סיום מעריב – קידוש וסעודת השבת

קידוש – סעודת שבת

חזרת הש"ץ במעריב הינה תקנה מיוחדת לחזור בקיצור על תפילת שמונה עשרה מוטל עלינו להבחין בלשון חכמים ולראות את המסר המיוחד שעובר בתפילה זו.

"לפניו נעבוד ביראה ופחד" מילים אלו הם כנגד ברכת 'רצה' אלא שבעוד בנוסח ברכת רצה הדגש הוא על יחס של אהבה – 'באהבה תקבל ברצון' בתפלה זו הדגש הוא דווקא על יחס של עבודה מתוך יראה 'לפניו נעבוד ביראה ופחד'.

שבת בכל פרטיה היא מעין עולם הבא, על עולם הבא אמרו חז"ל בילקוט שמעוני פרשת בחקותי רמז תרעב שעם ישראל הולך יחד עם הקב"ה, בשבת שהוא מעין עולם הבא אנו הולכים יחד עם הקב"ה ולכן דווקא כאן מציינים 'ביראה ופחד', לחדש כי למרות זאת יהיה יראה ופחד.

כך גם בימים טובים בתפילת מוסף בברכת העבודה אנו מוסיפים נוסח מיוחד "ושם נעבדך ביראה", ומשום שיום טוב הוא ציון דרך לקראת עולם הבא, ובזמן מוסף שהוא רוממותו של היום מוסיפים 'ביראה' אבל שבת כולו עולם הבא ולכך כבר בליל שבת אומרים 'ביראה ופחד'.

"לעם מדושני עונג" תענוג הוא נגיעה בעולם עליון, הנגיעה נעשית על ידי חוויה של טעם שמתחבר לאדם, צריכים אנו לצאת מתפיסה מוטעית שהטעם שייך לחלק נמוך שבאוכל, כך אמר ר' ירוחם שטעם הקפה לא משתנה אם מוציאים את הקופאין – הרעל, אנחנו חושבים שחלק הרע הוא נותן את הטעם בדבר אך באמת הטעם הוא עליון ביותר, עם ישראל שייך לנגיעה בדברים עליונים כל הזמן ולכן הם נקראים מדושני עונג. כלל ישראל הוא עם מדושני עונג, העונג נמצא אצלם בהרבה מקומות כי הם שייכים לדברים עליונים.

"זכר למעשה בראשית" אין להבין זכר כפעולה שעושים לזכור ענין מסוים אלא זכר למעשה בראשית הכוונה שיש כאן תמצית של מעשה בראשית כשמתגלה אותו תמצית של מעשה בראשית יש בזה נגיעה בדבר עליון.

"יום השישי ויכולו השמים" בקידוש הלילה מזכירים שוב ויכולו המתאר את מעשה בראשית, אבל מוסיפים 'יום השישי' לצרף ראשי תיבות של שם הוי"ה למעשה בראשית, ואף שבמעשה בראשית מוזכר רק שם אלוקות ולא שם הוי"ה, סעודת שבת היא זמן שאנו טועמים את השבת וזה חודר לעצם מציאותינו, ולכן מוסיפים שם הוי"ה משום שאנו במציאותינו כיום אחרי מתן תורה שייכים לגילוי גבוה יותר משם אלוקים הנזכר במעשה בראשית.

"אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו" בכל הברכות אנחנו אומרים 'וציוונו' ומשום שהיחס בין מקיים המצווה לקב"ה הוא יחס של ציווי, אבל בשבת אנחנו נמצאים יחד עם הקב"ה מעין עולם הבא ולכך היחס עומד במהלך של 'ורצה בנו'.

התייחסות מצד הציווי מעמיד את מקיים המצוה לבד יש לו משימה שהוא צריך למלא בשלמות, לעומת היחס של רצון שהוא מעמיד את שניהם במקום אחד.

"ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית" 'זכר למעשה בראשית' זה בבחינת סוף ותכלית של הבריאה, תמצית מעשה בראשית, וזה מעמיד יחס שלנו יחד עם הקב"ה אבל בהכרה שזה גבוה מאיתנו ולכך בתחילת הברכה הנוסח בלשון נסתר.

"תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים" כעת אנו מציינים בחינה של התחלה זכר ליציאת מצרים, יציאת מצרים יצרה מציאות חדשה מתוך מצב של שעבוד יצאנו לתלות גמורה בקב"ה, גם הגאולה העתידה תיצור מציאות חדשה, זה בחינת ההתחלה שיש בשבת. 

"תחילה למקראי קודש" כל הימים טובים הם מקראי קודש, ומשום שהם ציוני דרך לקראת עולם הבא, אבל שבת היא תחילה למקראי קודש כל מציאותה במצב של עולם הבא.

"ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו" בהזכרת יציאת מצרים מדברים בלשון נוכח 'שבת קדשך', בניגוד לזכירת מעשה בראשית שאנו מדברים על שבת בלשון נסתר 'שבת קדשו', ומשום שביציאת מצרים נוצרה מציאות חדשה וכן לעתיד לבא שהוא גם מציאות חדשה של שותפות ליצירת העולם הבא על ידי המעשים שלנו, ובתור שותפים אנו מדברים בלשון נוכח.

בסעודת שבת האכילה שייכת לרובד שונה מאשר ימות השבוע, במשך השבוע התפקיד העיקרי של אכילה הוא חיבור הנפש והגוף, חסד עשה איתנו הבורא שיש טעם באוכל לולי חסד זה האוכל היה מזין בלבד וחסר טעם, בשבת הקב"ה שבת ממלאכה וגם מלאכת קיום הגוף עשויה כבר מערב שבת, ותפקיד האכילה הוא רק נגיעה בעולם העליון על ידי הטעם.

רש"י (ביצה טז, א.) "נשמה יתירה – רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו." אין הכוונה שיוכל לאכול הרבה בלי שנפשו קצה באוכל, אלא שהסוגיה של האוכל אינה ישוב הנפש בגוף עד שנאמר שנפשו קצה, אלא הנושא הוא החיבור לעליון על ידי הטעם.

התרגלות נכונה בדבר קונים כאשר לא עסוקים בשיפור הטעמים ובהבחנות דקות של הטעם, שכן התעסקות כזאת מביאה את האדם לתאוה, ורק כשאוכלים את האוכל כמו שהוא, ניתן להשתייך לחווייה והבנה שהטעם שבו הוא דבר עליון מאוד.