בנוסח התפילה 'ולא נתתו' וכו' אנו מחלקים את הגויים לשלוש, הראשונה שנבנית בהתעסקות עם העולם וחוקיו, השניה מתעסקת בכוחות שחושבים להפיק מהם תועלת, והשלישית אין התעסקות ברוחניות בכלל רק גופניות בלי קדושה.
בנוסח התפילה 'ולא נתתו' וכו' אנו מחלקים את הגויים לשלוש, הראשונה שנבנית בהתעסקות עם העולם וחוקיו, השניה מתעסקת בכוחות שחושבים להפיק מהם תועלת, והשלישית אין התעסקות ברוחניות בכלל רק גופניות בלי קדושה.
שחרית של שבת – "ולא נתתו"
שבת קודש הוא זמן שבו אנו חיים מציאות שאינה מורגשת לנו בימות החול מציאות זו באה לידי ביטוי בנוסח התפילות.
התבוננות בנוסח תפילת שחרית בשבת מעמידה לנו נגיעה בעולם של תחיית המתים נגיעה זו תיתכן רק בשבת משום שקדושת שבת נותנת לנו אפשרות לחוש מעט עולם שהוא מעבר לתפיסת האדם.
הזכרת הורדת לוחות ראשונות על ידי משה ממחישה את החיבור בין ישראל לקב"ה שמגיע בעקבות כריתת ברית שבת מאחר ובכריתת ברית עומדים שני הצדדים במקום אחד בעקבות כך נוצרה האפשרות של חיבור שמים וארץ שמתבטאת בנתינת הלוחות מעשי ידי ה'.
בנוסח התפילה 'ולא נתתו' וכו' אנו מחלקים את הגויים לשלוש, הראשונה שנבנית בהתעסקות עם העולם וחוקיו, השניה מתעסקת בכוחות שחושבים להפיק מהם תועלת, והשלישית אין התעסקות ברוחניות בכלל רק גופניות בלי קדושה.
'ולא נתתו ה' "אלוקינו" לגויי הארצות' גויי הארצות הם אותם אנשי העולם שאינם שייכים להשגחת עליון, משום כך משתמשים בשם 'אלוקינו' שמורה על השגחה לומר שהם לא שייכים לזה.
'ולא הנחלתו "מלכנו" לעובדי פסילים' עובדי פסילים הם אלו העוסקים בכוחות זרים להפיק מהם תועלת ובהכרה זו של מלכות שהוא עולם המבטא צרכי הממלכה שלו יתברך, אין מקום לעובדי פסילים.
'וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים' הערל סותר במהותו את המנוחה, מנוחה איננה מעלה נפשית בלבד, מנוחה היא קדושת הגוף, קדושה זו יכולה לחול רק בגוף ששייך למנוחה, והערל נמצא במהומה משום שהגוף מנסה להגיע להנאה על ידי החושים, ומכיון שאין סיפוק להנאה זו הוא במהומה תמידית.
'כי לישראל "עמך" נתתו' נגד שלוש חלוקות אלו עומדים ישראל בשלושה מצבים 'לישראל עמך נתתו' מדגישים את הקירבה של 'עמך' יש לישראל שייכות אליו בפנימיות שייכות ל'ה' אלוקינו'.
'לזרע יעקב אשר בם בחרת' מיעקב אבינו יוצא אומה שלימה שמעמידה מלכות שמים בצורתה הנכונה.
'עם מקדשי שביעי' אנו מקדשים דבר עליון ומשייכים את עצמנו לתכלית, ההיפוך המוחלט של ערל שגופו הוא המרכז והוא במהומה תמידית ואינו שייך למנוחה.
נמצא שבשלושה פנים אומות העולם אינם שייכים בעצם למנוחת שבת וישראל שייכים.
'כולם ישבעו ויתענגו מטובך' התענוג הוא דבר עליון מאוד, כשנתבונן בכח זה נמצא שהוא גבוה יותר מהרצון, משום שהרצון מושך להיכן שהאדם מתענג. ועל כן אדם שמחפש הנאות גשמיות לא מצליח להגיע לכח זה של תענוג, שכן הרצון שלו הוא להנאה גשמית, ובהנאות גשמיות מיד כשנגמרת ההנאה האדם מרגיש אכזבה, ואף שהסברא נותנת שכשאדם מגיע להנאה הוא נמצא במקום יותר טוב מלפני ההנאה, אלא שבהנאה לא מצליחים לגעת בנקודה עמוקה זו שנקראת תענוג.
'ישבעו ויתענגו' בדרך העולם אי אפשר לכוון אדם להנות מדבר שהוא לא נהנה ממנו בטבע, אבל ברוחניות אפשר לכוון את התענוג לטובו של הקב"ה, וכמו שמעיד הלשון ישבעו ויתענגו מטובך, שיש עבודה מצד הישראל לקראת העונג ומי שעובד יתענג, ומשום שיש באדם משיכה פנימית אל ה' כמו שכתוב 'משכני אחריך נרוצה', ואת כח המשיכה הזה אפשר לכוון לה'.
וכמו שכותב רבנו יונה שלפני התפילה צריך אדם להסיר מעליו כל תענוגי העולם להתענג על ה', וכן בדברי הרמח"ל הידועים שתכלית האדם להתענג על ה', דבר זה אפשרי רק מהטעם שאדם מכוון את עצמו למשיכה הפנימית שקיימת אצלו.
'ובשביעי רצית בו וקידשתו' הבורא עולם רצה את יום השביעי ונתן לו קדושה מעבר למציאות הקיימת.
'חמדת ימים' הקב"ה מצפה ליום הזה משום שהוא 'זכר למעשה בראשית' יש כאן את התמצית של מעשה בראשית שכל הבריאה מתנקזת לנקודה זו של שבת.
'וינוחו בו' בנוסח רצה במנוחתינו שונה הנוסח בשחרית מליל שבת, בלילה אומרים 'וינוחו בה' משום שמדברים על פנימיות עולם הזה שנברא בה', אך בשבת בבוקר מדברים על תחיית המתים שבו מחברים עליון ותחתון ומשום כך אומרים 'וינוחו בו' בו' החיבור.