אדון עוזנו צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו החוזק של האדם תמיד עומד לעצמו שהרי הוא חזק בזה שהוא עצמאי, אך ההכרה בשייכות למעלה מגלה כי יש "אדון" לחוזק הזה. הנשגבות אצל האדם הוא מקום שביר כשעולים למדרגה גבוהה יותר זה עלול לשבירה בקלות אך כאשר היא עם שייכות למעלה הוא 'צור' – סלע איתן, יש חוזק בנשגבות. כך גם הישועה במציאות הטבעית לפעמים היא נפסקת, אך בשייכות למעלה הוא 'מגן' המבטיח את אותה ישועה שתישאר. כל הרוממות שקיימת בעולם היא בשביל ישראל גם ה'משגב' הוא 'בעדנו'.
שיעור 18 – שחרית של שבת – ברכת יוצר אור עד אין כערכך
שבת היא עת של שייכות מיוחדת לפנימיות הדברים, ושייכות זו באה לידי ביטוי גם בנוסח ברכות קריאת שמע של שבת.
בשבת, מושמטות המילים "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ", הפותחות את הנוסח בימות החול. הסיבה לכך היא שבימות החול מתארים את הבריאה שהיא מלאה בקנייניו של הקב"ה – "מלאה הארץ". לעומת זאת, בשבת, התיאור מתמקד בקשר של הארץ אל העליונים.
עושה שלום ובורא את הכל חז"ל שינו את לשון הפסוק המקורית (ישעיהו מה, ז), "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע", לביטוי "ובורא את הכל". לשינוי זה משמעות מיוחדת בשבת, המעמידה את החיים במצב הדומה לתחיית המתים, שבו גם הרע נכלל במקומו הראוי כחלק מבריאת ה"כל".
המילה "כל" מכוונת למרכז הכובד של הדבר, לנקודת מהותו הפנימית. כך למשל, 'כלל' ישראל אינו רק אוסף של פרטים אלא מציאות רוחנית כוללת. דוגמה לכך ניתן למצוא בדברי יעקב אבינו, שאמר "יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית לג, יא), ובכך ביטא את זכייתו להגיע לנקודה הפנימית של המציאות, הממלאת אותו בשלמות.
בעולם, התנועה הטבעית היא כלפי מטה. כך, הציווי "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" מלמד כי נטייתו הטבעית של הלב היא להימשך אחר תאוות העולם הזה. המציאות הטבעית פונה מטה, אך בשבת, ה"כל" – הוא מרכז הכובד – פונה כלפי מעלה.
הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו אין קדוש כה' מרכז הכובד של הבריאה כולה פונה לשבחו של הקב"ה.
בספר "נפש החיים" (שער א, פרק ד), כאשר נדון עניין שייכותו של האדם למעלה, מורחבת התפיסה כי הלב הוא במדרגת "קודש הקדשים". זאת, משום שעבודת החיבור לעליונים היא במהותה שינוי של מרכז הכובד באדם, ולפיכך מתמקדת היא בלב.
הק-ל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע בשבת ההסתכלות היא ממבט עליון כאילו הנבראים נמצאים "אצלו", מנקודת מבט זו פעולתו מתוארת כ "פותח דלתות" ולא רק כ"מאיר לארץ" כפי שנאמר בימות החול.
ומאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים מראה זה של הארה הוא מדת הרחמים זה סיבת ההארה.
המלך המרומם לבדו מאז הוא הכרה גבוהה במיוחד. בדרך כלל, מושג ה"רוממות" נתפס ביחס לנבראים המשבחים אותו. אולם כאן, מתוארת רוממותו עוד "מאז", במצב שבו הוא קיים "לבדו", בטרם היו נבראים. בדומה לכך נאמר בפיוט "אדון עולם": "אֲשֶׁר מָלַךְ בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא", המייחס לו מלכות גם ללא עם. עם זאת, הביטוי "מרומם לבדו" מייחס לו רוממות מוחלטת שאינה תלויה כלל בקיום חיצוני.
אלוקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו בשלב זה נכנסים לתוך העולם בכניסה זו אנו מבקשים מכיון שהכל במידת הרחמים 'רחם עלינו' הבקשה "רחם עלינו" נובעת ישירות מההכרה הקודמת, שהבריאה כולה מושתתת על מידת הרחמים.
אדון עוזנו צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו החוזק של האדם תמיד עומד לעצמו שהרי הוא חזק בזה שהוא עצמאי, אך ההכרה בשייכות למעלה מגלה כי יש "אדון" לחוזק הזה. הנשגבות אצל האדם הוא מקום שביר כשעולים למדרגה גבוהה יותר זה עלול לשבירה בקלות אך כאשר היא עם שייכות למעלה הוא 'צור' – סלע איתן, יש חוזק בנשגבות. כך גם הישועה במציאות הטבעית לפעמים היא נפסקת, אך בשייכות למעלה הוא 'מגן' המבטיח את אותה ישועה שתישאר. כל הרוממות שקיימת בעולם היא בשביל ישראל גם ה'משגב' הוא 'בעדנו'.
המראה הנפלא של הבריאה לכיוון מעלה מעמידה ארבע הבחנות שונות השייכות לארבעה מצבים שונים.
אין כערכך ואין זולתך אפס בלתך ומי דומה לך הבנת הערך העליון הבנת היחוד הבנה שכל דבר אחר מתאפס לעומתו והבנה של דומיה שאין שום יכולת הבחנה.
אין כערכך ה' אלוקינו בעולם הזה הנהגת העולם הזה היא שה' באותיותיו הוא מנהיג אותנו הכרה בזה מכריחה שקיים ערך אחד בלבד, בעוד העולם מלא בערכים שונים, כגון הערך שאדם מייחס למעמדו החברתי או לאוספים מסוימים, העבודה הרוחנית הנדרשת בעולם הזה היא לייחד את הערך העליון לקב"ה בלבד.
במישור המעשי, מונחת כאן עבודה גדולה. לדוגמה, כאשר אדם מתפתה לוותר על קיום ההלכה תמורת כבודו האישי, הוא מעיד כי ערך הכבוד גובר אצלו על ערך קיום המצווה. עבודת הערך לקב"ה, דורשת להעמיד את הערך האלוקי כערך היחיד והמכריע.