בזמן מנחה בשבת אנו חשים את הארת העולם הבא, ומשום כך כשמחשיך ישנה הארה גדולה שלא מהעולם הזה, וזהו 'עת רצון' שאינו נמנה בכ"ח עיתים בקהלת, משום שאינו עת של דבר פרטי אלא הארת כלל הרצון.
בזמן מנחה בשבת אנו חשים את הארת העולם הבא, ומשום כך כשמחשיך ישנה הארה גדולה שלא מהעולם הזה, וזהו 'עת רצון' שאינו נמנה בכ"ח עיתים בקהלת, משום שאינו עת של דבר פרטי אלא הארת כלל הרצון.
תפילת מנחה של שבת
עובד ה' המשתוקק לחזק את עצמו בשייכות לשבת קודש מוטל עליו להתבונן בנוסח התפילה שקבעו לנו חז"ל במיוחד לשבת ובכך מעמיק בעצמו את השייכות לשבת.
בתפילת מנחה תיקנו חז"ל הוצאת ספר תורה וקודם לכן תיקנו לומר פסוק 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' זמן תפילת מנחה הוא 'עת רצון' ולכאורה בהתבוננות בכל העיתים הכתובים בספר קהלת לא מצאנו 'עת' רצון, ומהו אם כן אותו 'עת רצון' שבו אנו עומדים.
אם נתבונן בגילוי רצון ה' בבריאה נראה שכל יום מתחיל בהשפעה ואור שמתחזק והולך, משום שכך דרכה של השפעת טובה שהולכת ומתחזקת, אך משום שאנו בעולם הזה לא זוכים להשפעה גמורה ולכך מחצות היום מתחיל להחשיך ומתמעטת ההשפעה.
לעתיד לבא כתוב 'והיה לעת ערב יהיה אור', בזמן של ערב ההשפעה תגדל יותר ויותר, וביטויה של הארה זו תהיה בעת הערב בעוד שבעולם הזה מחשיך לעתיד לבא יאיר יותר.
בזמן מנחה בשבת אנו חשים את הארת העולם הבא, ומשום כך כשמחשיך ישנה הארה גדולה שלא מהעולם הזה, וזהו 'עת רצון' שאינו נמנה בכ"ח עיתים בקהלת, משום שאינו עת של דבר פרטי אלא הארת כלל הרצון.
'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' המשפט 'אתה אחד ושמך אחד' מובנת משום שמדברים על יחוד שמו יתברך בעולם, אך מה המשמעות של ההמשך 'ומי כעמך ישראל גוי אחד' והלוא משמעות משפט זה אומרת שהדבר היחיד שיש בעולם הוא כלל ישראל, והן אמנם שתכלית הכל הוא ישראל אבל לומר שזה הדבר היחיד הכוונה שהכלל ישראל הוא תחילת הכל, האומנם?.
בכדי להבין ענין זה נביא מדברי תנא דבי אליהו רבה פרשה ט"ו זה לשונו: 'אמר לי, רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם, אמרתי לו, דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו', אבל הייתי אומר, ישראל קודמין, שנאמר 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו" עד כאן.
משמעות הדין ודברים הללו שבאמת תפיסת העולם אינה שגויה, ובאמת בעיניים של העולם הזה – בני אדם, לא יתכן שישראל קדמו לכל, ובוודאי התורה היא שקדמה ואכן לפי רצון זה של התורה צריכים ישראל לפעול, אך בעיניים של אליהו הנביא – של עתיד, שהוא מבשר הגאולה ישראל הם שקדמו אף לתורה והם כלל הכל ראשית ואחרית.
הבנה זו היא הבנת עולם הבא ובזמן מנחה שהוא 'עת רצון' הוא זמן שבו חווים עולם הבא מצד הזמן, אפשר לומר 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.
'תפארת גדולה' התפארותו של הבורא היא בישראל, ומידת תפארת המורה על התפארות חייבת לבא יחד עם דבר שממנו מתפארים, ובכך אנו מעמידים את ישראל במקום שמידותיו של הקב"ה כביכול צריכים את ישראל.
'ועטרת ישועה' עטרה זו כתובה בפסוק 'בעטרה שעיטרה לו אימו', וכתבו חז"ל על פסוק זה (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפו) "בתחילה קורא הקב"ה לישראל 'בתי', לא זז מחבבה עד שקראה 'אחותי', לא זז מחבבה עד שקראה 'אימי', וזה 'בעטרה שעיטרה לו אימו'". מעמד זה של 'אימי' הוא שכביכול ישראל מעטרים אותו בעטרה.
'יום מנוחה וקדושה לעמך נתת' המנוחה שניתנה לנו אינה מנוחה כאותה מנוחת הנפש המוכרת לנו שאדם נמצא במנוחה למרות שישנם דברים נגד רצונו, אלא המנוחה היא שישראל מרכז הכל והכל מסתובב סביב ישראל.
'אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו' האבות הקדושים יצרו את הכלל ישראל ויצירה זו היא דבר נורא, ומשום כך אף שבשטחיות היו אמורים להזכיר את דוד המלך ששייך לגאולה, אך העומק כמו שכתבנו שמציאותם של ישראל שייכת להכל והאבות הם שיצרו יצירה זו.
'ועל מנוחתם יקדישו את שמך' קדושת השם משמעותה מסירות נפש, דהיינו קדושתו של השם מעבר למושגים שלנו, במנוחה זו אנו נחים בצורה שמעבר למושגים שלנו.
'רצה במנוחתינו וכו' וינוחו בם' יתכן שהכוונה במילה 'בם' על פי מה שכתב הרמב"ן על הפסוק 'את שבתותי תשמורו' שיש שבת 'שמור' ויש שבת 'זכור', ומקובל אצלנו שבלילה הוא כנגד שמור וביום הוא כנגד זכור, אך ב'עת רצון' אנו מחברים את כל החלקים וזה 'וינוחו בם'.
לאחר חזרת הש"ץ אנו אומרים פסוקים של צידוק הדין משום שהוא זמן סילוקו של משה רבנו, ובאמת שלפי האמור שזמן מנחה הוא 'עת רצון' מתאים שסילוקו של משה היה בזמן זה.
פסוקים אלו שמתחילים באות צד"י מזכירים את סיומו של הרמב"ן בהקדמתו שאחרי שכותב שם (בצורת שירה) "והאל אשר ממנו לבדו אירא. יצילנו מיום עברה יחשכני משגיאות ומכל חטא ועברה. וידריכני בדרך ישרה". מביא שלושה פסוקים שמתחילים באות צד"י.
גאולת מצרים הייתה באות פ"ה 'פקוד פקדתי' הגאולה העתידה להיות תהיה באות צד"י 'איש צמח שמו', הרמב"ן מתפלל שתורתו תעמוד לגאולה העתידה, וכן בזמן מנחה שהוא 'עת רצון' מביאים פסוקים באות צד"י כנגד הגאולה העתידה.
בתפילת מוצאי שבת אנו אומרים 'אתה חוננתנו' ומבקשים 'מנוקים מכל חטא ועוון' צריכים אנו להאמין שיתכן לעבור את ימות השבוע בלי חטא.
תקנו חז"ל לומר דעת בהבדלה לא רק משום שבכדי להבדיל צריכים דעת, אלא שאנו עושים הבדלה בדעת עצמה ישנה דעת של שבת ודעת של חול, ובקשתינו שדעת זו של חול תלווה אותנו שנהיה בלי חטא ועוון.