אדם שאצלו שבת היא חוויה משפחתית גם הוא אכן איש משפחתי בכל זאת שיעור החוויה יהיה לפי גבולות הסבלנות שלו למשפחה. ואת זה צריך לשנות, להבין שהאדם מכוון את עצמו לדבר שמעבר למושגים שלו ובכך הוא ממשיך יותר ויותר לחוות את השבת.
אדם שאצלו שבת היא חוויה משפחתית גם הוא אכן איש משפחתי בכל זאת שיעור החוויה יהיה לפי גבולות הסבלנות שלו למשפחה. ואת זה צריך לשנות, להבין שהאדם מכוון את עצמו לדבר שמעבר למושגים שלו ובכך הוא ממשיך יותר ויותר לחוות את השבת.
תפילת שחרית של שבת – "לקל אשר שבת" (המשך)
תוספת נוסח ברכה זו של "לק-ל אשר שבת" שאנו מוסיפים ברכות קריאת שמע בשבת, משמעותית בעצם הבנת מהות השבת, עד שהשוכח לאומרו צריך לחזור לאומרו הזכיר של שבת וממילא מחייבות הם התבוננות מעמיקה.
מנוחת שבת נתפסת, על מלאכות המותרות בימות החול ובשבת מחויבים אנו לשבות מאותם מלאכות. תפיסה זו אמת היא אך מוכרחים אנו למצוא דרך פעולה להשתייך לאותה מנוחה שלא נישאר בהבנה מה לא לעשות אלא נוכל להתרחב ולהרגיש מנוחה על ידי מעשה.
'תפארת עטה ליום המנוחה' הלבוש הוא המקום ממנו נוכל לתפוס את מהותה של המנוחה, וזה נקרא 'תפארת' אנחנו תפארת לה' יתברך משום שהוא מתפאר בנו ופועל לפי המעשים שלנו, התפארות זו מקבלת משמעות כשאדם פועל בדברים שבדרך כלל לא בתחום הפעולה שלו כמו למשל היכולת להכניס את יום השבת על ידי קידוש אף שמציאות היום לא בתחום פעולת האדם אך בשבת המעשים יכולים להגיע עד קביעת היום.
אדם יכול לקבוע שמנוחת שבת מקבלת משמעות במעשה על ידי שהוא קובע לימוד מיוחד לשבת, בפעולה זו אדם משתייך להתפארות של הקב"ה בנו, האדם עם יכולת העשיה שלו נמצא אצל הקב"ה.
הרמ"ע מפאנו כותב שבזמנו למדו פרק חלק שעוסק באגדתות, על לימוד אגדה אמרו חז"ל 'רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם למוד אגדה'. בן תורה העסוק כל השבוע בלימוד שמעתתא צריך ליצור קביעות מיוחדת בשבת בספר העוסק בעניינים של קירבת ה' ובזה מגלה את התפארת משום שהוא קובע מעשה במנוחת שבת.
נשים וקטנים או מי שאינו יודע לעסוק באגדות חז"ל, יכולים להתפאר בהכנת הסעודה בצורה מיוחדת לשבת, כמו כן ראוי שבזמן הסעודה כשעסוקים בחוויות השבת, יאמר בעל הסעודה התבוננות קצרה שמשנה את מהות הסעודה, ומובן שצריך עדינות בכדי שהדיבור יישאר מעשה של התפארות בשבת ולא לפאר את עצמו.
'עונג קרא ליום השבת' הקריאה המדוברת כאן היא כקורא לחבירו שיבא כלומר העונג מזומן ליום השביעי.
החיבור הנכון לעונג הוא על ידי שאדם מכוון את עצמו נכון ומוכן לספוג את חווית השבת, בזה שונה עונג מהנאה, הנאה הוא דבר הנתון למדידה, הוא נמדד לפי הנתונים בפועל, ככמות הטעם שיש במאכל כך הוא יהיה רמת ההנאה, לעומת זאת עונג אינו יכול להימדד משום שמשמעותו האמיתית היא היכולת של אדם לגעת בתוכן שמעבר לו.
אפשר להגדיר זאת כך: אדם צריך לפתוח את עצמו לדברים גדולים שיגעו אליו.
אדם שימדוד את עצמו כמה הוא מתענג יפסיד את עיקר מעלת עונג, משום שהעדינות המיוחדת של מושג העונג הוא שאדם פותח את עצמו לשבת.
אדם שאצלו שבת היא חוויה משפחתית גם הוא אכן איש משפחתי בכל זאת שיעור החוויה יהיה לפי גבולות הסבלנות שלו למשפחה. ואת זה צריך לשנות, להבין שהאדם מכוון את עצמו לדבר שמעבר למושגים שלו ובכך הוא ממשיך יותר ויותר לחוות את השבת.
אלו שני המרכיבים העיקריים של שבת, הראשון לפעול פעולה של מנוחה, והשני לפתוח את עצמו שדברים גדולים יכולים לגעת אליו.
'המנחיל מנוחה' המנוחה היא כנחלה הבאה לאדם ממילא משום שבטבע אנו שייכים למנוחת שבת.
שמך ה' אלוקינו יתקדש וזכרך מלכנו יתפאר' 'שמו' של הקב"ה הוא תמיד נעלם מאיתנו ובשבת הוא 'מתקדש' יותר, ו'זכרו' של הקב"ה שהוא מתגלה לעולם 'מתפאר', דהיינו מתגלה בתפארתו.
'תתברך מושיענו על שבח מעשה ידיך ועל מאורי אור שעשית' הקב"ה מושיע אותנו וזה עצם התכנית שלו שגם כשאנחנו בצרה הוא מושיע אותנו, הקב"ה מתברך על ידי שניכר אותה יציאה לפועל של התכנית, לכן לא נאמר תתברך על מעשה ידיך, אלא על 'שבח' מעשה ידיך, התוכן הפנימי של מעשיו. כך גם 'מאורי אור' ההארה של האור ולא האור עצמו כלומר התכנית עצמה מתברכת.
תתברך צורנו מלכנו וגואלנו… מכאן ואילך חוזרים אנו לנוסח הקבוע של ימות החול. צריכים אנו לדעת מהות ענינו של נוסח הקבוע.
ר' חיים מוולאזי'ן בספרו נפש החיים (שער ב' פרק י"ג) כותב שצריך אדם לצייר לעצמו את תיבות התפילה גם אם אינו מבין, ומשום שחז"ל הכניסו במילות התפלה עומק נורא ששייך לכל מצבי האדם בכל זמן, ואף כוונות האר"י הם רק כטיפה מן הים מהסודות הטמונים שם.
יסוד זה טעון ביאור, וכי התורה הקדושה לא כוללת הכל עד ביאת משיח? ומדוע אם כן בתורה לא אומרים שהעיקר לומר את המילים עצמם ולא משנה הכוונה כי בכל אופן לא ישיג סוף הכוונה?
אולם האמת היא שהתורה הקדושה נצחית היא בעצם, ומכח נצחיותה היא שייכת לכל זמן ומצב, אין בתורה נוסח מיוחד לזמנים השונים, ומשום שנצחיותה של התורה שייכת בכל זמן, ומשום כך פשוט שההתעסקות בתורה היא על דרך הבנה דווקא, כי עכשיו בלימודו הוא לומד את התוכן הקבוע.
לעומת זאת, תפילה בנויה בדווקא על זמנים משתנים, אין תפילה של יום כתפילת לילה ואין יום אחד דומה לחבירו, תפילה צריכה לכלול את כל המצבים בדווקא, ומשום כך היחס למילים הינו יחס עצמי שהרי במהותם הם כוללים את כל המצבים האפשריים, ולכן גם אם אינו מבין המילים עצמם הם הנושא.
הגישה לנוסח קבוע בתפילה היא כך, שאותו נוסח עצמו כולל בתוכו את כל השינויים האפשריים ואת כל שינויי הזמנים, ומשום כך האופי המיוחד של שבת בא לידי ביטוי גם בנוסח הקבוע.