תכניתו של הבורא עם העולם לא ישתנה בעקבות מעשה בני אדם, בדור המבול הייתה אפשרות של ביטול תכנית מפני מעשי בני אדם, אך משם והלאה נקבע שהתכנית פועלת בעומק שאדם לא יכול במעשיו לשנות אותה, אך בבחינה של פרטיות האדם אפשר לחוות שהקב"ה 'מתאוה לתפילתם של צדיקים', דהיינו תפילת הצדיק חשובה אצלו.
שיעור 21 – תפילת שחרית של שבת – "לקל אשר שבת"
ברכת יוצר בשבת מתארת עולם באספקלריא של שבת לאחר סדר הא-ב מוסיפים נוסח "לק-ל אשר שבת" מוטל עלינו להתבונן היטב בנוסח זה משום שקבעו הפוסקים שמכל התוספות של שבת זה עיקרי ואם שכח לאומרו אם קודם סיום ברכת יוצר חוזר למקום זה ואם נזכר לאחר שמונה עשרה אומרו בלא ברכה.
בסיום סדר הא-ב אומרים "שבח נותנים לו כל צבא מרום" הנבראים משבחים מגדול ועד קטן למי משבחים?
"לק-ל אשר שבת מכל המעשים" השם 'ק-ל' הוא שורש כל המציאות בשבת אנו יכולים לשבח עד אליו.
"התעלה וישב על כסא כבודו" הציור אצלנו למציאות זו של התעלה וישב, כמו אדם שמתאמץ לעלות והוא עולה עד מקום מסוים שבו הוא יושב ונח, כן כביכול אצל הקב"ה יש עליות של העולם כל הזמן אליו, וקדושת השבת יכולה להגיע למקום גבוה מאוד שהרי אמרו חז"ל 'אם משמרים שתי שבתות מיד הם נגאלים' בשבת יש כח להביא גאולה לעולם.
עם כל אותם עליות יש מקום שבו הוא נח ממלאכה מקום זה הוא "תפארת עטה ליום המנוחה", תפארת עטה – המלבוש של יום השבת הוא מנוחה, ומשום כך ההזדהות של האדם עם יום השבת הוא על ידי מנוחה, עבודת האדם בימות השבוע היא עבודה של מלחמה כמו שאומר המסילת ישרים 'נמצאת המלחמה אליו פנים ואחור', ואילו שבת הוא יום מנוחה, עיקר ענינו של יום השבת אינו במלחמה, המלחמה אמנם קיימת אך עבודת היום שונה מימות החול בזה שהוא יום מנוחה.
בבית התלמוד בקעלם למדו בימות השבוע ספרי מוסר כמו 'מסילת ישרים' 'שערי תשובה' שנסובים על מלחמת היצר, אך בשבת למדו 'תומר דבורה' משום שההתעסקות עם היצר שונה ביום השבת.
עומק המושג של תפארת שמביאה מנוחה היא כך: הקב"ה מתפאר בישראל וזוהי מדת התפארת אצלו, התפארות זו משמעותה חשיבות הכלל ישראל אצל הקב"ה, ובהם הוא מתפאר משום שהם חשובים לו והפעולות של כלל ישראל משמעותיות אצלו.
תכניתו של הבורא עם העולם לא ישתנה בעקבות מעשה בני אדם, בדור המבול הייתה אפשרות של ביטול תכנית מפני מעשי בני אדם, אך משם והלאה נקבע שהתכנית פועלת בעומק שאדם לא יכול במעשיו לשנות אותה, אך בבחינה של פרטיות האדם אפשר לחוות שהקב"ה 'מתאוה לתפילתם של צדיקים', דהיינו תפילת הצדיק חשובה אצלו.
גם בשבת אדם יכול להכניס שבת על ידי קידוש עוד לפני שהיום מגיע אפשרות זו מעידה על מעורבות מעשה האדם במציאות.
הספר נפש החיים מעמיד את חשיבות המעשים של האדם, כאשר לומדים את ספר נפש החיים על דרך השקפה בלבד לא מקבלים את התועלת הנכונה בעניין זה אמנם אם לומדים על דרך עבודה חוויית החשיבות של המעשים יכולה לגרום לאדם ריחוק מעבירה מתוך אותה חשיבות, זה עבודה על דרך מנוחה ולא על דרך מלחמה, כלומר מכיון שאנו תפארתו של הקב"ה שאנו חשובים אצלו משום כך אנו שייכים לעבודה של מנוחה ריחוק מהחטא מכח אותה רוממות.
באפשרותנו למצוא טעם בדבר זה מתוך עבודת החינוך, כשמרוממים את השני על ידי התחושה שהוא חשוב ולא בגלל שהוא ממלא את המשימות שנותנים לו, אלא שהתכונות שלו כמו שהם חשובים למחנך, תחושה זו גורמת לאדם רוממות גדולה מאוד ויכולת לעמוד כנגד פיתויים ומרחיקים.
"עונג קרא ליום השבת" קריאה זו היא כאדם שקורא לחבירו ולא מלשון קריאת שם, הקב"ה קרא לעונג להיות ביום השבת מציאותה הפשוטה של השבת היא עונג.
בהנאה של אדם יש את צד הרע שהוא תאוה, ויש הנאה שאין לה קשר כלל עם תאוה, בעבודה על תאות אכילה קיימת משנתו של הראב"ד להשאיר חלק מהאוכל, ובאותו מקום כותב הראב"ד לאכול מעט שיהיה טעים לאדם, ומשום שהנאה מאכילה לא שייכת כלל לתאוה, הנאה היא קודש קדשים ועליה נתקנו כל ברכות הנהנין.
מדרגה גבוהה של הנאה זה 'עונג', במסילת ישרים אומר 'להתענג על ה" 'עונג' זה אותיות 'נוגע', דבר רוחני שלא נתפס בחוש הוא נוגע לאדם, כשהמשגיח הרב וולבה תירגם את אחד הספרים שלו לגרמנית במשך כמה שבועות הוא עמל למצוא תרגום נכון למושג 'יתענגו מטובך', ולבסוף המילה שהוא מצא משמעותה שהדבר מניע את האדם משום שזה נוגע אליו.
העדינות של המושג עונג, שיש נגיעה רגשית לאדם בדבר שהוא מעבר למושגים שלו, אם הנאה הוא 'רגש' הרי שעונג הוא 'הרגש' (ה' בסגול) כלומר רגש דק יותר, מציאות זו של תענוג אינה מעמידה עבודה על דרך מלחמה, ולכן הרמח"ל בתחילת פרק ראשון שאומר שהעיקר הוא להתענג על ה' לא הזכיר עבודה של מלחמת היצר, ורק בהמשך הפרק כשמדבר על עבודת המצוות אומר שיש מלחמה לאדם פנים ואחור.
נוסח 'לק-ל אשר שבת' מלמד אותנו שמציאותה של שבת אמנם נוגעת לעליות בלי סוף, אבל יש לה מקום מנוחה שבו אנו נמצאים יחד עם הקב"ה, מקום זה מראה את חשיבות המעשים של כלל ישראל אצל הקב"ה, 'תפארת עטה ליום המנוחה', וכן את היכולת של האדם להרגיש נגיעה בתוכן שהוא מעבר למושגים שלו 'עונג קרא ליום השבת'.