שחרית של שבת – נשמת כל חי
התבוננות מעמיקה במזמורי פסוקי דזמרא מעמידה עולם של פנימיות.
תפילת שחרית של שבת מתאפיינת בשייכות בולטת למצב של תחיית המתים שהרי בברכות קריאת שמע מציינים במפורש 'ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים', משום כך אנו מתבוננים בסדר הפסוקים ורואים עולם ששייך למצב תחיית המתים.
המזמורים הנאמרים אחרי 'אשרי' בשבת כמו בימות החול מעמידים עולם המתחיל מנפש האדם דרך ביטוי רצון ה' במאורעות העולם לאחר מכן שירת הבריאה ולאחריה גאולה ובסוף שירת הנשמה.
לאחר מזמורים אלו נכנסים לקריעת ים סוף, מכיון שהמעבר מפסוקי דזמרא לברכות קריאת שמע הוא עולם אחר לכן מזכירים את קריעת ים סוף שבו נוצר עולם חדש של מים עומדים.
'נשמת' כפי שנקרא בחז"ל 'ברכת השיר' מתאר את הקושי של מציאות הגוף להשתייך מצד עצמו לשבח הבורא עולם, נשמה ורוח שייכים מטבעם לעליונים, אך הגוף מטבעו אינו שייך לעליונים ומתעוררת הקושי כיצד נקשר אותו לשבח הבורא, ומאחר ושבת היא זמן של מעין עולם הבא ואנו חיים בעולם של תחיית המתים בו מתברר שהגוף מצד עצמו קשור לקדושה משום כך ישנה שייכות מיוחדת של ברכת השיר לשבת.
'נשמת כל חי תברך' 'ורוח כל בשר תפאר' הנשמה והרוח מצד עצמם שייכים לשבח והם יכולים לראות את התמונה השלמה שהוא 'פודה ומציל' שהוא 'אלוה כל בריות ואדון כל התולדות' וכל הנעשה בעולם ממנו.
כשבאים לשייך את הגוף למצב זה של הודאה מעמידים את הממדים הגדולים ביותר שקיימים 'אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו' ועדיין אין אנחנו מספיקים להודות על אחת' הגוף מצד טבעו לא יכול להתקשר למעלה, ואפילו הודאה אחת לא יכולה לצאת מהבריאה בממדיה הגדולים ביותר.
'על כן איברים שפילגת בנו' הקשר הוא לא ממציאותו הכללית של הגוף אלא מהאדם הפרטי שקיבל מהבורא את איבריו, וכעת מעמידים את כל האיברים היפך טבעם רק שהם מכוונים נכון לעבודת ה', היכולת להעמיד נכון את הגוף לעבודה הוא על ידי 'רוח ונשמה שנפחת באפינו' רוחו ונשמתו הפרטיים של האדם מכוונים את האדם לעבודה.
'כי כל פה לך יודה' הפה מצד טבעו מבטא את מחשבותיו של האדם וכשלוקחים אותו למקום של הודאה זה עבודה כנגד טבעו.
'וכל לשון לך תשבע' הלשון מצד טבעה משוחררת והשבועה מגבילה אותה שימוש מגביל בלשון הוא תולדה של עבודת האדם זה הדרך להודות על ידי הגוף.
'וכל ברך לך תכרע' הברך מטבעה עומדת והכריעה היא נגד טבעה.
'וכל קומה לפניך תשתחווה' קומתו של האדם היא עצם העמידה שלו והיא משתחווה מכח ההכרה של הודאה.
'וכל לבבות יראוך' הלב הוא מקום התוקף של האדם 'ויחזק לבו' במצב של עבודה הלב ירא היפך טבעו.
'וכל קרב וכליות וזמרו לשמך' במקום לקיים את הגוף מתוכו הקרב והכליות משבחים את הבורא.
'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו' מציאות האדם כולה מהללת לקב"ה, בהקשר זה ה'עני' הוא הגוף, ואילו ה'חזק' הוא היצר הרע, העמדת הגוף במכוון לעבודת ה' היא ההצלה מהיצר.
'ק-ל עליון קונה שמים וארץ' נוסח זה מצאנו בחזרת הש"ץ במעריב של שבת משום שזה בא בהקשר של עולם הבא שנראה בברור שהוא 'קונה שמים וארץ'.
הק-ל בתעצומות עוזך' מבארים כאן את מידותיו של הקב"ה 'הק-ל הגדול הגיבור והנורא' כמו ששיבח משה רבנו, אבל כאן המידות מקבלים דגש חזק יותר ומשום שמצב זה של עולם הבא הוא גילוי להדיא של מדותיו 'הק-ל' הוא מדת חוזקו של הקב"ה 'בתעצומות' שהחוזק הוא עצום.
'הגדול בכבוד שמך' גדול הוא גילוי שם ה' שזה מציאות הכבוד וכאן מודגש יותר שגדולתו 'בכבוד שמך'.
'הגיבור לנצח' גבורת ה' הוא החדירה לעולם והדגש הוא שזה דבר קיים.
'והנורא בנוראותיך' מידת הנורא הוא שזה מופרש מאיתנו ובזה יותר גילוי הוא יותר ויותר נורא.
בימים טובים מתחילים 'הק-ל בתעצומות' ובשבת מתחילים 'שוכן עד', דגש זה המיוחד למצב של עולם הבא לא צריך התייחסות מיוחדת בשבת, משום שזה המצב הפשוט אבל ביום טוב שקדושתו פחותה משבת צריכים להתייחס לדגש זה של מדותיו של הקב"ה.
שוכן עד' המצב התכליתי של השראת השכינה עומד לעולם.
מרום וקדוש שמו' גם בזמן שהכל גלוי הוא 'מרום וקדוש' אין גילוי ברובד של האדם תמיד זה מעליו.
'רננו צדיקים בה" פסוק זה מתוך מזמור שמדבר על עולם הבא ('בנבל עשור' זה כלי של עשרה מיתרים ששייך לעולם הבא) הצדיקים מרננים בה' הקב"ה נמצא איתם ובזה הם מרננים.
'בפי ישרים תתהלל ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתרומם ובקרב קדושים תתקדש' אנשי המעלה הללו שייכים מצד פנימיותם לשבחו של הקב"ה.
'ובמקהלות רבבות עמך' בשבת כל העם שייך לגדלות ולכן כל רבבות העם מהללים.
'על כל דברי שירות ותשבחות דוד' כשמדברים על שבחו של הקב"ה אין לנו להלל יותר ממה שאמר משה רבנו 'הגדול הגיבור והנורא', אך כשאדם מצד עצמו שייך לשבח הוא משבח יותר ממה שכתב דוד המלך כי החיים שלו עצמם הם משבחים.
'מלך גדול בתשבחות' מלכותו של הקב"ה היא מדה שנמצאת אצלו אבל בסוף פסוקי דזמרא מתגלה שהשבח של הנבראים מעמידים את מלכותו.
'ק-ל ההודאות' הוא ק-ל מצד עצמו אבל כאן מתגלה שעל ידי ההודאות מתגלה יותר.
'אדון הנפלאות' הזכרת הפלאות של הקב"ה מעמיקים יותר את אדנותו.
'הבוחר בשירי זמרה' הוא רוצה בדווקא שבח שמגיע מהנבראים ורצונו שהעולם יתקיים על אותו שבח.
'חי העולמים' חיות כל העולמים היא על ידי 'תשבחות' 'הודאות' ו'נפלאות'.