זה העומק, במה שאמרו חז"ל, (ברכות ד, ב) ה' שפתי תפתח זה תפילה אריכתא. שכן פסוק זה טומן בתוכו, את התוכן של ג' ראשונות. מצד אחד, צריך לבקש פתיחת שפתיים, כי אי אפשר לעמוד מול גילוי כזה, אך מצד שני חייבים להגיד את תהילתו של הקב"ה.
זה העומק, במה שאמרו חז"ל, (ברכות ד, ב) ה' שפתי תפתח זה תפילה אריכתא. שכן פסוק זה טומן בתוכו, את התוכן של ג' ראשונות. מצד אחד, צריך לבקש פתיחת שפתיים, כי אי אפשר לעמוד מול גילוי כזה, אך מצד שני חייבים להגיד את תהילתו של הקב"ה.
שלוש ברכות ראשונות של שמונה עשרה
אדם הניגש לתפילת שמונה עשרה בשבת, עושה זאת מתוך תחושה עמוקה של קשר וברית בינו לבין הקב"ה. ברית זו, מוצאת את ביטויה בנוסחאות התפילה הייחודיות לשבת, אשר מוספות לפני תפילת שמונה עשרה, "ושמרו בני ישראל את השבת, וכו' ביני ובין בני ישראל, אות היא לעולם". גישה זו מעניקה עומק נוסף להבנת מהותה של תפילת שמונה עשרה, כשהיא נאמרת ביום השבת.
פתיחה מיוחדת תיקנו חז"ל לתפילה. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". לא מצאנו בשום מצוה מהמצוות שמבקשים עזרה בקיום המצוה, יש אפילו טעם לפגם, לבקש בקשה כזו. כאילו אומר, אין בכוחי לקיים את הציווי. ונראה כי תפילה ענינה מעמד מול הבורא, הבורא אינו רק מנהיג מרחוק אלא נמצא נוכח כאן, נוכחות זו גורמת לאדם לחוש שאינו יכול להתבטאות, אבל מכיון שעליו לעשות זאת, אנו מבקשים "ה' שפתי תפתח".
הברכה ראשונה, פותחת במילים, "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב". האבות, חידשו את ההכרה שהבורא נוכח אצל נברא. הנבראים אינם רק מושגחים על ידו, אלא נמצאים בנוכחות תמידית של הבורא, על זה אמרו חז"ל, האבות הם הם המרכבה. השכינה מורכבת עליהם, משום שהם במצב תמידי של עמידה לפני ה'.
אותו גילוי של נוכחות הבורא ממשיך בתיאור הנהגתו, "הק-ל הגדול הגיבור והנורא", מידותיו של הקב"ה ניכרות בעולם. ואין הכוונה לקיומן של המידות באופן כללי, אלא דווקא בהתגלמותן כלפי עם ישראל, וכפי שמבואר בחז"ל (יומא סט, א) שירמיהו ודניאל לא אמרו "הגיבור והנורא" בגלל שנכרים נמצאים בביהמ"ק ומשתעבדים בישראל, ומנין להם שלא מתגלים גבורותיו ונוראותיו במקום אחר? ברור מכאן שהמידות הללו, צריכים להתבטאות בחביבותם של ישראל דווקא, ולכן דניאל וירמיהו לא אמרו הגיבור והנורא, עד שהחזירו אנשי כנה"ג ואמרו הן גבורותיו ונוראותיו, ביטוי זה של מידותיו נמשך מחידוש האבות שהנברא נוכח ומידות אלו מתייחסים לנברא, ולכן זה מופיע בחביבותם של ישראל.
מידותיו של הקב"ה, עמוקות ונסתרות הרבה יותר. וע"ז אומרים, "ק-ל עליון, גומל חסדים טובים, וקונה הכל" הוא עליון מעבר לכל תפיסה ומושג, וכל מעשיו הם חסדים גם אם לא ניכר לעין, כמו כן, כל הנמצא בעולם הוא קנינו, מרום המעלה ועד תחתית המדרגה, וכמו בקנין חפץ, שאין היכר על החפץ שנעשה בו קנין, כך מידה זו שהוא קונה הכל, אינה ניכרת לעין.
הגילוי הזה, של תפיסת מקום הנברא אצל הבורא, מתקיים מכח האבות, גם לעתיד. הקב"ה זוכר חסדי אבות, וכאשר הקב"ה מגלה את שמו בעולם, הוא מגלה אותו על הנבראים, גילוי זה הוא גילוי גבוה יותר מ"אלוקי אברהם", שמו המיוחד מתבטא בעולם. אנחנו, למרות המרחק הרב, עד שאנחנו נקראים "בני בניהם", היחס רחוק מאוד, עדיין אנו תופסים אצלו מקום, ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה, מתוך אהבתו אותנו.
חתימת הברכה, "מלך עוזר ומושיע ומגן", היא מעין חזרה על ארבע בחינות אלו. "מלך" מלכותו נמצאת בעולם, וחלה על בני אדם. כפי שמתבטא ב"אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב". "עוזר" הקב"ה עוזר לעם ישראל, באמצעות מידותיו של "הגדול הגבור והנורא" הניכרות לעין ומתבטאות אצל עם ישראל. "ומושיע" ישועה צומחת מתוך ריקבון, מדותיו מסובבים הכל בהסתר לקראת הנבראים, גם כשלא רואים חסד, הוא "גומל חסדים טובים וקונה הכל", בנסתר. "ומגן" גם כשהמרחק הוא עצום וקשה לראות שייכות בין הנברא לבורא, הגילוי שהנברא תופס מקום, לא הולך לאיבוד. והקב"ה מגן על אותה תכונה שיצרו האבות שתתקיים לעולם, "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".
כך גם חותמים "מגן אברהם", אברהם שהיה הראשון שיצר שייכות בין הבורא לנברא שתל עיקר שלא יאבד לעולם, זה ההבטחה "מגן אברהם".
בברכה שניה, מתארים את כל מצבי הריחוק שיש אצל בני אדם, וגבורתו של הקב"ה חודרת גם אליהם לכל מקום, כדי לשמר את צורת אדם שהיא נצחית, ולא יתכן אחרת. ברכה זו מתקשרת למעין הפתיחה "ה' שפתי תפתח", שכן גם כשאדם מתאפס לגמרי, יש לו מקום.
הברכה פותחת במילים "מחיה מתים אתה רב להושיע" שבגבורתו, גם המת יקום לתחייה ויצא ממנו צורת אדם.
"סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים" גם במצבים של פחיתות בעולם הזה הקב"ה נמצא כדי לקיים את האדם, כשאדם נופל הוא רחוק ממנו, וכשהוא חולה המרחק גדול יותר, כששליטת אחרים עליו והוא בבית האסורים, המרחק גדול מאוד, בכל המצבים האלה, הקב"ה סומך, מרפא, ומתיר, כדי להוציא צורת אדם בעולם.
"ומקיים אמונתו לשני עפר", אין לך ריחוק גדול יותר מצורת אדם כמו עפר, ערמת עפר כפשוטו, במילים אלו אנו אומרים כי לא רק במצב פחיתות הוא נמצא אלא אפילו ישני עפר, משם יוצא אדם. למרות שכל תוכן הברכות הם בלשון נוכח, לא כתוב אמונתך, כי המרחק רב כל כך שאי אפשר לקשר בין העפר לאדם, גם שם מקיים אמונתו, ומתקיים צורת אדם.
"מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך" גבורה כזאת, מיוחדת לבורא, ואין כמוהו, הוא ממית ומחיה, והוא מצמיח מתוך הריקבון, והחוסר צורה המוחלט, מתוך זה יוצא אדם. בל נטעה, לא נוצר אדם אחר, אלא אותו אדם בדיוק, חוזר לחיים, אחרי שאיבד את צורתו לגמרי.
בברכה שלישית חוזרים למתח הראשון שהוזכר "ה' שפתי תפתח" האדם אינו יכול לעמוד בגילוי כזה, אבל הבורא מעוניין באדם בכל מחיר, לחיות בשני מצבים אלו, מצד אחד לא שייך לעמוד, ומצד שני אדם הוא תכלית הכל. זה תוכן ברכה שלישית. למרות שהתפעלנו מעומק השייכות של אדם לגילוי שמו. מביא גואל למען שמו, מתוך אהבה אלינו. ולמרות שצורת אדם קיימת לנצח, גם בעפר. עדיין "שמך קדוש", גלוייו של הקב"ה, מופרשים ומובדלים מאיתנו בתכלית. וחותמים "הק-ל הקדוש", מצד אחד מתגלה ומצד שני מופרש.
זה העומק, במה שאמרו חז"ל, (ברכות ד, ב) ה' שפתי תפתח זה תפילה אריכתא. שכן פסוק זה טומן בתוכו, את התוכן של ג' ראשונות. מצד אחד, צריך לבקש פתיחת שפתיים, כי אי אפשר לעמוד מול גילוי כזה, אך מצד שני חייבים להגיד את תהילתו של הקב"ה.
גם בימים נוראים בחזרת הש"ץ, אומרים בנוסח "אוחילה לקל":, "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך". אם כן, תפילה שלמה נמצאת במילים "ה' שפתי תפתח".