כתבו הקדמונים שבתפלת שמונה עשרה במעריב של שבת, מן הראוי היה לומר "שים שלום". ומשום שליל שבת הוא בחינת "לילה כיום יאיר", כשחיים בעולמו של הקב"ה, הלילה אינו זמן של הסתרה ועצבות, אלא זמן של גילוי והארה.
כתבו הקדמונים שבתפלת שמונה עשרה במעריב של שבת, מן הראוי היה לומר "שים שלום". ומשום שליל שבת הוא בחינת "לילה כיום יאיר", כשחיים בעולמו של הקב"ה, הלילה אינו זמן של הסתרה ועצבות, אלא זמן של גילוי והארה.
תפילת מעריב ליל שבת (א)
שבת קודש היא מציאות נפרדת משאר ימות השבוע, האדם העובד את ה', מנסה לחיות בשבת את העולם בצורה פנימית יותר. עולם פנימי משמעותו לחיות את אותם דברים שניכרים לעין, ברובד פנימי יותר.
פנימיות זו בא לידי ביטוי במזמור של יום השבת שם מתוארת נוכחותם של הרשעים בעולם "הנה אויבך ה'", הנה הם לפנינו. מציאות זו נראית כסותרת את תכלית העולם, עם זאת זהו רק ברובד חיצוני, אבל בפנימיות "הנה אויבך יאבדו", הם עומדים לכלוי. אותה מציאות מתפרשת בפנימיות כשייכת לתכלית.
תפילת שבת היא שער לעולם הפנימי של שבת, ההתבוננות בנוסח התפילה בשבת מקבלת גוון אחר משאר ימות החול. דווקא בנוסח האחיד גנוזה ההתבוננות בתוכנה הפנימי של שבת.
כדי להיכנס בשערי עולם פנימי זה, נדרשות שתי הקדמות:
ראשית, מנוחת שבת מהותה הדמיון לבורא, שהרי הוא שבת וינפש, ולכן אנחנו שובתים. דמיון אליו יתברך, ידוע לנו מהמקרא "והלכת בדרכיו" מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון, חובה עלינו לפעול לפי דרכיו, אולם בהעדר הפעולה, הדמיון אליו הוא בעצם המציאות שאנחנו כמותו, כשם שהוא נח כך אנחנו.
הדברים מאירים בדברי חז"ל "גוי ששבת חייב מיתה". ללכת בדרכי ה' גם הגוי מחויב, אבל להידמות במציאותו בלי דרכי פעולה, זה עזות פנים, "חייב מיתה".
שנית, יש להקדים ולבאר את מה שאמרו חז"ל ששבת היא מעין עולם הבא. עולם הבא הוא זמן בו יתבררו כל תהפוכות העולם, ואותם דברים שנראו רחוקים מן התכלית, יתבררו כחלק ממנה. וכמו שהאריך הרמח"ל בספרו דעת תבונות. שבת היא מעין עולם הבא, גם בהקשר הזה שהדברים הרחוקים מתבררים כחלק מהתכלית.
יסוד זה מתפרש בתורה, במעשה דתן ואבירם שהותירו מהמן, התוצאה היתה "וירום תולעים ויבאש", המעשה הזה היה חמור מאוד, שכתוב עליו "בעיני משה רע". בתפיסת העולם שלנו מעשה כזה לא שייך לתכלית, אבל כשהתורה מספרת על ירידת המן ביום השישי ונדרשו להשאיר לשבת כתוב "ורימה לא היתה בו". הרי שההכרה של "רימה לא היתה בו" היתה תלויה ב"וירום תולעים ויבאש". שבת מבררת שגם מה ש"בעיני משה רע" מביא לתכלית.
מהקדמות אלו אנו למדים, ששבת היא כניסה לעולם פנימי יותר, שבו מציאותינו דומה אליו. ובו מתבררים הדברים בתכלית.
כתבו הקדמונים שבתפלת שמונה עשרה במעריב של שבת, מן הראוי היה לומר "שים שלום". ומשום שליל שבת הוא בחינת "לילה כיום יאיר", כשחיים בעולמו של הקב"ה, הלילה אינו זמן של הסתרה ועצבות, אלא זמן של גילוי והארה.
בברכת מעריב ערבים, מתואר תכניתו של הבו"ע, "בחכמה פותח שערים בתבונה משנה עיתים וכו' ומסדר את הכוכבים". בחיי היום יום אנו חיים בזמן שלא ניכר לעין תכנית הבורא, אנו רק מאמינים, שיש תכנית בחכמה ותבונה שמסדרת את העולם, אך בשבת חיים את אותה תכנית של הבו"ע, ולכן אותם תפיסות של סדר, של תכנית חכמה ותבונה, הם לא רק תקווה ואמונה, אלא זה עצמו מה שמתגלה.
בסיום הברכה, אנחנו אומרים "ק-ל חי וקיים", במילים אלו טמון עומק נוסף בשבת. בימות החול כשאומרים שהוא חי, הכוונה שהוא מחייה את הכל מבפנים, אבל החיות לא ניכרת. בשבת החיות הפנימית מתגלית שהרי אנו חיים באותה פנימיות. המילה "קיים" מורה על תכנית רחבה יותר מהניכר לעין לפי שעה, למשל יתכן רשע שבונה בית גדול, והתועלת בכך שהצדיק ישב בצילו של הבית. כלומר ישנם חשבונות גדולים יותר בדברים. בשבת, דברים פנימיים אלו מתגלים.
ברכת אהבת עולם פותחת ב"תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת". אנחנו מציינים ארבע בחינות, תורה, מצוות, חוקים, משפטים. כך גם בהמשך הברכה, חוזרים ומציינים בחינות אלו, "על כן ה' אלוקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך" – חוקים, "ונשמח בדברי תורתך" – תורה, "ובמצוותיך לעולם ועד" – מצוות. משפטים נכלל במה שאומרים "כי הם חיינו", ומשום שגדר משפטים הוא, שהדברים מתאימים למציאות האדם, וכמו שאמרו חז"ל, שמשפטים אנחנו יודעים מעצמנו, ואין כוונתם לומר שזה דברים פשוטים, אלא שגדר הציווי במשפטים, שזה מתאים למציאות האדם, שונה מחוקים שבהם נאמר "אפשי לאכול חזיר", " אפשי ללבוש שעטנז", אלא שהתורה אסרה.
בשבת המילים "כי הם חיינו" מקבלים משמעות שונה, כל חלקי התורה מתאימים, כשחיים בפנימיות, גם מצוות חוקים ותורה מתאימים לחיים. ניתן לראות אנשים בתחילת התקרבותם לשמירת תורה ומצוות, ששבת נתפסת כהגבלה מוחלטת, ואפילו את הפעולות הפשוטות ביותר, הם לא בטוחים שאפשר לעשות. זה הצד השני של המטבע, כי הכל בשבת במשמעות שווה, לחיות בפנימיות הכוונה שהכל חלק מהחיים.)
קריאת שמע בשבת מקבלת עומק נוסף, הפסוק ראשון שמדבר על יחוד ותמיד זה ברצוא ושוב, בשבת זה שייך לעצם יום השבת. מטעם זה בקדושת מוסף אומרים שמע ישראל, לאחר שכבר עבר זמן קריאת שמע ומשום שזה חלק ממהותו של יום הוא היחוד.
הבנה עמוקה זו בנוסח התפילה, מטעימה לנו מהעולם הפנימי, שבו אנו חיים בשבת. אותו עולם שיש בחיצוניות, מקבל פרשנות פנימית. לא רק שמצליחים באותם מילים, לבטא גם את שבת וגם את ימות החול, אלא שזה בדווקא אותם מילים.