ההבדל בין יום השביעי לשבת שיום השביעי מגיע אחרי ששה ימים של מלאכה והגעה ליום השביעי מעידה על תכלית, העולם הגיע אחרי ששה ימים לתכליתו. שבת זה שם בפני עצמו וכמו שנראה מתוך הנוסח בשחרית שם מזכירים את הורדת הלוחות מעולם העליון הלוחות היו שייכים לשם מצד עצמם ומשה הורידם לארץ, "ושני לוחות אבנים הוריד בידו", בהקשר זה נקרא היום שבת מציאות עליונה שנמצאת בעולם.
אתה קדשת – מהותו של יום
כדי להשתייך בעבודתנו לפנימיות ענין השבת מחוייבים אנו להתבונן בנוסח המיוחד שתיקנו בתפילת שמונה עשרה.
תפילות שבת מיוחדות בזה שהנוסח משתנה מתפילה לתפילה שינוי זה מאפשר להביט פנימה לתוכנו של היום. היכולת להתבונן בהבדלים דקים שבתוך הנוסח מגיעה מתוך לימוד הנוסח, הרגל הלשון בנוסח מקשה התבוננות זו.
שינוי הנוסח בין התפילות מגלה הגדרות שונות ליום השבת שמשתנה ממעריב לשחרית ולמנחה, במעריב מכנים אותו "יום השביעי" בשחרית הכינוי הוא "שבת" ובמנחה הכינוי הוא "יום מנוחה".
ההבדל בין יום השביעי לשבת שיום השביעי מגיע אחרי ששה ימים של מלאכה והגעה ליום השביעי מעידה על תכלית, העולם הגיע אחרי ששה ימים לתכליתו. שבת זה שם בפני עצמו וכמו שנראה מתוך הנוסח בשחרית שם מזכירים את הורדת הלוחות מעולם העליון הלוחות היו שייכים לשם מצד עצמם ומשה הורידם לארץ, "ושני לוחות אבנים הוריד בידו", בהקשר זה נקרא היום שבת מציאות עליונה שנמצאת בעולם.
"אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ" הקדושה המדוברת כאן אינה קדושת היום שהרי מיד אחר כך אומרים "וקדשתו מכל הזמנים" אלא הקדושה כאן כעין לשון קדושי אשה שהיא מיוחדת לאיש, אתה יחדת את יום השביעי לשמך.
"וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים" מתוך היחוד של שבת לשם ה' יוצא ברכה וקדושה, הגעת העולם לתכלית לא נשאר בזה שהוא שלם ומשוכלל השלמות מיד משתייכת אליו ולכן מזה נמשך ברכה וקדושה.
"ויכולו השמים והארץ" כאן מביאים מהתורה את התוכן הזה שמתוך יום השביעי שמיוחד לה' יוצא ברכה וקדושה. לשון ויכולו הוא כלליות הדבר שהעולם הגיע למקומו הנכון בשבת מתברר תכלית העולם.
"ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" לשון ויכל אינו כמשמעות ויכולו, שם הכוונה על שלמות העולם וכאן ויכל שהתכלית נוגעת אליו, כביכול הוא הגיע לתכלית בשבת, מכאן רואים בתורה "אתה קדשת את יום השביעי לשמך".
"וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" צריך לעמוד על כפילות הלשון למה צריך לכתוב וישבות אחרי שכבר כתוב ויכל? לשון וישבות דומה למה שנקרא בשחרית "שבת" המשמעות העמוקה של יום ששייך אליו הוא שיש כאן מציאות עליונה ששורה בעולם.
"ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" מתוך יחודו של היום לשם ה' יוצא ברכה וקדושה כמו שראינו בהקדמה "וברכתו וקדשתו" שיוצא מתוך שהיום מיוחד לשמו.
המילה ברכה משמעותה ריבוי כלומר העולם הוא לא כמו שרואים יש בו יותר מהניכר לעין משום כך דבר הספור לא מאפשר ברכה כי המנין לא נותן להכיר שיש כאן יותר.
בשבת יש ברכה מיוחדת שונה משאר השבוע, בימות החול האפשרות ליצור ריבוי בעולם הוא ע"י מלאכה שהמלאכה מרבה את התבואה, בשבת יש איסור מלאכה כי הריבוי נמצא מצד עצמו זה הברכה המיוחדת של שבת.
"כי בו שבת מכל מלאכתו" הברכה והקדושה נמשכים בגלל שבו שבת מכל מלאכתו, למרות שאנו עוסקים בבחינה של יום השביעי אין אפשרות לראות את העולם כמגיע לתכלית בלבד רק כיומו של הקב"ה שהוא מציאות עליונה השורה כאן.
מציאות של קדושה עומדת תמיד כחלק מהמציאות השלמה ולא כדבר נוסף, כשמכירים בזה שהבריאה הגיעה לשלמות והשבת בבחינה זו נקרא יום השביעי, מיד מגיעה יחד עם זה קדושה שלמות של העולם לא עומד לעצמו. הכלל הוא שקדושה חלה בתוך דבר שלם ולא כדבר נוסף שנספר לעצמו אלא תוספת שהיא חלק מהמציאות עצמה, כמו השראת השכינה בעשרה גם אחרי השראת השכינה יש כאן עשרה, מציאות טומאה לעומת זאת מעמידה מציאות לעצמה והשורש עומד מבחוץ.