תפילות שבת שמונה עשרה מודים עד הסוף – תחילת חזרת הש״ץ

מודים – שים שלום – ויכולו

בברכת מודים ישנם שלושה חלקים, החלק הראשון מדבר על המציאות הכללית של עם ישראל, החלק השני עוסק בכלליות הדור בו אנו נמצאים, והשלישי על האדם הפרטי.

בהודאה אנו מעמידים את טובותיו של הקב"ה עלינו, ולכן מדגישים שבכל מעגלי ההשתייכות שלנו הן בכלל ישראל הן בדור והן בפרטיות כולם תלויים בו.

"שאתה הוא אלוקינו ואלוקי אבותינו" ההשתייכות הראשונית היא לכלל ישראל ועל זה אנו מודים שהוא אלוקינו ואנחנו עמו.

"צור חיינו מגן ישענו אתה הוא לדור ודור" הדורות עם ההבדלים שביניהם מעמידים בצורה פרטית יותר את מציאותינו, כל דור הוא מהדורה מסוימת של כלל ישראל ולכל מהדורה של כלל ישראל יש משמעות, וזהו מה שאומרים 'צור' שהוא צייר כלומר שיש כאן תמונה של כלל ישראל במהדורה מסוימת לפי אותו הדור.

"על חיינו המסורים בידך" דבר המסור בידי האחר משמעותו שבכל רגע הוא יכול לקחתו אליו, החיים הפרטיים של האדם מסורים בידי ה' ואין לאדם חזקת חיים כי לא הוא מחזיק בהם.

"ועל נשמותינו הפקודות לך" אנו מכירים בכך שהקב"ה נותן תפקיד פרטי לכל אדם, והנשמה מופקדת לו ויורדת לעולם כדי להשלים את אותו התפקיד המסוים.

"ועל ניסך שבכל יום עמנו" מילים אלו מדברים על חוסר ההתאמה בין 'חיינו המסורים בידך'  לבין 'נשמותינו הפקודות לך' יש לנשמה תפקיד והתפקיד לא מתקיים וא"כ הקב"ה צריך ליטול את החיים, אפילו משה רבנו לא היה בטוח שנשמתו מילאה לגמרי את התפקיד ולכן התאווה למיתת נשיקה כאהרן,  מיתת נשיקה הכוונה שהקב"ה אומר נשמה זו הגיעה לתכלית הכוונה, מכיון שהשגה זאת רחוקה מאיתנו אנו אומרים שהקיום שלנו הוא נס.

"ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת" העיתים הבאים על האדם הם זמנים בעלי משמעות, יש משמעויות טובות לזמנים ויש משמעויות לא טובות. שלמה המלך בקהלת מעמיד כ"ח עיתים י"ד לטובה וי"ד לרעה המשותף לכולם שהם 'עת' כלומר פגישה עם ההשגחה, במילים אלו אנו מודים על הטובה שבעצם המפגש איתו 'בכל עת' גם כשהעת לרעה יש כאן טובה בעצם הפגישה. 

"הטוב שמך ולך נאה להודות" חתימה זו יוצאת דופן שכן בכל הברכות אף אותם הנאמרים בלשון נוכח, חתימתם בלשון נסתר או בלשון בינוני, ורק ברכה זו נחתמת בלשון נוכח, ומשום שהכרה כזו של הודאה על כל הפרטים נותנת יחס תמידי שהקב"ה נוכח. 

בברכת "שים שלום" אנו מבקשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, וכל פרטי הברכה סובבים סביב הארת הפנים והעמדת היחס בין ישראל לקב"ה.

"בכל עת ובכל שעה בשלומך" בסיום הברכה אנו מכירים בעומק ענין השלום, ומבקשים כי 'בכל עת' בכל הכ"ד עיתים גם בפגישה מצד הטוב וגם בפגישה מצד הרע, – פגישות אלו יהיו בשלום עם הקב"ה, 

אצל הכהן גדול נאמר "ואל יבא בכל עת אל הקודש" דהיינו יש זמנים שהפגישה שבהם קשה ואז לא מתאים כניסה לקודש הקדשים, ובברכה זו אנו מבקשים שכל העיתים כולם יהיו מפגש של שלום. 

שלום פירושה התאמה, והמשמעות שלה היא שהאדם מבין את מהות הפגישה עם הבורא ושוהה בה. אנו משתדלים ומנסים לשמוע ולהבין את מסר מהקב"ה כשקורה לו דברים רעים, אך מועטים האנשים שינסו למצוא מסר בצד הטוב, ומשום שזה מתאים לתוכנית הפרטיות שלו. אך האמת היא שאם איננו פוגשים את הבורא גם בצד הטוב, אזי גם בצד הרע אין זה פגישה אלא רק כאב, אדם שחווה פגישה עם הבורא אז כל הכ"ד עיתים הם אצלו קיום קשר והבנת מסר מהקב"ה אליו.

בסיום התפילה תיקנו אמירת "ויכולו" בציבור דווקא וכן מעין חזרת הש"ץ, עיקר התקנה הייתה להמתין למאחרים לתפילה שלא יצטרכו ללכת מחוץ לעיר לבדם.

בתקנה זו קיימת הרגשה של שייכות לציבור דווקא, אדם שבצורה קבועה מאריך בתפילתו ולא משתתף עם הציבור טעון בדיקה האם הוא רואה את עצמו שייך לכלל.

"ק-ל עליון קונה שמים וארץ" תחילת הנוסח כמו ברכה ראשונה בשמונה עשרה אך בחלק זה של ק-ל עליון נמצא שינוי, בשבת לא מציינים את הפעולה של גומל חסדים טובים גם 'קונה הכל' מקבל צורה של 'קונה שמים וארץ' ומשום שבימות החול מדגישים את הפעולה שהוא גומל חסדים טובים וקונה הכל, ואילו בשבת אין אצלו מלאכה הוא יום שביתה ממלאכת שמים וארץ ובכך הם מגיעים לשלמות.

"מגן אבות בדברו" 'דברו' הכוונה הנהגה כמו "דבר אחד לדור" שכוונתו מנהיג, הקב"ה מגן על זכות האבות בהנהגתו שתמיד ישאר מה שיצרו האבות.

"מחיה מתים במאמרו" תחיית המתים היא יצירה מחודשת, כי לא שייך לפי חוקי הבריאה לחיות לנצח וצריך בריאה חדשה, ועל זה משתמשים באמירה כמו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

"המניח לעמו ביום שבת קדשו" הקב"ה קבע מנוחה לעם ישראל כי זה שבת קדשו, שבת היא מציאות עליונה שנחה בעולם זה 'שבת קדשו'.

"כי בם רצה להניח להם" הקב"ה רצה כבר בישראל לתת להם מנוחה, בתפילת הציבור אומרים כי בם רצה (בקמץ) בשונה משמונה עשרה שמבקשים רצה (בציירי), ומשום שיש בזה מן העזות לומר שהוא כבר רצה בנו, ורק כשבאים בזכות הציבור אפשר לומר שהוא כבר רצה בנו.