תפלת מעריב של שבת – רצה במנוחתינו – המחזיר שכינתו לציון

רצה במנוחתנו – עולם פנימי

התבוננות בתפילה היא כלי להשתייך לפנימיות תוכן השבת, הנוסח של קדושת היום מעמיד בנין שלם של פנימיות.

ענין זה של עולם פנימי ניכר בנוסח התפילה של יו"ט שמזכירים בקדושת היום "קדשנו במצוותיך" והדבר תמוה הרי מזכירים בתחילת הברכה "אתה בחרתנו וכו' וקידשתנו במצוותיך", ונראה כי בתחילת הברכה מדברים על מצוות היום שיש ביו"ט, ובנוסח קדושת היום מדברים על עולם פנימי שמתבטא בשייכות למצוות.

"רצה במנוחתנו", דיבור על רצונו ית' הוא התייחסות למקום פנימי ביותר אצלו ית', בקשת התרצות לפניו משמעותה לייצר תנועה ומחשבה אצלו לקראת אדם, אותו רצון הוא דבר שנעלם מאיתנו לגמרי מכיון שרצון לא כולל בתוכו יחס לנברא רק תכנית.

שבת הוא זמן שהקב"ה מכתיב על עצמו מנוחה כלומר שהעליון ביותר שורה בעולם, כמו במנוחת הנפש שעניינה ישיבת הנפש בגוף כך אנו מבקשים שהמנוחה שלנו תשתייך למעמקים אלו שעצם רצונו הוא להתחבר לעולם.

"קדשנו במצוותיך" התקרבות רצונו לעולם מאפשרת קצת נגיעה בפנימיות, תחילת הנגיעה מתבטאת  בקדושת המצוות שמכוונות כנגד אברי האדם, השייכות למציאות האדם היא הנגיעה בעולם פנימי של רצונו ית'.

"ותן חלקנו בתורתך" נגיעה מוחשית יותר מתקיימת בבקשת החלק בתורה, בעניין זה מוכרחים לשרש טעות נפוצה, אין הכוונה חלק בתורה ביטוי של האדם בלימוד התורה אלא מדובר על ענין עמוק שלא כל אדם זוכה לזה.

דברים אלו מתפרשים בדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא "מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם. 

חלק בתורת משה מדבר על אדם שחי לגמרי בהשגחה, ולא עולה על ליבו אף לרגע תרעומת על כל דבר שקורה, ואם לרגע יש לו תרעומת אף אם מיד מתעשת לחשוב שהכל בהשגחה אין לו חלק בתורת משה כי החיים עצמם אצלו אינם אומרים השגחה.

כך אנחנו מבקשים "ותן חלקנו בתורתך" אחרי שהאברים שייכים לקדושה מבקשים שהתורה תנהל לגמרי את חיינו.

"שבענו מטובך" יש לנו תפיסה שטחית במושג שביעה הנובעת ממידת התאווה והיא שאדם אוכל ולא מסוגל לאכול יותר, כשר' ירוחם שמע שיש בחור שאוכל ולא מסוגל להכניס יותר דבר לפיו הוא נחרד.

האמת היא ששביעה אומרת שהדברים מתיישבים נכון בגוף "צדיק אוכל לשובע נפשו" הצדיק אוכל בצורה שהדברים מתיישבים טוב בגוף ולא בצורה שקצה נפשו באוכל. כך שבבקשה זו מתבטאת שייכות עמוקה יותר לפנימיות.

"ושמחנו בישועתך" השמחה לאדם כשהוא עובד בהתאם לכוחות נפשו כך אנו מבקשים שהפנימיות תחדור אלינו ותתיישב בגוף בהתאמה גמורה.

עולם פנימי שלם מתואר כאן, משייכות לרצונו ועד שמחה בפנימיות.

"וטהר לבנו לעבדך באמת" כעת מתחילים אנו לתאר את הצד שלנו בעולם הפנימי, טהרת הלב אין המכוון לעבודת ה' 'לפי טבעו', שהרי התורה אומרת "ולא תתורו אחרי לבבכם" הלב מצד טבעו מחפש מקומות אחרים, אלא הבקשה היא שהלב מצד עצמו ישתייך לעבודה.

"לעבדך באמת" גם לאחר שהלב שייך לעבודה עדיין יתכן שזה לא כלול רק מעבודת ה', כמו שירמיהו אומר "עקוב הלב מכל ואנוש הוא", והדבר קשה להבנה כיצד שייך לומר בדבר עקום שהוא 'הכי' עקום? אלא ודאי הכוונה היא שגם במקום שהלב ישר הוא עקום גם בתפיסות, במשך ההיסטוריה היו תקופות שידועות כאכזריות ביותר ועקומות ביותר והייתה נקודה פנימית נכונה, ועל כך אנו מבקשים "לעבדך באמת" שכל מציאות הלב תהיה מופנית רק לעבודת ה'.

"והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבת קדשך" אהבת ה' אותנו מגיעה מכח שהוא רואה אותנו כי כך טבעה של אהבה העמדת היחס בינינו להקב"ה. כאן מוסיפים באהבה וברצון שאנחנו תופסים מקום במה שבינו לבין עצמו.

"וינוחו בה ישראל" במילה "בה" יש שינוי בין מעריב לשחרית ומנחה שבשחרית אומרים "בו". הבחינה שמדברים עליה בלילה זה "יום השביעי" שהוא הגעת העולם לתכלית וזה העולם הזה שנברא באות ה"א, שהעולם מגיע לתכליתו ועל עולם שלם חלה קדושה. בבוקר הבחינה היא "שבת" שעניינה עליון שיורד לארץ חיבור זה מתבטא באות וי"ו.

"מקדש השבת" עולם שלם של קדושה מתגלה בשבת.

"רצה וכו' בעמך ישראל ובתפילתם" עם ישראל תופס מקום חשוב אצל הבורא, לא רק ישראל אלא גם התפילה שזה העמדת היחס זה עצמו תופס מקום ברצונו.

"והשב את העבודה" עבודת הקרבנות נקראת בכל מקום "לרצון" זה עצם ענין העבודה בביהמ"ק להיות לרצון לפניו.

"ותפילתם באהבה תקבל ברצון" הנוסח כאן צריך ביאור לכאורה היה צריך לומר באהבה וברצון תקבל ולמה כתבו באהבה תקבל ברצון?

בקשה על כך שהעבודה תהיה לרצון זהו עזות שכן זה שייך לעומק של רצונו שאדם עדיין לא תופס מקום שם לכן אומרים באהבה תקבל שהתפילה תהיה שייכת ליחס האהבה בין ישראל לקב"ה ומיד אחרי שביקשנו באהבה אפשר לבקש ברצון.

"המחזיר שכינתו לציון"  מקום השראת השכינה הוא בציון ששם הוא מקור הרוחניות "מציון תצא תורה" ועל זה אומרים "המחזיר" שהוא כמו מחזיר אבדה לבעליה שזה המקום הראוי להשראת השכינה.