תפילות שבת – קריאת שמע

תפלת שבת

קריאת שמע – מרכז החיים

אדם העובד את ה', ורוצה להיכנס בשערי העולם הפנימי של שבת, צריך להעמיק בנוסח קריאת שמע, בגוון פנימי יותר של שבת.

פסוק ראשון מדבר על ייחודו יתברך, בשבת אנו חיים בעולם של ייחוד ה', משום כך, גם במוסף, אחרי זמן קריאת שמע, אומרים בקדושה "שמע ישראל", קדושת היום שייכת לייחוד ה'.

שלושת הפרשיות של שמע, נסובים על מציאותו של הלב. בצד הטוב, "בכל לבבך", "על לבבכם", וקשירת תפילין של יד כנגד הלב. ובצד הרע, "פן יפתה לבבכם", "ולא תתורו אחרי לבבכם".

'לב' בתורה ובחז"ל מסמל מרכז. הבנת דבר לאמיתו שייכת ללב, להבין דבר עד שהוא הופך למרכז. רגילים אנו לשייך רגשות ללב, יתכן אמנם שהרגש תופס מקום מרכזי, אך ברור שהשכל גם הוא צריך להיות במרכז, זה כוונת חז"ל שמזכירים תמיד הבנת הלב. בעיני חז"ל, מחשבה שאינה תופסת מקום מרכזי בעבודת ה', אינה ראויה להיקרות מחשבה.

החיים הפנימיים בשבת, הם חיים של מרכז מרומם יותר, מאשר בימות החול.

בפרשה ראשונה אנו עסוקים באהבת ה'. אהבה צריכה למלאות את כל ישותנו. כל עיסוק שאינו חלק מאהבת ה' מוציא את האדם מהחיים בעולמו של הקב"ה. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך".

בימות החול כשצריך לצייר עולם שכולו חדור מאהבה, הציור הוא על דרך מסירות נפש. כי אהבת ה' בצורה הנעלה, סותרת את מציאות החיים הפשוטים. בשבת הציור הוא ממנוחת שבת עצמה, עונג שבת מעמיד את החיים בעצמם חדורים מאהבת ה'.

"והיו הדברים האלה וכו' על לבבך", התעסקות האדם בדברי תורה הוא עסק השכל, מקומו של השכל הוא מעל הלב. התורה אינה משתמשת במילת שכל, משום שהשכלת הדברים צריכה להיות מרכזית בחיי האדם, לימוד שנמצא על הלב, הכוונה לימוד על מנת להפוך את השכל למרכז. ממקום פנימי זה התורה מתפשטת לכל חלקי החיים של האדם, לבניו, לכל תהלוכותיו, ומסומנים בקשר חזק במקום הלב.

החיים הפנימיים בשבת, חדורים לגמרי מאהבת ה', בלי מקום פנוי לדבר אחר כלל.

בפרשה שניה אנו עסוקים ביראת שמים, "והיה אם שמוע תשמעו", תלוי בבחירת האדם.

עבודת ה' צריכה להיות בכל לב, בשונה מאהבה שהלב הוא מציאות שחודרת, בלי מקום פנוי. יראת שמים בכל לב, ענינה לשם שמים בלבד. "ולעבדו בכל לבבכם".

עבודת ה' מעמידה מתן שכר, "ונתתי גשמיכם", כשאדם מקבל שכר הוא בסכנה, "השמרו לכם פן יפתה לבבכם", פיתוי הלב מהצלחתו של האדם, הוא אוסף דגן, ויש לו כל צרכו, ומתוך כך הוא מתפתה להימשך אחרי העולם.

אם בחול הצלחת האדם בעסקיו מפתה אותו, בשבת אין את פיתוי הלב הזה, שהרי הוא שובת ממלאכה.

בשבת העבודה כולה מרוממת יותר, שמירת שבת בכל פרטיה היא העבודה, והעונג שבת הוא השכר, כמאמר חז"ל בענין עולם הבא, "מי שטרח בערב שבת הוא יאכל בשבת", העבודה והשכר כרוכים זה בזה. פיתוי הלב בשבת הוא במקום השכר, שלא יהפוך את העונג לתאווה, במקום שהעונג יהיה מנוחת שבת, שמתוך המנוחה הוא זוכה לאכילת תענוג, הוא הופך את האכילה למהומה.

"ושמתם את דברי אלה על לבבכם", אחרי שנפתה הלב, חובה להחזיר את המצב לקדמותו, זה תשובה, להחזיר את הדברים שיהיו על הלב. התורה חוזרת להיות מרכז.

"ועל נפשכם", התורה עומדת מעל הרצון. מהלך הדברים הוא כך: מקומו של הטעם הוא מעבר לרצון, כשיש לאדם טעם בלימוד תורה, הוא רוצה את זה, זה נקרא שהדברים נמצאים על הנפש. בשבת, קדושת היום מצד עצמו, נמצא על הנפש, התענוג מעצם היום, מקיים את הרצון.

בפרשה שלישית נמצא הלב במצב של סקרנות. "ולא תתורו אחרי לבבכם". בימות החול, נטיית הלב ניכרת לעין, הלב מחפש בכל מקום דברים מחוץ לתורה. בשבת אדם במנוחה, נמצא בביתו, מהי אותה נטיית לב? אפשר להבחין בנטיה זו, בסקרנות של בן תורה ביחס לקריאה, פיתוי הלב מושך למקום נמוך של קריאה רדודה, תשובה לזה אפשר להעמיד להשאיר את הסקרנות ביחס ללימוד תורה, למשל לייחד ספר ללימוד בשבת, כך מתייחדת השבת בגוון מיוחד בעבודה על פיתוי הלב.