דרך אמונה ז – המשך פמ"ז, דרך משא ומתן
ומזה הוכחנו לדעת כי גם במו"מ כן יסד רצונו ית' להודיע לבני אדם דרכי המו"מ בדרך סבה ומסובב, היינו דרכי הטבע התחתונה,
היינו שאדם יודע איך משא ומתן יכול להצליח בדרך הטבע על ידי סיבה ומסובב
וגזר שדוקא ע"י דרכי הטבע יתגלגל טרפו עלי אדמתו,
אין כאן מקומינו להכנס לסוגיות של ביטחון כי אין זה עניינו כאן, אלא דווקא מה שהאדם צריך ללכת לדרכי הטבע בצורה של סיבה ומסובב, משום שזו גזירה שתמיד צריכים להתמודד עם העולם בדרך סיבה ומסובב.
ובהמשך נוכל לראות איך מה שאנחנו רוצים להיות מאמינים גדולים וממילא סומכים על הבורא עולם בדרך ביטחון אף שאנו לא יודעים מה זה ביטחון הוא גורם לאדם להפסיד כלאחר יד סוגיא גדולה של עבודה באמונה – וזה הקדמה להמשך המאמר.
שזה כלל גדול שהאדם לא צריך לתת לדבר שנראה על פני השטח מהיר וקל להתנהג איתו כך, וכמו ביטחון שנראה על פני השטח מהיר ואז האדם לא נותן לזה לעבוד, אלא הצורה הנכונה היא שהאדם אוכל את הסוגיא מהתחלה ועד הסוף ובכך מגלה שיש בפנים עבודה ענקית, ועבודה זו היא דווקא במה שהאדם נשאר נורמלי, בעבודה פשוטה כמו חייל רגלי בלי לעשות דברים מסובכים וגבוהים, וגם בתור חייל פשוט יש לאדם עבודה ענקית לפניו, וזה אחד מהדברים שצריך ללמוד מהאלטר שהוא אף פעם לא נתן לעצמו לזוז מהדבר הפשוט שיש בפנים.
והסבה הפנימית היא דרך נסי, כענין שאמרו מפתח של פרנסה בידו של הקדוש ברוך הוא.
כשאומרים מפתח של פרנסה ביד הקב"ה מיד האדם חושב שא"כ לא צריך לעשות כלום, ומחשבה זו היא נגד עבודת ה' אמיתית, משום שאמנם מפתח של פרנסה ביד הקב"ה אבל האדם צריך להתעסק בסיבה ומסובב עם דברים שהוא מבין. ולכן לענ"ד צריכים לקרוא את זה שלא צריך להשתגע בענייני פרנסה כי מפתח של פרנסה בידו של הקב"ה, וזו עבודה קשה בתפיסה כזו.
וכמו במה שקרב אלישע את פיו לפיו של הילד, היינו מעשה הטבע, יבינו הכל כי באמת אין זה טבע שיחי' בזה, רק נראה כמו טבע, וא"כ כיון שעשה כן בודאי הי' צריך לעשות כן,
אם אלישע לא היה שם פיו אל פיו הילד לא היה קם, ולכאורה היה כאן רק נס ואעפ"כ הילד לא היה קם בלי הפעולה הטבעית, ובדברי הרד"ק לעיל נתבאר שהוא משום שתמיד צריך לעשות מה שאפשר ע"פ טבע ובלי דברים אלו אי אפשר לפעול.
והדבר הזה קשה לכל אחד בתוכו כי אם בין כה הוא נס למה צריך לפעולה טבעית, אמנם אם האדם לא עושה השתדלות מלאה לא יקרה כלום, וזה קשה כי הרי הוא בין כה נס, ועל זה צריכים השתדלות וכו', וזו תפיסה קשה.
וע"כ כי מה שנראה כמו טבע, באמת אין זה טבע, רק ג"כ נס.
אפשר לקרוא את זה מהר שהטבע הוא גם כן נס ובקריאה כזו הפסדנו את דברי האלטר, משום שהוארט הגדול כאן הוא שבלי הדבר שנקרא טבע חיצוני לא יהיה מה שצריך להיות וזו גזירה של הבורא עולם, ואמנם בסופו של דבר זהו נס אבל לכתחילה צריך לעשות את הדבר הטבעי.
וא"כ נלמוד מזה כי כל דרכי הטבע אשר נראה לנו כי הסבה מחיבת המסובב, אינו, רק נראה כן, אבל באמת הטבע ג"כ נס הוא, ורק להורות לנו כי הנסי ג"כ בדרך סבה ומסובב.
הלימוד שיש לנו מדרך הטבע הוא שהכל צריך ללכת עם מהלך, וגם החיצונית צריכה ללכת עם מהלך.
וכמו שבאם תחסר סבה אחת בטבע לא יצא המסובב, כן על אחת כמה וכמה אם תחסר סבה אחת מפרטי התורה, אשר קצבה וטבעה לטבע העליון הנסי, לא יצא המסובב הנעלה באין תכלית.
התורה היא יסוד לטבע הניסי ולכן אם יהיה חסר לא יצא המסובב, לא תצא פרנסה וכן לא תכלית וכו'.
וכאשר יתישב בלבו כל זה ידע ויבין כי עסקו במו"מ, לבד כי הפנימיות ודאי נס הוא, אלא אף גם החיצוניות, היינו דרך סבה ומסובב, שיבין ויחשוב תוך תוכו, ג"כ נס הוא. וישמור חוקי הטבע העליונה לשאת ולתת באמונה עפ"י התורה, ולקבוע עתים לתורה, איש איש לפי ערכו, בעמל ועיון לפי ערכו, כדי שלא תחסר סבה אחת כנ"ל, ויתאימו טבע החיצונה וטבע הפנימיות ויצליח.
א"כ לימוד תורה הוא חלק של פרנסה, אמנם אסור לשכוח שאם אדם לא מתעסק בסיבה ומסובב לא יהיה לו פרנסה, ואע"פ שכותב פה שגם לימוד תורה הוא חלק מהפרנסה – כאן צריך להחזיק את החבל משני הראשים.
אי אפשר להסביר מספיק כמה מה שכתוב כאן הוא כנגד מה שאומרים שהכל כל כך קל כי בין כה הבורא עולם מחליט, וזה לא נכון כי העבודה היא שצריך להחזיק את החבל משני צדדים ובזה אדם מכניס את הראש שלו לבעיה כי בכך שמחזיק את החבל משני ראשים בזה מתחיל העבודה.
עוד יש להוסיף מקור מדברי רש"י שממנו אפשר ללמוד שלימוד תורה הוא חלק מהתנאי והוא סבה שאי אפשר שתחסר, שעל דברי הגמ' שלעתיד לבוא שואלים את האדם האם נשאת ונתת באמונה ואח"כ שואלים האם קבעת עיתים לתורה, ביאר שם ברש"י שהשאלה על קביעות עיתים שזה היא שייכת לשאלה הראשונה משום שהטעם של קביעת עיתים הוא שלא ימשך כל היום לדרך ארץ, היינו הקביעות עיתים לתורה הולך על הנשאת ונתת, וזה מעניין ביאורו של רש"י שצריך לקבוע עיתים לתורה כדי שלא ימשך כל היום לדרך ארץ, כי היה אפשר לומר ההיפך שהאדם צריך לקבוע זמן שרק הוא לענייני פרנסה, אמנם זה לא מצליח מחמת שהאדם ימשך לדרך ארץ, מכיון שגם את יקבע שעובד רק כמה שעות מהשלש יהיה ארבע ומהחמש שש וכו' עד שיעבוד עשרים וארבע שעות, וזה שרש"י אומר 'כל היום' היינו שאדם לא יכול לעצור עסק של דרך ארץ, ולכן הדרך היחידה שאפשר לעצור היא רק ע"י קביעות עיתים לתורה, וא"כ רואים שהקביעות עיתים לתורה הוא חלק מהדרך ארץ, היינו שהוא חלק מההשתדלות שהדרך ארץ לא משגע את האדם ובלי הלימוד לא מתקיים כמו שצריך.
והנה כבר בארנו במא' "מתרושש והון רב" כי מטבע האדם בדבר שיודע מעט יטעה עצמו כי יודע הכל,
כשאדם מתחיל לעבוד הוא צריך לדעת איזה בעיה הוא יפגוש במהלך העבודה, ולזה מלמד אותנו האלטר כאן שאדם צריך לדעת שיהיה לו בעיות במהלך העבודה כגון מה שכותב כאן שיש לאדם טבע שאם יודע קצת כבר חושב שיודע הכל.
כמו בחרטומי מצרים כמבואר שמה,
החרטומים במצרים ראו שמטה אהרון אוכל את המטות שלהם וכבר מהרמז הדק הזה היו צריכים להבין שהם לא שוים כלום, אבל הם לא ראו את זה כי הם חשבו שמבינים תשעים אחוז מהמהלך ויש כאן רק בעיה קטנה שלא מסתדרת וא"כ אין סיבה שישנו את דעתם.
וזה מה שכתוב בגמ' במנחות [פה.] תבן אתה מכניס לעפריים, ששאלו את משה למה מביא למצרים עוד מכשפים, וע"ז עונה להם משה שבמקום שגדלים שם ירקות צריך אדם להביא ירק משלו כי יש הרבה קונים, ובוודאי שאין כוונתו של משה להודות בכישוף אלא לומר להם שהיו צריכים להיות חכמים ולהבין מרמז דק שאם הפעם הכישוף שלהם לא עובד ויש אפילו חור אחד בכל הכישוף ממילא אין להם כלום [כך מבאר האלטר במאמר 'מתרושש והון רב'].
אצלינו לא צריך לרוץ לחרטומי מצרים, והגרי"ס אומר את זה בצורה חריפה, ולדוג' מי שיש לו רעיון להיות משגיח בישיבה קטנה או גדולה, צריך לדעת מראש שראש הישיבה חושב שהוא יודע בדיוק מה צריכים לעשות ורק מכיון שהוא לא יודע איך לבצע את זה לכן הוא מבקש מהמשגיח לבצע את זה, אבל אי אפשר לשכנע אותו שכמו שהמשגיח לא אומר לו מה להגיד בשיעור כללי שהוא לא יתערב בחינוך, כי אע"פ שהוא לא מבין כלום בחינוך הוא מכל מקום מבין קצת כי הצליח משהו עם הילדם שלו וממילא מרגיש שיודע לחנך, ומה שלא הצליח יש לו תמיד סיבה מדוע זה קרה ולכן המסקנה שלו שיודע לחנך מצוין ולכן הוא ילמד את המשגיח מה צריך לעשות בענייני חינוך. וזה דוגמא למה שהאלטר אומר שאדם שיודע קצת הוא חושב שיודע הכל אבל באמת זה כלום.
והכל מעיוור רצונו, וכן בזה – הרצון ידמה בעיניו, כי הלא גלוי לפניו דרכי סבות העסק, ויתלה בו כחי ועוצם ידי עושה לי,
כאן יש בדבריו דבר גדול כי התפיסה הרגילה היא שכוחי ועוצם ידי זה בעיה בכתובת היינו שהאדם חושב שהוא זה שעושה ולא מבין שהבורא עולם עושה, אמנם כאן מתבאר בדבריו ששורש הבעיה של כוחי ועוצם ידי הוא במקום אחר והוא במה שאדם חושב שהוא מבין, כי אם האדם חושב שהוא מבין ממילא הוא שולט על הסיבות, וכמו שאומרים באנגלית 'עשיתי את זה בעשר אצבעות שלי', התפיסה הזו היא מתוך שאדם חושב שמבין איך הכל עובד וממילא חושב שאם יעשה ככה יהיה ככה וכו' ולכן אם עשה מה שצריך לעשות הצליח. ולכן הפיתוי לתלות את הדבר בכוחי ועוצם ידי הוא מושרש באותה נגיעת הלב שנתבארה לעיל שאם אדם מבין קצת הוא חושב שמבין את הכל.
כיסוד הזה מבואר גם בדעת תבונות כלפי החמישה מינים של הטועים שאחד מהם הוא שחושב שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שבגלל שהוא מבין שהכל הולך לפי חוקי הטבע לכן הוא חושב כוחי ועוצם ידי, זאת אומרת שכוחי ועוצם ידי מושרש באותו דבר מוטעה שאדם חושב שמבין את המהלך וממילא יכול לשלוט על המהלך.
ובאמת שכל מגמתו של המדע המודרני הוא בדיוק זה, להבין את המהלך כדי שיוכלו לשלוט עליו. אפשר לראות שיכולים לעשות ניסוי שבו ישתילו לאדם מכשיר במוח על מנת ללמוד ואפילו שאם הסטרארפ יסגר אין מי שיטפל במכשיר ויצטרכו לנתח אותו שוב, וזה משום שהפיתוי לדעת גורם לכוחי ועוצם ידי, והפיתוי להבין ולדעת הוא כדי שיוכלו לשלוט על ידו, ולכן כוחי ועוצם ידי מגיע ממה שמבינים את הסיבות.
ובמדע זה שונה ממשא ומתן, משום שבמדע גם מה שהם קוראים מדויק הם לא באמת יודעים, אבל בפרנסה אי אפשר כלל לדעת בדיוק שהרי מפתח של פרנסה ביד ה', ועדיין יש במו"מ פיתוי שאדם חושב שאם מבין קצת הוא מבין את הכל.
ינוסה האדם המשכיל שישכיל דרכיו ועניניו בזה, כי הכח הפנימי נס הוא.
מכיון שאדם צריך להתעסק בדרך סיבה ומסובב יש לו פיתוי לחשוב שמבין איך המהלך עובד, ועל זה צריך לעבוד שהפיתוי לא שובה אותו, והוא ע"י שמבין שהפנימיות של אותו דבר שחושב ש'מבין' הוא נס, אמנם יש לאדם פיתוי שלא רוצה לקבל את הבנה זו, ולכן צריך לתפוס את החבל משני צדדים, כי מצד אחד צריך לעבוד בדרך סיבה ומסובב ולכן אי אפשר להשקיע במניות בלי לברר כי זה הפקרות אלא צריך ללמוד את כל העסק וממילא האדם יודע את הסיבות, ומצד שני בסופו של דבר עם כל הידע הדבר הוא רק נס.
והנה זה וודאי שיש הרבה דברים שלא מובנים כמו שיש מי שזורע בשבת וצומח וההיפך לא נראה שיש צדיק שצמח בלי שזרע, וזה משום שהבורא עולם מנהיג את העולם בהסתר פנים והאמונה שלנו היא שהכל מתאים, אמנם שהאמונה לא בנויה על כך שאם אדם לא מקיים את האמונה המהלך לא יעבוד כי זה לא אמונה אלא שכל אלא אמונה בנויה בצורה שזה לא מוכח.
הנקודה של אמונה בדברי האלטר היא לא מכריחה את האדם אלא נותנת לו מהלך נפלא איך האמונה בונה את האדם, כי על ידי שצריך להתעסק בסיבה ומסובב חיצוני ולהבין שהפנימיות היא נס בזה האדם נהיה אדם גדול יותר והוא נבנה מהעבודה הזו, אמונה לא בונה כסף אלא בונה אדם, אין עניין באמונה כדי שלאדם יהיה יותר כסף משום שמאמין אלא שיהיה אדם גדול יותר, ובזה הוא ביאר לנו על פי מקורות מהלך מובן שעבודת האדם היא להחזיק את החבל בשני הראשים וע"י כך להבנות לאדם גדול באמונה.
וזה כוונתם ז"ל "יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון", פי' ת"ת הוא דרך נס, ו"דרך ארץ" לחבר נס בטבע, והבן.
יגיעת שניהם היא כי צריך לתפוס את החבל משני ראשים, כי אין כוונתו כאן לדרך ארץ ולימוד תורה כי זה לא 'שניהם' אלא כל אחד בנפרד אלא כונתו לכך שצריך לתפוס את החבל בשני ראשים.
והנה המאמר "יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון", אף שנתבאר בקצרה, אמנם צריך ביאור רחב. והוא כי כבר הקדמנו שכל הדברים אשר לא יתאימו החומר והצורה בפשוטו קשה להמשיך החומר אל הצורה העיונית מזה, וצריך תמיד להשכיל צורתו, ולחשוב תמיד להמשיך החומר אל הצורה העיונית. ובאשר כי מהלך העסק ניתן ביד האדם בטבע כנ"ל, היינו בדרך סבה ומסובב, קשה מאד להמשיך תמיד מחשבתו כי פנימיותו נסי הוא,
מבואר שהוא אחד מהדברים הקשים שהאדם עוסק כל הזמן עם הידים בדרך סיבה ומסובב וצריך לחשוב שזה נס, כי הרי בסוף הדרך של סיבה ומסובב עובד, אמנם כאן באים לבנות אמונה והאמונה יש לה קרקע להבנות כשאדם לוקח את כל העסק עם כל ההיקף שיש לו בצורה רצינית, ולא שאמונה הכוונה שאדם לא צריך לעשות שום דבר כי יש נס, אלא מצד אחד לעמול בדרך סיבה ומסובב ויחד עם זה כל הזמן לחשוב שזה ניסי.
ואם האדם יחשוב שא"כ יכול לעשות פחות השתדלות, כל מי שראה מהי השתדלות יודע שהכוונה לאדם שעובד קשה, וכמו שאמר הגרי"ס על ר' זונדל שהיה טרוד בפרנסתו כאיש אשר קשה מחייתו לפניו, היינו שהיה טרוד כמו אדם עני שבאמת רוצה להרויח כסף – "אבל בטירדה יתירה בתורה" זאת אומרת שניהם ביחד, וזה קשה מאד.
וכמו שאמר הכ' כי הוא "הנותן לך כח לעשות חיל", פי' כי אף שהאדם אינו מרגיש כלל, כי יש מי שמשפיע לו כח לחשוב ולעשות חיל, אבל המשכיל יבין, כי הוא מעצמו אין לו כלום. והראי', שיותר מכחו אין לו כח לחשוב לעשות חיל, אף שרוצה ומשתוקק מאד לזה, ובהכרח כי ניתן לו בגבול הכח, ומי שנתן אז, הוא נותן בכל רגע ורגע, כי אין דבר עושה את עצמו ואין דבר מקים את עצמו, כי אם היה מקים את עצמו, יקיים א"ע לעד. וזה גלוי למשכיל.
הטיעון של האלטר הוא שגם כמה לחשוב זה מוגבל כפי מה שהבורא עולם נותן לאדם, כי אחרת היה יכול לחשוב נצח, וא"כ אם קיבל את המחשבה וזה מוגבל כמה יכול לחשוב, א"כ מבין שאין לו מעצמו כלום.
ואנחנו מכירים את זה בלימוד, אני חוויתי את זה עם ר' אברם סומפלנסקי שהוא כתב ספר על קידוש החודש, ואמר לי שמכיון שאני מבין באסטרונומיה שאקרא את הספר, וחשבתי שאני אקרא את הספר בהליכה, אבל כבר בשורה השנייה לא הבנתי מה הוא אומר, וזו חוויה שאדם רואה שיש מי שיכול לחשוב בצורה שהוא כלל לא יכול לחשוב ככה, ואע"פ שהוא גם היה רוצה לחשוב ככה לא קיבל את היכולת לכך, וממילא מי שנתן לאדם פעם נותן לו גם היום את הכוח לחשוב כי בלי זה האדם היה מקיים את עצמו לעד.
אמנם מאשר הוא מרגיש רק עצמו, הוא חושב, הוא עושה, מוטעים ב"א אף היותר גדולים, כי כוחו עושה לו החיל,
וכאן יש עוד דבר שהאדם טועה לא רק בגלל שיודע את המהלך אלא בגלל שהוא מרגיש רק את עצמו, וזה בדרך כלל חושבים שזה הדבר הראשון אבל האלטר אומר שהדבר הראשון הוא שהאדם יודע את המהלך והדבר השני שמרגיש רק את עצמו.
וצריך לדייק באלטר שכוחי ועוצם ידי זה לא ענין רק של גאווה אלא שהוא מרגיש רק את עצמו, ובגלל זה רואה כוחי ועוצם ידי, אני זה שחושב ואני זה שמחליט וזה לא גאווה אלא פשוט שאדם רואה שהוא עושה הכל.
ורק אחרי העיון הדק ואחרי התמדת המחשבה בזה תמיד בעת עסקו במו"מ, ימשיך החומר אל הצורה הפנימית.
כשאנשים רוצים לעבוד על עצמם בכל דבר וכגון בסבלנות אנשים חושבים שצריך לעבוד על צד אחד ולכן האדם אומר לעצמו 'תהיה סבלן – תהיה סבלן', וזה עוזר עד מתי שהאדם ער עם הבן שלו לפנות בוקר ואז נגמרת הסבלנות… ולכן צריך קודם לחיות את המציאות ולהבין עם מה עובדים ורק אז יש עבודה.
והצורה שהאדם עובד עם המציאות היא כשהוא מבין שהכל בא מהבורא עולם כמו שסיפרנו על החלפן [שיעור ג] ולא כשביחד עם זה עושה מה שהוא חושב, ולכן זה לא עוזר לאמר שהכל משמים אלא צריך בכל עבודה לתפוס את החבל משני צדדים וזה מה שאומר כאן.
אמנם העצלות ואהבת עצמו לתלות המעלה רק בו נקבע במחשבתו הדמיונית, כי הוא והוא יחשוב ויתחכם ויפעול,
כאן יש אדם שלא רק מרגיש את עצמו אלא גם אוהב את עצמו וגם עצל לעבוד.
וכאשר גדולי החרטומים, יען כי ידעו חכמת הכשוף בסבה ומסובב, נואלו בזה, מלהבין צורתו הפנימית ולהבין כי קצור קצרה ידם נגד מרע"ה, כמבואר במאמר "מתרושש והון רב".
