יסודות חכמת הרפואה נוסדו על אדני הניסיון, חכמה זו בנויה בצורה פרקטית על ידי ניסויים במציאות, וצפיה בתוצאות הניסוי, ניפוי הטעויות, שיפור הניסוי ושכלולו. דרך זאת של התנסות זקוקה לזמן, משך זמן וסבלנות לצורך הניסויים החוזרים ונשנים, ולצורך דיוקם וזיקוקם. בהמשך דברי רבינו מתבאר שכך גם ענין חכמת כוחות הנפש. ומשום כך יש לדעת שכפי שבכדי להבין בענייני הרפואה, יש צורך לנסות בצורה פרקטית והדבר מתמשך זמן, כך גם בהבנת כוחות הנפש יש להתנסות באופן פרקטי, ואכן נדרש לכך זמן.
דרך אמונה א
מהידוע כי חכמי הרופאים הראשונים השכילו לדעת מוצא ומבוא דרך המחלה, למען ישכילו בהמשך הזמן על ידי נסיונות דרך הלוכה, ועפ"ז ישכילו איך להזהר שלא תבוא המחלה, ואיך לרפאות המחלה הבאה, וכל עוד ישכילו בזה לפי יכולת המבחן. וע"כ מרגלא בפי הרופאים על דבר שייטב בעיניהם, אומרים – דאם האט איין גאנג בחכמת הרפואות, ועל דבר שלא ייטב בעיניהם, אומרים – דאָס האָט קיין גאנג. ובעיני ראיתי כי כמה רופאים מובהקים שנשאו ונתנו בי, אך לא אמרו לי דעם גאנג, לא הי' לי מהם שום תועלת, אך אחד ממיודעי, חפץ טובתי, אמר לי באר היטב הגאנג, ותהלה כי מעט הועיל לי בעזרו ית'. אדע מעט יותר איך לכלכל הנהגתי, ואף זה המעט טובה גדולה לי. ומזה נבין כמו – כן במחלת הנפשות. העיקר לידע מהלך המחלה, ואיך יסתעפו החסרונות.
ע"כ אתחיל לבאר בעזרתו ית' איזה מהלך בכח הנפש, אשר מזה יסתעפו כמה וכמה ענינים, עצמו מספר, ותקבלו זה הדבר בשתי ידים, ובנפש חפצה ולב שמח, ואבנה גם אנכי מכם, במהלך הנשגב הלזה, אשר בעזרתו ית' עמדנו על זה מסדר הפרשיות של שבת ושבת.
כבר אמרתי כי אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, פירשו המפרשים, לדעת מדה כנגד מדה. והנה מחלתי ל"א תרתי דסתרי מעלי להאי וקשה להאי, וע"כ כבד מאד סדר ההנהגה, ומוסכם אצלי שזה מדה כנגד מדה, כי לא כונתי איך לכלכל מדת כל דבר כמדתו. ע"כ חובה על האדם להשכיל על עניניו, איך לכלכל מדת כל דבר לפי מדתו, וזוהי עבודה רבה מאד מאד.
הנה אנחנו רואים כח באדם, כי כל דבר שנתישב בלב האדם, בונה עליו בנינים רבים, ולא רק בדבר שיש בו תאוה ורצון, אף גם בדבר שיש בו רק ידיעה לבד, רק כיון שהיא קדומה לו בזמן, כל סעיפי הידיעות שיולדו לו אח"כ בהשכלתו יסתעפו על שורש שנשתרש לו בהידיעה הקדומה לו בזמן, והשורש יטה השכל להשכיל עפ"י הידיעה הקדומה. וזה מהנפלאות מכחות האדם החומרי, וקשה להאמין זאת. אשר ע"כ התורה שידעה כחות האדם, אסרה לדיין שישמע צד אחד, כדי שלא יטה הדין אח"כ אליו ואין זה, רק מכח השרשה של ידיעה הקודמת.
ומזה יתבונן הנלבב המבין איך חובה על האדם להתחנך מנעוריו, כי אם בידיעה לבד כך, מה בהנחה של חמדה ותאוה מבהיל למתבונן. ואם לא נתחנך, לכה"פ כל עוד שיקדים לשוב מדרכיו והנחותיו הרעים, ירויח שרש פורה ראש של הקדימה מיום ליום, שלא יוסיף כח בהנחה, וזה ריוח גדול, כי כל עוד, יתגדל שורש הנחה יותר מערך הנחה הראשונה למבין בם.
על ידי נסיונות דרך הלוכה.
יסודות חכמת הרפואה נוסדו על אדני הניסיון, חכמה זו בנויה בצורה פרקטית על ידי ניסויים במציאות, וצפיה בתוצאות הניסוי, ניפוי הטעויות, שיפור הניסוי ושכלולו. דרך זאת של התנסות זקוקה לזמן, משך זמן וסבלנות לצורך הניסויים החוזרים ונשנים, ולצורך דיוקם וזיקוקם. בהמשך דברי רבינו מתבאר שכך גם ענין חכמת כוחות הנפש. ומשום כך יש לדעת שכפי שבכדי להבין בענייני הרפואה, יש צורך לנסות בצורה פרקטית והדבר מתמשך זמן, כך גם בהבנת כוחות הנפש יש להתנסות באופן פרקטי, ואכן נדרש לכך זמן.
באחד ממכתביו של ר' איצל'ה פטרבוגר לר' ישראל, הוא שואל על כך שמאז שהתקרב למוסר כביכול נהיה בטלן, [כך נראה נראה מתוכן מכתב התשובה]. ר' ישראל עונה לו במכתב, שלא כן הוא, הוא לא נהיה בטלן, אלא שגילה סוגיה הדורשת השקעת זמן. סוגיא זאת של תיקון המידות זקוקה לכך שיפנו לה זמן, משום שניסיונות חוזרים ונשנים ואירועים פרקטים המתרחשים במציאות, הם המלמדים את האדם על מידותיו ודרכי תיקונם, ואין אופן אחד ללמוד זאת. ממילא ר' איצל'ה לא נהיה בטלן, זמנו אינו כלה לריק, הוא מתעסק בסוגיא שלא ניתן לעסוק בה כראוי בלא השקעת זמן.
יתכן כי בזמננו המצב שונה ואין צורך בפינוי זמן, מפני שכל אדם פוגש ניסיונות במידות ובכוחות הנפש, בכל מקום אשר הוא פונה אליו, בבית פנימה ובנסיעה באוטובוס וכדומה. וכך שיש לו הרבה זמן שבו ניתן להתחקות על אורחות הנפש ולהתנסות בדרכי המידות. אולם זאת יש לדעת שהגישה לעבודת הנפש והמידות היא על ידי ניסוי וטעיה ולכך יש להקדיש זמן.
ומרגלא בפי הרופאים על דבר שייטב בעיניהם, אומרים – דאם האט איין גאנג בחכמת הרפואות, ועל דבר שלא ייטב בעיניהם, אומרים – דאָס האָט קיין גאנג. ובעיני ראיתי כי כמה רופאים מובהקים שנשאו ונתנו בי, אך לא אמרו לי דעם גאנג, לא הי' לי מהם שום תועלת.
איין גאנג או קיין גאנג פירושו, האם יש כאן מהלך או שאין כאן מהלך. משום שאם יש מהלך, היינו, יש קשר בין המכאובים והתופעות הפוקדים את החולה, ניתן לראות את ראשיתם ואת הסיבה להם, כיצד הם השתלשלו הלאה, וכיצד הם גרמו לתופעות הפוקדות את החולה. כשאפשר להבין את מהלך המחלה כראוי, ניתן להבין גם מהי רפואתה. אך כשהרופא אינו רואה מהלך רק מספר תופעות שאיננו מצליח לייצר שום הקשר בניהם, הרי שאין בכך שום תועלת.
ואף זה המעט טובה גדולה לי.
רבינו עומד כאן על נקודה חשובה. גם המעט הוא טובה גדולה. משום שבעניינים אלו בהם הוא עוסק, גם תזוזה קטנה היא חשובה לאין ערוך. רוב בני האדם אינם תופסים זאת, שבעבודת כוחות הנפש, [כאמור, כמו בחכמת הרפואה], כל תזוזה קטנה היא עולם שלם. ובשל כך הם טועים וסבורים שאין טעם להשקיע בעיון בחכמת כוחות הנפש, שהרי הם רוצים להיפטר לגמרי מן המידה הרעה העומדת בעוכריהם. כגון, אדם הלקוי במידת הכעס, רוצה להפסיק לכעוס לגמרי ולהיות לאדם אחר, ואינו רואה ערך בעיון בכוחות הנפש, בניסוי ולימוד המביאים להתקדמות מועטה, ואינם עוקרים ומבטלים לגמרי את הכעס. אך במערכת זאת, גם ההתקדמות הקטנה היא בעלת משמעות עצומה, כפי שאומר כאן רבינו שאף המעט הוא טובה גדולה.
דוגמא לכך, יהודי יקר שביקש לפתוח כולל ערב, שתוכניתו היא שבכל יום ישמעו הלומדים דברים מדרשן אחר שידבר על נושא מסוים, וכך במשך שמונה שבועות. כלומר: ביום ראשון ישמעו על נושא מסוים כגון אמונה, ובשני על נושא אחר כגון תורה, ובשלישי על נושא נוסף כגון שבת, וכך הלאה ברביעי ובחמישי. ובשבוע הבא שוב ביום ראשון על אמונה וביום השני על תורה ובשלישי על שבת והלאה. נמצא שלאחר חודשיים יהיה לשומעים ידע ומהלך איך לנהוג בחמישה נושאים. מהלך כזה, של חמישה נושאים בחודשיים – איננו אפשרי. ניתן לדבר פעם בשבוע על נושא אחד בלבד. הסיבה לכך היא משום שבכדי להתבונן בדברים ולהפנים אותם, האדם זקוק למשך זמן בכדי לעכל את הדברים, להתנסות בהם. אם האדם עושה ביום אחד בלבד מספר רב מאוד של פעמים את אותו הדבר, לא יהיה לו בזה תועלת, רק העשייה במשך זמן, כשיום מצטרף ליום, יכולה להועיל. וגם לאחר מספר שבועות של עיון והתבוננות, האדם זז רק מעט. מעט זה הוא הרבה מאוד ויש לייקר אותו, כי כאמור הוא טובה גדולה.
ותקבלו זה הדבר בשתי ידים, ובנפש חפצה ולב שמח.
רבינו מבאר כאן את התנאים שעל ידם יוכל האדם לשמוע ולקבל אורחות דעת חכמה ומוסר. תנאים אלו הם: שתי ידים, נפש חפצה, ולב שמח. דבריו של רבינו בהמשך המאמר הם קשים וחריפים מאוד לחיכו של האדם, ויש לעמוד על כך, כיצד אכן ניתן לקבל אותם בלב שמח, והרי נאמר כאן לאדם שהוא בבעיה גדולה וקשה עד מאוד. מה מאפשר לאדם לקבל זאת בנפש חפצה ולב שמח.
נראה כי ההסבר לכך שיש בדברי רבינו מהלך שלם. אם האדם מקבל את הדברים בשתי ידים – דהיינו שהוא לוקח את המהלך הנאמר לו ברצינות מתחיל לעשותו בפועל בחייו, בידים איתנות הפועלות בעולם המעשה. ואף אם איננו רוצה בו כעת, עדיין הוא מוכן ומסכים לעשותו. וכן בנפש חפיצה – היינו שנפשו פתוחה לכך, הוא רוצה להתעלות לעבוד על עצמו ולהשתנות. באופן זה שהוא רוצה ומוכן לעשות את הדברים, הוא יגיע אף לבחינה זאת של לב שמח, שיקבל את הדברים בחיבור ושמחה.
ניתן לפגוש נקודה זו פעמים רבות אצל אנשים, אדם בא לבקש סיוע הדרכה ועצה, ובתשובה נאמרת לו האמת שהיא קשה. אף כשהיא נאמרת בצורה עדינה, ומתוך הדגשה על כך שהמטרה באמירתה רק להיות לו לעזר. האדם אינו יכול לקבל זאת, אין בו כוח לעמוד בנאמר לו, ואיננו חוזר שוב לקבל הדרכה. לכאורה זאת התנהגות שאינה מובנת, הרי אדם זה בא משום שרצה לעבוד על עצמו, ואם כן מדוע לא יכול היה לקבל את האמת.
פשר הדבר הוא, כדברי רבינו שהוא אינו בא בשתי ידים ובנפש חפיצה, ומשום כך אין לו גם לב שמח. וכלומר, הוא איננו רוצה וחפץ בעבודה, הוא אינו מסכים ומוכן להתחיל בה למעשה, ועל כן הוא עצוב. גם אם כוונת הביקורת הנאמרת לו היא לעורר אותו לראות את יחודו ותפקידו ואת אפשרויות העבודה אשר לפניו, הוא לא ישמע זאת, הוא ישמע דברי ביקורת על חוסר ערכו ונמיכות השגתו ויכולתו. כיום אנשים אינם מסוגלים לשמוע ביקורת, גם כשהיא באה בכדי להועיל ולהדריך. הצורה לבוא לשמוע דברי חכמה ומוסר, היא לקבל בשתי ידים – להיות נכון לקבל ולעבוד על הדברים למעשה, בנפש חפיצה – ברצון ותשוקה לשמוע ולקבל, וכך יש לאדם לב שמח. כשלא באים כך – הדברים אינם נכנסים לתוך האדם. לכך מחנך אותנו רבינו, להבין את האופן הראוי לבוא ולהיכנס לעולם של עבודה. אף אם האדם איננו עושה בדיוק את דברי ההדרכה של רבינו, עדיין הוא צריך להיות שמח, רק בשל כך שהוא נכנס למהלך כלשהו של עבודה.
ואבנה גם אנכי מכם, במהלך הנשגב הלזה.
מדברים אלו אנו למדים חידוש גדול. האדם המדבר לרעהו בענייני עבודה, צריך לדעת שגם הוא חסר בדברים וזקוק להשתלם בהם. לו יחשוב שהוא שלם בהם, הוא מפסיד את האמת כלפי עצמו, ובנוסף מפסיד את הקשר עם שומעו. אין כמעט דבר דוחה יותר מאדם הדורש עבודה מאחרים, כשהוא חש שהוא מושלם בהם, ורק שומעיו השרויים בחושך צריכים לטעום מן האור שהגיע אליו.
האדם שמלמד דרך עבודה, צריך לדבר מתוך הבנה שגם הוא צריך להבנות מדבריו. הוא אינו מדבר מתוך מקום שהוא שלם והשומע חסר, והוא מגלה לו דברים. אלא ממקום שבו גם הוא זקוק לעבוד על הנאמר, ובתחושה זאת הוא מוסר את דבריו לשומעיו. ר' ישראל מרבה לעסוק בכך, שיש לומר מוסר ברבים, לא משום שהאומר איננו חסר, אלא דוקא בגלל שהוא חסר. ויש עוד מקום לעיין ולהבין את דבריו, ואין כאן המקום לכך. אך למדנו שאין זה רק שהאומר את המוסר נבנה מן הדברים, אלא שהוא באמת חסר בהם. אך מכל מקום לעניינו, בודאי שהמדבר בדברי חכמה ומוסר גם הוא צריך להיות מושפע מדבריו ולהבנות מהם.
יש לקבל חוש מיוחד שיכול להבחין בכך, לחוש אם המדבר באמת רוצה לעבוד על הדברים בעצמו, או שהוא מדבר מן המקום המואר, כביכול הוא בסדר והשומע זקוק לדבריו. באופן זה אין לשומע כמעט תועלת מן הדברים, משום שצורת ההשפעה, ובפרט בענייני העבודה, היא דוקא באופן זה, מעין מחלה מדבקת העוברת מן האדם לזולתו כך המדבר על דברים מתוך עבודה אישית בהם, הוא 'מדביק' אותם בהם, וכך מעביר זאת לשומעיו.
אשר בעזרתו ית' עמדנו על זה מסדר הפרשיות של שבת ושבת.
רבינו מרמז כאן לדבריו במקום אחר, שענין ומהלך כלשהו המתגלה בפרשת השבוע, הדבר מעיד על כך שהוא אמיתי יותר. [זהו ענין חסידי מעט].
כבר אמרתי כי אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, פירשו המפרשים, לדעת מדה כנגד מדה[1]. והנה מחלתי ל"א תרתי דסתרי מעלי להאי וקשה להאי, וע"כ כבד מאד סדר ההנהגה, ומוסכם אצלי שזה מדה כנגד מדה, כי לא כונתי איך לכלכל מדת כל דבר כמדתו. ע"כ חובה על האדם להשכיל על עניניו, איך לכלכל מדת כל דבר לפי מדתו, וזוהי עבודה רבה מאד מאד.
רבינו מתבונן במחלתו, ורואה בה תוכן מסוים של תרתי דסתרי, היינו שאי אפשר לחיות בצורה זאת. מכך הוא מסיק באופן למדני כי הדבר בא עליו במידה כנגד מידה, היינו כמו שצורת מחלתו שלא ניתן להסתדר בצורה זאת, כן שורש הבעיה שבשלה באה עליו המחלה, היא משום כך שלא סידר נכון את כוחות הנפש שלו. בהמשך דבריו הוא מבאר שישנם דברים המפריעים לאדם בשיקול הדעת, וכאן הוא אומר כי לא עשה זאת, לא כלכל כל דבר כמידתו, ולומד זאת מצורתה של מחלתו. ואכמ"ל.
הנה אנחנו רואים כח באדם, כי כל דבר שנתישב בלב האדם, בונה עליו בנינים רבים, ולא רק בדבר שיש בו תאוה ורצון, אף גם בדבר שיש בו רק ידיעה לבד, רק כיון שהיא קדומה לו בזמן, כל סעיפי הידיעות שיולדו לו אח"כ בהשכלתו יסתעפו על שורש שנשתרש לו בהידיעה הקדומה לו בזמן, והשורש יטה השכל להשכיל עפ"י הידיעה הקדומה. וזה מהנפלאות מכחות האדם החומרי, וקשה להאמין זאת. אשר ע"כ התורה שידעה כחות האדם, אסרה לדיין שישמע צד אחד, כדי שלא יטה הדין אח"כ אליו ואין זה, רק מכח השרשה של ידיעה הקודמת.
כלומר, ישנו כוח המפריע לאדם להתבונן ולהבין דברים בשיקול הדעת הנכון, והוא ההנחה המוקדמת. הידיעה מוקדמת שוכנת בליבו של האדם כעובדה והתפיסה מוחלטת, למרות שאין כל ערובה לנכונותה, רק מפני שכך ידע והניח בתחילה. והיא גורמת לאדם בכל דבר ודבר הבא לפניו לאחר מכן, לשקול אותו שלא בטהרתו אלא על פי ידיעה זאת.
וכלשון רבינו, דבר זה הוא מהנפלאות וקשה להאמין זאת. האדם סבור שהוא יכול לשפוט דברים במאזני הדעת, להתבונן בהם כראוי בצורה אובייקטיבית ולא להיות מושפע מפרטים שאינם מהותיים. אך התורה שהבינה את כוחות האדם היא אוסרת לדיין לשמוע צד אחד, משום שעל ידי כך הוא יבוא להטות את הדין אליו. וכלומר, אם באים לדיין שני אנשים שונים ממנו לחלוטין, סינים, נראים בדיוק אותו דבר. אין בניהם שום חילוק נראה לעין, פרט לכך שלאחד צבע מסוים על לחיו ולשני צבע אחר, רק בכדי שידע מיהו הדובר. ודיין זה אין לו כל קשר וסימפטיה אליהם, ואף אינו יכול לקבל מהם כבוד או כסף, ולאחר שיצאו מבית הדין לא יפגוש אותם שוב לעולם. למרות זאת, אומרת התורה, שאם שמע קודם לכן את האחד בלא שרעהו לידו – אסור לו לדון. זהו נפלאות. הדיין חושב שאין לו כל בעיה להיות אובייקטיבי, לא משנה לו כלל מה ששמע את האחד קודם והוא יכול להשתחרר מכך. אך לא כן אמרה תורה. הוא כבר איננו אובייקטיבי, עתה הוא כבר חושב כמו הראשון ששמע רק מפני שהוא דיבר קודם. ביאור הדבר כדברי רבינו, הקדימה של האחד בהצגת הסיפור שלו וטענותיו, גורמת לדיין השומע לכך שדברים אלו יהיו מונחים אצלו כהנחה מוקדמת, ועתה כשהוא בא לשמוע את הטוען הנוסף, הוא מקבל אותם מתוך ההנחה הידועה לו כבר, ואינו שומע את סיפורו בצורה נקיה, הוא צריך לשבור את מחסום המחשבה הנוצר משמיעת דברי הראשון. ואם כן הדין הוא כבר איננו דין אמת.
אלו דברים נוראים. אפשר לראות כיצד שיקול הדעת של האדם, מושפע מאוד מכל דבר קל שבקלים. בהמשך דבריו עומד רבינו היכן האדם עומד בנוגע לכך.
ומזה יתבונן הנלבב המבין איך חובה על האדם להתחנך מנעוריו, כי אם בידיעה לבד כך, מה בהנחה של חמדה ותאוה.
על האדם מוטלת חובה להתחנך מנעוריו לכך, כיצד לשקול את הדברים כפי שהם, ולא להיות מושפע מידיעה קדומה התופסת אותו. כיצד אכן מתחנכים לכך, רבינו עדיין אינו מבאר, זאת עבודה גדולה.
ידיעה קדומה זאת יכולה לנבוע מכמה וכמה סיבות. בדידי ראיתי זאת בהיותי משגיח בישיבה בה היה בחור הדומה מאוד לאבי ז"ל, משום כך נמנעתי מלשפוט אותו, מתוך הבנה כי חזותו החיצונית היא מעין ידיעה קדומה המושרשת בי, הגורמת שלא אוכל להיות ישר כלפיו. זו היא ידיעה קודמה הנובעת ממראה חיצוני בלבד, בוודאי ובוודאי שהחמדה והתאוה גם הם יכולות לגרום זאת[2].
ההשרשה הקדומה גורמת לכך שפעמים רבות כשהאדם צריך לשמוע, הוא איננו יכול, משום שהוא נעול בתפיסתו הקדומה. וכך לעיתים נראים כל החיים, כי מגיל צעיר האדם מתחנך להרבה הנחות קדומות. על כן מוטל על האדם לכל הפחות להיות מודע לכך, שיש בהכרתו דברים מוקדמים המפריעים לו בשיקול דעתו, והוא צריך לעבוד על כך.
מבהיל למתבונן
תפיסה זאת היא באמת מבהילה למתבונן בה, מפני שלו נרצה לבחון מהם הדברים הגורמים לאדם להשרשה קדומה, היה עולה בידינו ספר עב כרס. הדבר לא יאמן, עד כמה דברים מסוימים הנטועים בהכרתנו ובמחשבתנו מבלי משים, יכולים להפריע ולהזיק כה רבות לשיקול הדעת. הבנה זאת היא חריפה מאוד, ויכולה לזעזע את האדם. אך המסקנה היא איננה להתייאש, חס וחלילה. אלא לגרום לאדם לנתח את עצמו, לפתוח ולהתבונן מחדש בדברים שנראים לו פשוטים וברורים, כך אדרבה, מתעורר אצלו ענין מחודש להמשיך ולעבוד על עצמו, וכפי שיתבאר בהמשך דברי רבינו.
וכפי שניתן לראות באדם ההולך לרופא בשל שבר בידו, לו הרופא רק ישתתף בצערו, יבטא רגשות רחמים וצער על יסוריו וכאבו, בלא להציע רפואה למכתו, הרי שאותו אדם יעזוב את הרופא. האדם זקוק לרופא שרואה את השבר ואינו נבהל, אלא מאבחן את השבר, חוקר ובודק לטיבו, ומציע את אופן הריפוי המועיל. כך האדם המגלה שיש בנפשו שברים, מקומות חסרים ותפיסות מוטעות, תגובתו איננה צריכה להיות תחושת עליבות ומסכנות. אלא כפי שאומר רבינו לקבל את הדבר בשתי ידים בנפש חפיצה ולב שמח. דהיינו כמו שהסברנו, להיות מוכן לעבוד עליו למעשה ולרצות בנפשו את עבודה זאת. כשהאדם ניגש בצורה זו של קבלת הדברים, הנושא מעניין אותו, הוא יוכל להפיק משמיעתו תועלת ולעבוד על עצמו. אך אם הוא מתייאש לא יעלה בידו מאומה.
ואם לא נתחנך, לכה"פ כל עוד שיקדים לשוב מדרכיו והנחותיו הרעים, ירויח שרש פורה ראש של הקדימה מיום ליום, שלא יוסיף כח בהנחה, וזה ריוח גדול, כי כל עוד יתגדל שורש הנחה יותר מערך הנחה הראשונה למבין בם.
למבין בם – אדם שמבין יכול לראות שכל דבר הפועל עליו, מוסיף כוח בכל יום נוסף. ומשום כך כל יום ויום שהאדם יכול לצאת מן הדרכים הרעים וההנחות הפועלות עליו הוא רווח נקי, כי בכל יום הם מתחזקים יותר ויותר וקשה להשתחרר מהם.
כוחות נפש אלו, ההשרשה הקדומה וקדימת הזמן, פועלים האדם בכל זמן ועת, והם מן הדברים הנוראים. על האדם לרצות לצאת מתחת ידם, מתחת ידי ההנחה הקדומה של החמדה ושל התאוה. לא ניתן אף לתאר עד כמה כוחות אלו שולטים על האדם, אלו הם כוחות היצר. הסיבה לכך שהיצר שולט על האדם, היא משום ענין זה, בדומה להנחה המוקדמת אף הוא נמצא שם, בתחילה, בדעתו וליבו של האדם, לכן כוח השליטה הוא בידו[3].
[1] ענין זה של מדה כנגד מדה הוא נוגע קצת לענייני ההשגחה העליונה, ויש להאריך בו רבות, ואין כאן המקום לכך.
[2] אתן דוגמא להשרשה קדומה ממקרה בו פגשתי. הייתי מעורב במקרה קשה של שלום בית, בו שני בני הזוג גרמו צער זה לזה, ונשאו בנטל למצבו הרעוע של ביתם, אך האישה הייתה קשה מאוד. אישה זו פנתה לרב אליו הייתה מקורבת, ורב זה שהיה אדם חשוב קיבל את דבריה, בכדי לסדר את הדברים פניתי לאותו רב והבאתי לפניו דברים כהוויתם על אשמת האישה במצבו של הבית. הרב הודה לי על כך והסביר כי כשאישה באה לפניו ובוכה הוא מיד נמס ומקבל את דבריה. לא המשכתי לשאול אותו מפני כבודו את השאלה הבאה, אם כך כיצד הוא נכנס לתוך טיפול בבעיה זו, והרי יש לו השרשה קדומה. זאת אמנם אינה השרשה של חמדה ותאוה אלא של רחמנות לא נכונה, אך גם היא גורמת שלא ניתן לעסוק במקרה זה. אכן, גם לי הייתה השרשה של רחמים אלו, ולכן בזמן שעסקתי בשלום הבית, אם האישה הייתה בוכה, כלפי חוץ הייתי משתתף בצערה, אך בתוכי עשיתי ככל האפשר להראות שלא אכפת לי מכך. משום שיש להתרחק מן ההשרשה הקדומה הגורמת לנטות לצידה.
[3] דוגמא לכך, זו דוגמא קיצונית אך כן הם פני הדברים במציאות. בצעירותי הייתה בי אהבה לשמיעת מוזיקה קלאסית, המשגיח זצ"ל אמר לי בזמנו שעתה זה עדיין בסדר, אך כשיבוא הזמן שאהיה מעורב יותר במוסר ועבודה, אזי מוזיקה זו לא תבטא את מה שארצה, וזה יהיה הזמן לעזוב אותה. אכן הדבר לקח זמן, אך יצר רע זה עזב אותו, וכיום לא רק שמוזיקה זו אינה מבטאת את רצוני, אלא היא אף מפריע לי, וכשאני שומע מוזיקה זו אינני יכול לכתוב תוך כדי כך. אמנם להפתעתי נוכחתי שלמרות שאינני שומע אותה כלל, אני עדיין אוסף מוזיקה זאת, אף שאני יודע שלא אשמע אותה כלל. כך עובד היצר, ואף בדבר שאין בו כלל איסור. והרי אוסף זה הוא כנגד כל שכל, אין טעם באיסוף כשבוודאי שלא אשמע זאת, אך עדיין אני תפוש בכך. זאת היא הנחה קדומה החונקת את האדם. ולכן יש צורך לעבוד על כך, זהו כוחה של השרשה קדומה של שנים. אמנם לרובא דעלמא כלל לא ברור מהם ההנחות הקדומות המפריעות להם בשיקול דעתם, ויש ציורים רבים על כך.