המשך מאמר דרך אמונה

בס"ד

המשך מאמר דרך אמונה

לסיים הענין הנעלה אשר התחלנו, כבד עלי עתה, ואי"ה בהמשך יבוא בל"נ, אך גם זה די להשכיל האדם חדשות נצורות להיטיב דרכיו.

נוכחנו לדעת כי אמונת "פתי יאמין לכל דבר" ואמונת השכל שני דברים המה

יש לדעת היכן בדברים דלעיל 'נוכחנו לדעת' כן שאמונת הפתי ואמונת השכל הם שני דברים. בכדי להבין זאת יש להקדים יסוד חשוב מאד ללימוד דברי רבינו. ישנה בעיה שמתרחשת פעמים רבות בעולמנו ואנו לא מוכנים אליה, יתכן שבעיה זו מאפיינת את עולם הישיבות כיום. הבעיה היא שאדם הנכנס לתוך ישיבה או מקום לימוד, הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה והוא יודע מה צפוי לו, ולכן הוא לא מוכן לפגוש עולם שהוא לא מכיר. הוא אולי מוכן לפגוש לימוד באופן יותר עמוק כי בזה הוא מעונין, כי מה שהוא מכיר ורוצה הוא להיות למדן, לכן הוא מוכן להיכנס לעולם של למדנות בעומק יותר גדול ממה שהכיר. אבל הוא לא בנוי לפגוש שישנו עולם אחר לגמרי, שהוא שונה במהותו ממה שהוא מכיר.

צריך להבין, ר' ירוחם אמר על רבינו שהוא היה חי בעולם אחר ולא בעולם המושגים שלנו, וכלומר הוא לא רק אמר דברים חכמים, אלא כפשוטו הוא חי בעולם שונה. זה דבר שהיום כמעט נעלם, והוא אחת הבעיות שיש היום בעולם הישיבות שבחור לא רואה שיש עולם אחר, עולם עם ערכים אחרים ועולם עדין יותר.

כיום פעמים רבות אפשר לפגוש במיוחד אצל ציבור הבני תורה, כאלה שחושבים שהישיבה והבית הם אותו הדבר, ולכן הם לא פוגשים אף פעם עולם אחר. זהו דבר שחסר לנו מאד, ההבנה כי בישיבה אנו פוגשים עולם שונה לגמרי. לכן כשלומדים את דברי רבינו, יש להעמיק ולהתבונן בכך שהוא מדבר באופן שונה מהצורה בה הורגלנו.

תחילת דבריו כאן זהו אחד מן המקומות לראות זאת, כי רבינו כותב שעד עכשיו דיבר על אמונה, ולכאורה הוא דיבר על טהרת השכל ועל נגיעות והיכן דיבר על אמונה, הרי רוב דבריו היו על ההנחה הקדומה, על הצורה שמתאימה לחומר, ועל עבודת האדם הנובעת מכך.

אך למדנו כי כן, עד עכשיו הוא דיבר על אמונה – רק לא ראינו זאת. כך הוא כותב שנוכחנו לדעת שהשכל הנתפס מדבר מוקדם זהו הכוח של פתי יאמין לכל דבר. א"כ הנושא היה שונה לגמרי. כוונתו במאמר הייתה שונה לגמרי. זהו אחד מהמאפיינים של רבינו שבסוף המאמר רואים להיכן כוונו דבריו[1].

היגיעה במאמרי רבינו או בדברי הגרי"ס היא להבין את הנושא שבו הוא הם עוסקים, וכאן רבינו עשה חסד עם הקורא להסביר לו שהוא מדבר על אמונה. שאמונה היא הנחה שכלית שאליה האדם חוזר, ופתי יאמין לכל דבר היינו שאדם יכול ליצור אמונה על כל דבר כי כל מה שנכנס אל האדם יוצר איזו אמונה. דהיינו אמונה היא שיש דבר שמונח אצל האדם שכל הדברים שנכנסים מתפרשים על פיו. כגון אם אדם ברור אצלו הענין של שכר ועונש א"כ כל מה שקורה בעולם מתפרש אצלו על פי שכר ועונש. ואם יש לאדם אמונה שהבורא עולם ברא את העולם, אזי כל מה שהוא רואה מתפרש בדעתו לפי הנחה זאת. אם כן פירוש האמור "פתי יאמין לכל דבר", הוא שכל דבר הקורה בעולם יכול ליצור לאדם הנחה קדומה וממילא הוא מאמין בו.

מעתה המאמר מקבל גוון אחר, כי רבינו בעצם דיבר על אמונה וכל דבריו על כוחות השכל היו בעצם על אמונה. זהו דבר יסודי בלימוד דברי רבינו, ועל האדם להבין ולחוות זאת, לראות שישנו עולם אחר משלו. בדרך כלל מגמת האדם לראות שאין עולם אחר, להבין הכל לפי האמונה הקודמת שיש לו. ובלימוד דברי רבינו ניתן להכיר ולחוות עולם אחר, לפגוש תפיסה אחרת לגמרי ביסודות הדעת.

ולא עוד אלא שאמונת הפתי חזקה יותר באדם עצמו אף גם בבעל שכל היותר גדול, והראי' מהדיין שכתבנו

היינו שיש אמונת פתי יאמין ששכלו מוטה לגמרי מדבר מוקדם המושרש בו אף שהוא בעל שכל גדול, וכמו בנגיעות אותה מצינו אצל דיין, שאף שהדיין הוא בעל שכל גדול הוא יכול להיות גם פתי יאמין לכל דבר, היינו להיות מושפע מדברי הבעל דין שפגש קודם לדיון, מכיוון שהם כבר הושרשו בדעתו. כעת אפשר להבין שרבינו בא לבנות אמונה, ולא לדבר על ראיות בשכל, אמנם הוא בונה את האמונה באופן אחר לגמרי מהאופן בו אנו מורגלים.

ונוכחנו לדעת הלוך השכלת שוכני בתי חומר ופחיתותה

כפי שראינו שהחומר משפיע על השכל והצורה.

ראיתי בספרים אומרים כי החומר מפסיק ומסך מבדיל הוא לאדם, אבל לא ידעתי דרך הלוכה

אם נשאל אנשים האם הגוף מפריע לשכל הם יאמרו שכן, אבל רבינו אומר שהם אינם יודעים כיצד הוא מפריע. ובאמת אם נשאל אדם למה הגוף מפריע לשכל, והרי אחרי שאדם אוכל הוא לומד יותר טוב, וכמו שכתוב בגמ' שאכילת בשר עוזרת ללמוד בישוב הדעת, א"כ לכאורה העיסוק בגוף אינו מפריע לשכל. יתכן והנשאל ינסה לדחוק בצורות שונות ומשונות, אך רבינו הוא אמיתי ולכן הוא כותב "לא ידעתי".

ועתה, תהלה, נתבאר דרך הלוכה ממש, כמו מים צלולים הנמשכים דרך מים עכורים, יתערב בהם עיכור וזוהמא

מכיוון שההנחה הקדומה של הגוף נמצאת אצל האדם, לכן גם כשהוא רוצה לעשות חסד, עדיין יתכן והמעשה שהוא עושה לא כ"כ מתאים לחסד [כמו שמצינו אצל הרופא], ובכזה מקרה האכזריות היא שתתגבר אצל האדם ולא החסד.

ונוכחנו לדעת כי דברים המותרים הרחוקים מהצורה התכליתית, יזיקו להצורה שתי ידות יותר, ומכ"ש דברים אסורים יזיקו עשר ידות. ועתה יש להבין כי אמונת הרבה בני אדם, שאינה בהתבוננות השכל, רק סתם, אינה רק אמונת פתי כנ"ל ואין לה יסוד וקיום.

הסיבה שלאמונת פתי אין יסוד וקיום, משום שהאמונה של פתי אינה אמונה פשוטה ולכן אין לה קיום, מכיוון שיכולה לבוא הנחה אחרת שתהיה יותר חזקה ותדחוק את האמונה הקודמת.

דוגמא לכך, שמעתי פעם מחלפן כספים בתקופה שעיסוק זה היה לא חוקי כ"כ, כי הוא רואה ממש שפרנסה מן השמים ויכול לראות בחוש שהבורא עולם נותן לו מה שהוא מחליט לתת לו. אך תמהתי אם כן הוא מדוע הוא עוסק בעיסוק שאינו חוקי ולא מוציא עיסוק שניתן להתפרנס בו בדרך המלך. והפשט בזה הוא שפתי מאמין לכל דבר, כי באמת הוא מאמין בזה עד כדי שרואה את הבורא עולם עוזר לו, כנראה יש לו נגיעה שבגללה עוסק בכך, [אולי כי הוא רוצה לראות את הכסף בחוש וכדו', ולכן מתעסק בזה למרות הסכנה], אך הוא רואה בזה שפרנסה מן השמים. זאת איננה אמונה בהשכלה אלא אמונת ה"פתי יאמין", משום שאם היה לו אמונה בהשכלה היה מבין שאפשר להתפרנס גם בצורה מותרת, אלא בוודאי שיש אצלו גם הנחה קדומה אחרת.

נבין בזאת ממש הלוכה ונבין עוד עד כמה צריך האדם לקרב אמונה אל השכל למען יתישב בלב האדם להנחה קימת

א. אחד מהנקודות המרכזיות בדברי רבינו עליה נעמוד גם בהמשך דבריו, היא שהאדם צריך לעמול הרבה על מנת לעשות מהלכים בשכל בכדי שהאמונה תהיה מונחת בלב כמו הנחה קדומה, כאן רבינו אומר זאת במילים קצרות. להלן הוא יסביר שהאדם יכול לבנות עם השכל הנחה קדומה אחרת ממה שיש לו, ודבר זה הוא מוכרח כי אחרת לאדם לא היה סיכוי, כי אם ההנחה הקדומה חזקה יותר מהכרת האמת, ממילא כל מה שיחשוב אדם בענייני אמונה תמיד יהיה מושפע מההנחה קדומה של שנות הילדות, וזה וודאי לא נכון. לכן מבאר רבינו שאפשר לבנות על ידי השכל הנחה קדומה שתהיה חזקה יותר מכל ההנחות הקודמות.

זו עבודה גדולה, אבל כך מחנך רבינו לעבוד על אמונה. ואף שהדבר נשמע מופשט, האמת שאין זה כך, אלא זהו תהליך שהוא בעצם טבעי אצל האדם, וכך יכול כל אחד לבנות אמונה ולקמן נלמד איך עושים זאת.

ב. בדברי רבינו כעת אפשר לראות שבעצם כל דבריו עד כאן היו מסביב לאמונה, משום שאמונה היא כוח  הנותן השרשה שכל הדברים הבאים מתפרשים והולכים לפיו. רק שפתי יאמין לכל דבר יכול גם ליצור זאת על כל הנחה קדומה שאיננו מודע לה, ולכן האדם צריך לייסד את האמונה על שכל והתבוננות על פי התורה, בצורה שהיא תהפוך להיות להנחה קדומה יותר חזקה מההנחות אחרות.

ניתן לראות זאת בדברי רבינו עצמם, כי בתחילה הבנו את דבריו באופן אחד שהם מדברים על המידות והדעות המושרשות אדם, וכעת למדנו בדבריו משמעות שונה לגמרי כי הוא מדבר על אמונת הפתי ואמונת השכל. זהו חלק מן הלימוד שעל האדם לפתוח את עצמו לעולם חדש ולא להכניס את ההנחות המושרשות בו למה שכתוב.

אתן דוגמא לכך מתוך חוויה אישית. אצל המשגיח היה אפשר לראות שהוא אדם שחי בעולם אחר, מה שכיום אנשים אפילו לא תופסים. בזמן שהייתי אברך צעיר בבאר יעקב כשלמדתי אצלו הייתי מחפש עניינים שניתן לדבר עימו מחוץ לשיחות, בכדי שאוכל להכיר את עולמו האישי. תמיד חיפשתי מה יכול לעניין את המשגיח, משום שמה אותי עניין לא תמיד עניין את המשגיח שחי בעולם אחר. [כיום דבר מצוי, כשאדם הולך לדבר עם מישהו הוא תמיד שואל ישר את השאלה שלו, בלא מחשבה בסיסית שאולי את השני מעניין דבר אחר].

ופעם אחת היה מקרה קשה של גירושין בבאר יעקב, חשבתי שמכיוון שהמשגיח דואג לאנשים יעניין אותו כשאדבר עימו על כך, סיפרתי לו על מצוקותיה של האישה, על צערם של ילדיה וההתנהגות הלא הולמת של בעלה, אבל המשגיח רק הגיב "אהה, כן, טרגדיה". לאחר מכן חשבתי לעצמי שלכאורה יש כאן זיוף, כי הרי המשגיח מדבר בכל כך הרבה שיחות וכותב את העלי שור, ואילו צרותיהם של אחרים אינם מעניינות אותו. אולם למרות זאת, הייתי מוכן להבין שיש כאן עולם אחר. וכאן נעוץ ההבדל, כי מי שלא מבין זאת היה עוזב את המשגיח, כי היה סבור שהוא פוגש זיוף. ואילו אני נשארתי והתבוננתי ולקח לי הרבה זמן עד שהבנתי, שהוא הדריך אותי לכך שגם אם אני יכול לעזור לא לכל דבר שבא לפני עלי להיכנס בכל הכוח. ובאמת הרבה אנשים נופלים שדודים בכך שמרגישים חובה להתעסק בכל מקרה קשה שבא לפניהם. והדבר גורם לכך שהם באים לעזור אבל הם עצמם אינם גדלים וצומחים, וממילא אין כאן אדם גדול אלא רק עסקן שאולי ניתן לשאול אותו בכל דבר אבל הוא עצמו אינו צומח. זאת לימדני המשגיח, שאינני מחויב להתעסק בכל מקרה קשה, תפיסה זו היא עולם אחר שלא הכרתי בו, לתומי סברתי שאדם מוסרי הוא אחד שעושה הכנסת אורחים כל הזמן, כאשר האמת היא שאפשר להיות אדם שעובד עם מוסר, ועדיין לא כל התעסקות בעזרה לזולת מוטלת עליו.

תובנה כזאת למדתי גם מר' נפתלי קפלן, הוא אמר לי שלא להיכנס לענייני שלום בית ולא להתעסק עם משוגעים, כי זה יזיק לי. משום שכשאדם עוזר לאנשים יש לו נגיעה של משיח, הוא מרגיש שבלעדיו העולם היה קורס. לכן גם המשגיח רצה שלא אכנס לזה. תפיסה זאת היא עולם אחר, מבחוץ נראה כי שהדבר איננו ראוי, כי כביכול רק מי שתמיד עוזר הוא פועל נכון, אבל יש עולם אחר שהיום לא פוגשים אותו.

לפעמים אפשר לראות זאת בחו"ל. כשאני מדבר בקשיחות הם אינם יכולים להבין זאת. כאן כבר התרגלו לכך שהדיבור הקשוח איננו מבטא יחס שלילי, אלא התרעמות על הדברים שנאמרו שהם אינם נכונים בעליל. אמנם דיבור בצורה כזו בחו"ל מביא לידי כך שהם יעזבו את הרב ואת דבריו, מפני שהם סבורים שאיננו רב אמיתי, שהרי על הרב להיות נחמד ולדבר בצורה רכה. זה איננו נכון. זה היופי בלימוד דברי רבינו שניתן לפגוש בהם עולם אחר שאיננו העולם שלנו.

כמו שהוכחנו מן כח הנחה הקדומה השולטת על האדם ותמשיך כל פעולותיו לדרכה כנ"ל

דהיינו שאותו הכוח שישנו לאדם שהכל הולך לפי ההנחה קדומה, בו הוא צריך להשתמש בשביל האמונה.

ואחרי כל העמל וההתבוננות, כולי האי ואולי, כי היא קדומה וחזקה, וצריך לזה עזר' יתב' ובקשה ממנו

יש כאן חידוש בדברי רבינו שהאדם לבדו לא יכול לעשות זאת, לכן הוא צריך להתפלל על כך, ואז כולי האי ואולי יצליח.

וצריך שמירה הרבה מן פעולות המותרות, שלא ימצאו את מינו וניעור

האדם העובד על כך צריך להיזהר מפעולות מותרת, וכגון הדברים שיובאו להלן כיצד מתעסקים עם העולם. בקלם חנכו שאפשר גם להתעסק עם העולם, כמו שר' ירוחם למד כריכת ספרים, [לא היה זה כמו היום, אלא מקצוע רציני], ואחר פטירתו הרבנית הראתה את הספרים שהוא כרך. בקלם היה עניין לעמוד בו, כיצד ניתן להיכנס לתוך מקצוע בלא שיעביר את האדם מן ההכרה שהכל מן השמים וכדו'. לכן צריך להיזהר מפעולות מותרות, כי הרי פרנסה היא מן השמים ואם האדם מדגיש מידי הרבה את הפעולות המותרות הוא יכול לפגוע בתודעה זאת[2]. הכרה זאת איננה חשובה רק בעסקים, אלא בכל דבר יש תמיד שאלה עד כמה יש אמונה בפנים ועד כמה יש השתדלות. ונעמוד על כך עוד בהמשך הדברים.

והדברים עמוקים וקצרתי מקושי הכתיבה ל"א ועל בינתכם סמכתי כי תעמיקו בזה

ההתבוננות הפנימית והעמקה בדברים הוא דבר שיש לחזקו, ובפרט אם אכן פוגשים עולם שונה. על האדם להשתמש בכוח ההתבוננות בדעתו בכדי שיוכל להבין דבר שלא מתאים להנחות הקדומות שלו עד עתה. זהו דבר קשה שזקוקים בשבילו לכוח הדעת, והיום הוא חסר. לפעמים ניתן לשאול שאלה שבעצם צריכה להעסיק את האדם, ומיד השומע עונה על כך משהו, ולאחר מכן יוצא החוצה ושוכח מה נאמר לו, וממילא הוא אינו חושב שום דבר. אנשים מאד עסוקים עם טקסט מול טקסט, אבל לא מוכנים לחשוב בעצמם. יש להתבונן בדבר ולהשקיע בכך מאמץ אדיר. זה מה שרבינו דורש.

והנה יש ב' מיני אמונות, אנכי וגו' פי' חידוש העולם, וגם מארץ מצרים מורה על השגחה פרטית, וכ' הרמב"ן ז"ל (סוף פ' בא) כי פנת אמונתנו היא כי הנהגת העולם נס נסתר, פי' נראה כמנהגו של עולם, אבל באמת הכל עפ"י מעשי האדם לטוב או למוטב ח"ו.

רבינו מתאר כאן מהי האמונה שהיו צריכים להתבונן עליה, ועל כך אומר שבעצם ההתבוננות באמונה לא צריכה להיות באנכי ה' אלוקיך, אלא בהשגחה פרטית שהכל הולך לפי הנהגת האדם.

וזה כונת ס' אורחות חיים להרא"ש ז"ל שכ' "כי זה סגולת ישראל על כל העמים"

צריך להבין מהי כוונת הדברים. ובצורה פשוטה, הרא"ש אומר 'סגולת ישראל על כל העמים', והכוונה לכאורה היא שכלל ישראל בנויים בצורה כזו שהכל תלוי בהם. אך יתכן לבאר שהכוונתו היא שלכלל ישראל יש קשר טבעי עם אותה אמונה של השגחה פרטית. אם לומדים כך רבינו אומר כאן שאם אדם בונה התבוננות על השגחה פרטית, הוא לא בונה אמונה על אויר ריק, מכיוון שזהו דבר שהוא בעצם בטבע מתאים לאדם כי זוהי סגולת ישראל. באופן זה האמונה איננה רק חובה חיצונית המוטלת על האדם, אלא הוא שייך אליה משום שהיא סגולת ישראל, וממילא יש להתבוננות זו יסוד באדם.

וצריך לדבר בזה, אך לא עת עתה, ואי"ה עוד חזון בלי"נ, תתבוננו אחי ורעי בדברים האלה ונתעורר מאד להשכיל להיטיב. כ"ד אוהבכם…

הפשט שבארנו בדברי הרא"ש איננו עולה מהמשך דברי רבינו, משום שהוא לא מתייחס לכך בהמשך דבריו, אלא מפני שהוא כותב כאן שהיה לו כבר קשה לכתוב ולכן מבקש שיתבוננו ויעמיקו בזה. כידוע רבינו היה אדם חולה וחלוש מאוד, עד כדי שהיו צריכים לקנות לו אתרוג קטן שיכול להחזיק בידו, אבל כשאנשים רצו לתת לו מנוחה הוא אמר שאצלו זה ספק סכנת נפשות אבל אצל השומעים זה וודאי סכנת נפשות. כשהוא אומר בעצמו שקשה עליו הכתיבה הוא בוודאי רצה להגיד כאן עוד משהו, ולכן צריך להתבונן בדבריו. ומתוך כך מתבאר שאם מתבוננים בשכר ועונש זהו דבר שבטבע שייך לאדם, ולא רק טבע שהוא הנחה קדומה של הגוף שהוא נגד כל העסק, אלא טבע והנחה קדומה ששייכת לאמונה זאת שהיא סגולת ישראל.

 

[1] חיסרון זה קיים בלימוד של קטע והתבוננות בו ולאחר מכן קטע נוסף והתבוננות בו, כשבעצם צריך ללמוד קודם את המאמר במלואו כדי לראות את מגמת הדברים. דוגמא לכך, היה אדם שהוציא ספר אור רש"ז על התורה, ומי שהיה קשור לרבינו כעס מאוד על כך, כי הוא חתך את המאמרים לפי פרשת השבוע, כך שאם הוא מביא פשט מרבינו מי שקורא את כל המאמר בפנים מבין שהוא התכוון למשהו אחר לגמרי, ואפילו שהפשט נפלא זה לא מה שרבינו התכוון.

[2] החשיבות בעמידה על כך איננה רק בפרנסה. מקרה בו פגשתי, באחת השדכניות הגדולות בארה"ב שעסוקה עם שידוכים יומם ולילה, ולכן צריכה לענות לטלפון בכל זמן כי זה חשוב לשידוכים. אמנם התנהגות זאת גרמה לבעלה לחוש שהוא כלל לא קיים, ולכן שאלו שאע"פ שהוא מאד מעריך את העסק שלה מה אפשר לעשות בנוגע לכך. תשובתי הייתה, שהרי כל מי שעשה פעם שידוך יודע שאחרי שהזוג מתחתן הם לא עומדים כלל בקשר עם השדכן, ובאמת צריך להבין למה אחרי החתונה לא עומדים בקשר הרי לכאורה היו צריכים לשלוח לשדכן תמונות מהחתונה וגם מהילד הראשון והלאה. והסיבה לכך היא ששדכן טוב עושה את השידוך בצורה שהם חושבים שהוא בא מעצמו, [מי שזוכר את השדכן יש לו בעיות בשלום בית…], לכן הזוג תמיד מרגיש שהוא יכל לעשות את זה בעצמו מחמת שזה טבעי. ההסבר בהרגשה הזו היא שהאמת היא שהשדכן בעצם רק מדריך את האדם לדבר שהוא באמת מן השמים לגמרי, מכך ניתן להסיק כי אם השדכנית עוסקת במלאכת באמת ובאמונה שהיא בעצם עושה דבר שהוא מן השמים, אם כך גם אם איננה מרימה את הטלפון לא יקרה כלום, ולכן גם אם היא חושבת שצריכה להרים את הטלפון יש להיזהר מפעולות מותרות, כי יתכן שמרוב ההתעסקות בזה מתכסה האמונה האמיתית וכבר מאמינים רק קצת שזה מן השמים.