דרך אמונה ו מאמר מ"ז, דרך משא ומתן
ותראו דבר נפלא כי בסוף פרשת מעשה בראשית התיבה האחרונה כתיב "אשר ברא אלקים לעשות", הרי כי דוקא מעשה הוא הפותח והסוגר מעשה בראשית כנ"ל, כמו שעינינו רואות בעוה"ז בחכמת הטבע, ממש כ"כ בטבע השניה, העליונה במעלה מאד, סיים הפסוק כי הכל תלוי במעשה הקל של האדם למטה בארץ.
כל פעולות האדם תלויות במעשה כמו שרואים שהעולם של בני האדם נקרא בענייני קדושה 'עולם המעשה', והוא משום שהכל תלוי במעשה, וזה דבר גדול מאד לעבודה של כל אחד שאם אדם בא לעבוד על ענין מסויים הוא צריך למצוא מה לעשות ולא מה לחשוב, כי עולם המעשה הוא הפותח והסוגר להכל, וכמו שרואים שגם מצוות הם תמיד מצוות מעשיות שעניינם הוא המעשה עצמו.
ומעתה נבוא למאמר "דרך משא ומתן" שהתחלנו:
כפי מה שהקדמנו איזה דמיונות להראות גלוי כמה ענינים אשר נדמה לבני אדם כי זו האמונה ראוי' לחסיד גדול.
יש כאן נקודה חשובה בעבודת המוסר והיא שאדם צריך למצוא מהלך שבו לא יפול לתוך השטות של אלה החושבים שיש דברים ששייכים רק לאנשים נעלים, ויש לאנשים יצר כזה שאפשר לראות אותו בכל מקום שחושבים שעבודה מסוימת או מדריגה מסוימת היא רק בשביל אנשים גדולים אבל לא בשביל אנשים פשוטים כמונו, וברוב הפעמים הדבר נובע מחיסרון שכל או חיסרון מחשבה, כי אם אדם מתבונן הוא יכול לראות שאותו עניין שחשב ששייך רק לבן אדם גדול שייך גם אליו, ואמנם יתכן שהוא שייך אליו בצורה קצת אחרת או שונה אבל תמיד צריכה להיות לאדם מגמה שצריך למצוא שגם דברים שלאנשים גדולים הם עליונים וגדולים הם שייכים גם אליו, וזה מה שאומר האלטר כאן.
ואע"פ שאפשר לקרוא את הספר בצורה שטחית שכוונתו דווקא שאמונה לא שייכת רק לאנשים גדולים, אך במקומות אחרים בחו"מ רואים שכוונתו למה שנתבאר וכך צריכים ללמוד את המאמרים, וזה מה שהוא כותב כאן שיש יצר שיכול לגנוב את המוח של האדם ולכן האדם צריך להתבונן ולפסוע אחורה ועל ידי כך הוא יראה שיש לו בכל צעד ושעל גם דברים שחושב ששייך רק לאנשים גדולים, ואם אדם יחשוב בצורה הנכונה הוא ימצא שכל ענין קשור גם אליו בצורה מסוימת.
והנה, תהלה, עזרנו העוזר לראות גלוי ע"י התקרבות קרובה מאד לשכל האדם מטבע שרגיל בו כל ימי חייו,
כוונתו שיש שכל שבו האדם תמיד צריך לחזור עוד פעם על הטיעון, כי יש הרבה כאלה שלומדים תורה בצורה של 'וארט' אבל יש סוגיות שאי אפשר להגיד בהם וארט, ולדוגמא בעדיו בחתומיו זכים לו – אין וארט שאפשר להגיד ולכן האדם מתחיל לגמגם כאשר האמת היא שיש כאן סוגיא, ולכן במקומות כאלו שאין בהם וארט שקרוב באופן מיידי לשכל הדרך של השכל היא שיש שרשרת של טיעונים שהשרשרת של הטיעונים נותנת את האמת וכך זה בנוי בתורה ולכן האדם לא יכול לחשוב שתמיד הדבר צריך להתקבל בתור מושכל ראשון.
אמנם בעבודה זה כן צריך להיות קרוב לשכל מכיון שהאדם לא יכול לעבוד עם דבר שצריך כל פעם לשנן את ההשתלשלות של הטיעונים אלא זה צריך להיות ברור ומושכל מיד שקרוב לשכל.
כי בל"ס המצוה היותר קלה בתורה, ע"י מעשה האדם בקיומה כהלכתה, הקצובה לה בטבע העליונה בתורתנו הק' היא פועלת ענינים נשגבים מאד נעלים. היש פעולה קלה יותר מלהניח גרגיר בארץ, ראו אחי מה פועל האדם במעשה הקל הלזה; היש מעשה קל יותר מרקיקה כנ"ל, ראו אחי מה פועל מעשה הקל הלזה אף בגבהי שמים, כי ממשיך נפש משכלת ממעל, ולא עוד אלא שממשיך ע"י זו הפעולה הקלה צלם כל העולמות, ומקרא מלא הוא "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". וידוע בפי כל, כי האדם נקרא בפי חכמי המחקר, ומכ"ש בחכמי האמת, "עולם קטן", כי כל העולמות כלולים בו, והרי נעשה זאת ע"י מעשה הקל של האדם.
האמונה היא להאמין שהתורה אומרת איך ההנהגה העליונה עובדת, ואת נקודה זו הוא לוקח מתוך ענייני העולם.
וזה הדבר שעליו כתב שהוא קרוב מאד להתקבל בשכל, משום שזה לא השתלשלות של טיעונים אלא זה עובדה, ובגלל שזה עובדה מתאר את כל הגדלות של הדבר כדי להראות שהדברים הגדולים נהיים ע"י מעשה פשוט.
ואם מעשה גשמיות פועל כ"כ בגבהי מרומים, מעשה רוחניות ורצונו של אדון כל – עאכו"כ, שהדבר היותר קל בעיני האדם פעולתה בגבהי מרומים מאד מאד, יותר נעלה באין חקר ממעשה הקל שבטבע התחתונה,
העולם בנוי בצורה כזו שמעשה קטן יש לו תוצאה גדולה ביותר, וממילא הבורא עולם מצוה את האדם והתוצאה היא שאם עושה בדיוק כמו שהוא ציוה יש לזה משמעות בעולמות העליונים כמו שמבאר הנפש החיים, משום שכמו שבעולם הגשמי לכל פעולה קטנה יש פעולות אדירות כך גם בדברים רוחנים ובפעולות רוחניות.
וזה דבר שהשכל היותר קטן יבין כמעט כמו מושכל ראשון כי מחויב זאת.
היינו כמו שנתבאר שענין זה יכול להיות אצל האדם מושכל ראשון משום שאמונה או כל יסוד אחר חזק צריך להיות כמו מושכל ראשון והנחה קדומה, ולכן דווקא משום שהדבר הזה קרוב לשכל הוא יכול להיות כמו מושכל ראשון אבל שרשרת של טיעונים לא יכולה להיות קרובה לשכל כי היא תמיד מושכל שני.
[ומזה נבין גודל שכרן של מצוות].
נקודה זו היא סוגיא נפרדת והוא שהענין כאן הוא לא רק כלפי מעשה אלא ששכר המצוה הוא לא רק על המעשה אלא שהאדם מקבל עוד שכר על התוצאות העליונות שיש מקיום המצווה אף שלא יודע עליהם, כגון אדם שהחזיר אבידה שלבד מכך שיש כאן תוצאה גדולה שהחזיר למאבד את אבדתו יש כאן קיום שעשה מה שהבורא עולם רוצה ובזה פעל דברים שהוא לא רואה, וגם על הדברים האלה שהאדם פעל במרומים אף שהוא לא רואה אותם הוא מקבל שכר.
וזהו גודל שכרן של מצוות כי השכר הזה הוא נוסף על מה שהאדם עשה כאן, כי מה שבאמת פעל בגבהי מרומים האדם לא רואה משום שקיום רצונו פועל דברים שהאדם לא יכול לראות וכמו הנחת גרגיר שגורם לדברים שהאדם לא רואה מיד אלא רק לאחר הרבה שנים, וכמו שאמר האלטר לעיל לענין רקיקה שרואים רק אחרי הרבה שנים ולא רק שלוקח תשעה חודשים אלא יכול לקחת עשרות שנים עד שרואים מה יוצא מכך.
וא"כ הוא דבר שלא יאומן מה פועל האדם בדבר קטן ברוחניות ועל זה הוא מקבל שכר, על מה שלא רואה מה פעל הוא מקבל שכר, וא"כ השכר הוא כפול ומכופל ממה שעושה האדם.
וזו התבונות פשוטה של האלטר, וזה צריך להיות פשוט אצל האדם כי אין כאן שרשרת של טיעון אלא כך זה שהאדם מקבל שכר יותר ממה שעשה, כך שאדם עשה דבר שהוא לא רואה ועל זה מקבל שכר – גודל שכרן של מצוות – לא יאומן!
ע"פ הנ"ל נראה לקרב אל השכל "דרך משא ומתן", איך שלא יטריד האדם יותר מדי,
כאן האלטר נכנס לתוך קיר, והקיר הוא טירדה, טירדת הדעת, וזה אחד מהדברים הגדולים ביותר במשא ומתן עם העולם שהאדם טרוד בה.
רוב הציבור חי בכולל אבל כל אחד שהיה צריך פעם לעשות משהו אחר כגון שיפוץ או השקעה וכד' עיקר הבעיה זה הטירדה, ולכן האדם אומר לעצמו דבר 'מאד חכם' שכעת הוא משקיע כמה חודשים כדי שאח"כ יוכל ללמוד בשקט, ומחשבה זו בהתחלה היא לגיטימית אבל אחרי שהטירדה הזאת יורדת מגיעה עוד טירדה כי צריך לעשות עוד השקעה וכו' וא"כ יכול להפסיק בין כה ללמוד כי האדם כל הזמן משקיע… – וזו הנקודה של טירדה כי טירדה חונקת את האדם, ואם כן צריך לדעת מה עושים איתה. [דבר כזה הוא לא רק אצל מי שעובד אלא כל אחד, גם מג"ש נקרא לצאת לעבוד…]
וכאן האלטר ובעלי המוסר לא מפחדים להכנס לעובי הקורה – כי בשביל לפתור את זה צריך להיכנס עם ראש בקיר, והרבה פעמים אנשים לא עובדים כי מרוב פחד מעדיפים להמנע, אבל אסור לפחד להכנס לכך אלא צריך לדעת שאם האדם חושב נכון הוא ימצא פיתרון, משום שהבורא עולם לא רוצה שהאדם יכשל ולכן בוודאי לא נותן לו דבר שלא יכול לעמוד בו, וזה מה שהוא עושה כאן בהמשך.
ולא יביאנו המו"מ להתרפות מעסק התורה בעמל ועיון, וגם שלא יעבירנו על דעתו ועל דעת קונו ח"ו.
הענין שהמו"מ מביא להתרפות מעסק התורה בעמל ועיון זה לא הענין של הדברים כעת, אבל כל מי שצריך ללכת לעבוד [ויש מצבים שצריכים לעשות את זה] צריך לדעת איך להתעסק במשא ומתן ולהשאר בעסק התורה בעמל ועיון, וזה מאמר המוסגר ממש כי נוגע למי שעובד, אבל מי שעובד מאד חשוב שידע כי גם ר' ישראל מדבר על זה שמאד חשוב שידע איך ללמוד כדי שיוכל ללמוד בעמל ועיון.
וההסבר הוא שבצורת הלימוד של הישיבה אי אפשר לעשות משא ומתן ביחד עם עמל ועיון, משום שכל הלימוד בישיבה בנוי על לימוד של עשרים וארבע שעות אבל אם האדם עובד ויש לו עוד משהו לעשות [וזה גם שטעלע…] העיון שלו פתאום נהיה קרעים קרעים והוא לא יודע איך להסתדר עם זה, ובזה יש חילוק בין שטעלע לבין עבודה כי בשטעלע אדם יכול לנחם את עצמו שהוא מסביב לעסק התורה ואפילו שהלימוד האישי שלו כמעט לא נמצא, וזה רק הרגעה, אבל לעצמו לא באמת יכול ללמוד כי לא לומד עשרים וארבע שעות, ולכן צריך לדעת איך ללמוד עם זה שיש טירדה – אמנם אין זה עניינו כעת.
אמנם הענין כאן הוא איך להתעסק עם זה שהטירדה לא מעבירה את האדם על דעתו וכלשון האלטר "וגם שלא יעבירנו על דעתו ועל דעת קונו ח"ו", והכוונה בזה הוא כך, לפעמים מצב בחיים גורם לאדם לחשוב דברים שהם בלתי הגיונים, כגון ביסורים שיכולים לגרום לאדם לחשוב לא נכון מה רוצה ממנו הבורא עולם, וכך גם טירדה יכולה לגרום לאדם לחשוב לא נכון, ואחר שהאדם חושב לא נכון כלפי עצמו הוא גם חושב שזה מה שהבורא עולם רוצה ממנו, וזה נקרא שמעבירים אותו על דעתו ואח"כ גם על דעת קונו.
ולדוגמא אדם שיש לו בעיה עם טירדות ולכן חושב שהוא לא יכול ללמוד בעמל ועיון ומכיון שצריך ללמוד הולך לשיעור דף היומי וחושב שזה מה שהבורא עולם רוצה ממנו, וזה ממש לא נכון, כי הוא חושב שאם ילמד רק חצי שעה לבד לא יספיק כלום ומכיון שהוא רק מסוגל לשמוע שיעור חושב שזה מה שהבו"ע רוצה ממנו, אמנם א"כ הוא גורם ח"ו שהבו"ע חושב עקום כשבאמת הבורא עולם חושב ישר רק האדם חושב עקום ומעביר את זה גם לדעת הבורא עולם וזה נקרא שמעביר על דעתו ובסוף על דעת קונו. [ןהדף היומי הוא רק דוגמא לדבר ולא שיש כאן משהו כנגד לימוד ושיעור דף היומי]
אמנם אדם צריך לעבוד על הטירדה ולאזן אותה קודם, כי אם לא הוא חושב דברים עקומים ותולה גם שהבו"ע רוצה כך ממנו.
וכעת את המשך דבריו מאלישע שם מבאר ענין זה צריך להזהר ולקרוא לאט.
הנה מצינו באלישע בעת שהחי' את הבן, שם עיניו על עיניו ופיו על פיו ויחם בשר הילד. מצאתי דבר נפלא ברד"ק ע"ז, אמר – שם פיו על פיו כדי להחם בשר הילד, כי כל מה שנוכל לעשות נעשה בטבע.
וזה הרי לא עוזר ולא פועל כלום?
ועפ"ז הודיע לנו הכתוב דבר נפלא. כי באמת אין זה בדרך הטבע כשאדם חי ישים עצמו על אדם מת שיצא ממנו חיות אל המת להחיותו, אבל הודיענו בזה, כי באמת גם מה שנדמה לאדם טבע אינו רק נס, כי פנימיות הלוכו של הטבע בדרך סבה ומסובב, לא נודעת לאדם, ורק החיצוניות נודעת, כי כך גזר רצונו ית' בדרכי הטבעים, להודיע לאדם מהלך החיצוניות, את מהלכם בדרך סבה ומסובב, ופנימיותם לא נודעו וכמו שנודע זאת ג"כ לחכמי הטבעים וחכמי הרופאים.
פנימיות הילוכו לא נודעת זה עיקר הנקודה כאן, וכמו שאומר הרמב"ן שכל מעשינו ומקרינו אין להם טבע דהיינו שהאדם לא יכול לדעת את פנימיות ההילוך של הדברים כי הכל תלוי ברצונו של הבורא עולם. ה'וארט' של הטבע הוא שהחיצוניות נודעת והפנימיות לא נודעת, וזה מה שאומר כי כך גזר רצונו ית'.
ואצל חכמי הרופאים אפשר לראות את זה שהרבה פעמים אומרים שיודעים ומבינים את התהליך אבל בסופו של דבר זה מסתדר מעצמו, וכמו שהם עצמם אומרים שלא יודעים איך ליצר חיים אלא איך להכין את הדבר שיפעל אבל בסוף הוא מתרפא מעצמו.
והראה הנביא
במהלך הזה – של סיבה ומסובב חיצוני
כי הנהגות הטבע והנסי משולבות זו בזו, ומה שנוכל לעשות בדרך הטבע, רצונו ית' שנעשה, כי כן קבע רוב הנהגת העולם במהלך הזה. אך למען נדע כי טבע ג"כ נס הוא,
כדי שנדע שהפנימיות של אותה סיבה ומסובב שצריך לקיים היא ג"כ נס
עשה פה מעשה קטן בטבע, היינו שקרב עצמו להילד כדי להחם בשרו והכל יודעים שרחוק זאת מדרכי הטבע להחם בזה בשרו להחיותו, אך למען נדע כי טבע – נס הוא באמת, ורק כך גזר רצונו ית' להודיע מהלך סבתם בדרך סבה ומסובב החיצוני, וכדי לנסות את האדם אם יתבונן דרכו להבין כי הכל בחכמה נברא.
הכל נברא בדרך של סיבה ומסובב חיצוני כי בפנימיות הכל נברא בחכמה כי הכל הוא נס, וצורת הבריאה כך היא בשביל לנסות את האדם לראות אם הוא מתבונן דרך החיצוניות שהכל בחכמה נברא ולא רק בסיבה ומסובב, דהיינו הטבע זה סיבה ומסובב ושם מבינים את החיצוניות ואלישע עשה את זה על דרך טבע להודיע שכמו שעל דרך הטבע האדם מבין סיבה ומסובב צריך לדעת שגם בדרך נס יש סיבה ומסובב.
ולכן הראה הנביא כמו טבע בדרך סבה ומסובב, כן ג"כ נס, ביתר שאת מאד נעלה, וכן טבע ממש נס הוא, כי אין מקום בטבע בזה להחיותו. והבן כל זאת היטב.
דהיינו הפנימיות של טבע הוא נס, והחיצוניות של הטבע הוא סיבה ומסובב, והבו"ע נתן לאדם בחיצוניות סיבה ומסובב כדי שיבין שגם הפנימיות הוא בדרך סיבה ומסובב, וזה היה המהלך של אלישע שהוא שם פה על פה שהוא מהלך של טבע בדרך סיבה ומסובב, והטעם שעשה כן הוא כדי להודיע שכל מה שיש הוא על דרך סיבה ומסובב, ואף שאין בטבע דרך להחיות ילד ע"י פה אל פה רצה אלישע להודיע שגם הטבע הוא נס.
ובזה הוא מלמד שני דברים, א' שנבין שהכל הולך עם מהלך וגם לחיצוניות יש מהלך, כי אדם ששורף את הבית של חבירו או שמזיק אותו עם אבן לא יכול לומר 'שהפנימיות לא נודע' משום שגם לחיצוניות יש מהלך שאש שורפת ולכן הוא מזיק גמור, וזה הלימוד הראשון שהכל הולך עם המהלך, הבורא עולם שם את בני האדם בתוך עולם שהכל הולך בו צעד אחר צעד כדי שלא נחשוב שהכל הפקר אלא החיצוניות והפנימיות יש להם מהלך.
ולכן אלישע שם פה על פה כדי להודיע שפנימיות הטבע הוא לא נודע אבל גם הוא הולך עם מהלך וגם ללמדנו שהטבע הוא נס.
ב' הלימוד השני הוא שאחרי ההבנה הראשונה אלישע מעמיד לאדם ניסיון קשה כי הלימוד הוא שהכל הולך בדרך סיבה ומסובב, ואם כן מה שהחיצוניות היא בדרך סיבה ומסובב זה מלמד את האדם משהו אמיתי כי אחרת הכל הוא רק נס הסכמתי עם הבורא עולם ואין בכלל סיבה ומסובב, ולכאורה הרי מה שהאדם יודע שיש סיבה ומסובב הוא מענייני הטבע וזה קשה כי הרי לא הסיבה ומסובב גורם את הדבר אלא הבורא עולם וזה הנסיון שיש, היינו שהסיבה ומסובב הוא בשביל ללמד את האדם שיש מהלך להכל ואמנם א"כ יחשוב שזה הגורם והוא הנסיון.
היינו שוודאי אין במעשה אלישע סתם לעשות הצגה אלא כמבואר ברד"ק הוא שם פה על פה כדי לעשות משהו בטבע, והטעם שהוצרך לעשות מעשה בטבע הוא כי בטבע יש מהלך של סיבה ומסובב. והנה אם נעמיק נראה שבדרך כלל חושבים שמהלך הטבע ומהלך הנס הם שני דברים סותרים, משום שמהלך הטבע הוא בדרך סיבה ומסובב ולכן הולכים לרופאים ולוקחים תרופות וכדו', ודרך הנס הוא בדרך אחרת שהיא דרך פלא, כך אנחנו חושבים, ואלישע בא ללמד שמהלך זה הוא טעות ולכן בדבר שהוא בהחלט נס אלישע עושה משהו בטבע כדי שנתמה מה הענין לעשות במקום של נס מעשה של טבע הרי נס הוא דבר הסכמתי שהבו"ע רוצה לעשות ולכן אולי צריך לעשות מצוה וכדו' אבל לשים פה על פה זה פעולה טבעית ולמה אלישע שצריך להחיות את הילד בדרך נס עושה משהו בטבע.
ועל זה בא הדבר הראשון שאלישע מלמד שנס הוא לא דבר הסכמתי אלא יש לו מהלך ואת זה הוא מלמד על ידי שעושה מעשה בטבע, ומעשה בטבע בנוי על סיבה ומסובב, וזה הלימוד הראשון שאלישע מלמדנו שמה שיקרה כאן עם הילד הוא על דרך סיבה ומסובב.
אמנם א"כ יש שאלה שניה שהרי זה לא פועל בטבע ולא עושה כלום, ולכך יש עוד לימוד שגם הטבע שחושבים שהוא בדרך סיבה ומסובב שפועלת בו האמת היא שהפנימיות של סיבה ומסובב זה נס שגם הולך על דרך סיבה ומסובב בצורה ניסית, ובזה אלישע מלמד דבר נוסף.
כאן האלטר מלמד לחשוב.
כאן אפשר לראות את המתח שיש בעבודה כזו אם צריכים לעשות את שניהם, וזה דרך משא ומתן משום שהאלטר מכין את האדם למשא ומתן עם שני בולדוזרים כי במו"מ זו בדיוק הבעיה שיש משום שאדם חושב שסיבה ומסובב פועל, ולזה צריך לעשות מושכל ראשון שאמנם שיש סיבה ומסובב אבל יש סיבה ומסובב יותר נעלה מהחיצוניות שהוא זה שפועל, וממילא אדם יכול לתפוס את החבל בשני ראשים שמצד אחד עושה את ההשתדלות בעולם הזה, כי דרך מו"מ אין הכוונה שאדם יעמוד יאמר ה' יעזור אלא שיעבוד, אמנם אם האדם עובד הוא מאמין בסיבה ומסובב של הטבע וזה הרי לא נכון כי הפנימיות של הסיבה ומסובב של הטבע לא נודע ובזה יש עבודה שכלית.
וכך היה העבודה בקלם, משום שאצל בעלי העבודה האלו לא היה מהלך שאדם אומר שכל העשיה שלו היא רק לצאת ידי חובה וכדו', אלא שאדם צריך לעבוד כמו שאדם צריך לעבוד, וכמו שר' ישראל אומר על ר' זונדל סלנט שהיה מגודלי עולם "שהיה טרוד במחשבת המסחר כמו בני אדם שמחייתם קשה עליהם – אבל יותר טרוד בלימוד התורה", והיום זה הדבר האחרון שאנשים רוצים שיאמרו עליהם אלא הם חושבים שכל ענייני המסחר זה רק השתדלות לצאת ידי קללת אדם הראשון ולכן האדם עושה השתדלות והפרנסה באה מעצמו, ותפיסה זו היא בלי סיבה ומסובב כלל ונגד השכל, משום שהשתדלות בלי סיבה ומסובב אינה אלא שטות כי אי אפשר לפעול בלי סיבה ומסובב. ולכן הצד השני שאותו מבאר האלטר שהעוה"ז אינו מהלך הסכמי אלא הכל במהלך של סיבה ומסובב, הנס והטבע הכל סיבה ומסובב רק זה במהלך של חיצוני ופנימי, ולימוד זה מלמדנו האלטר מאלישע, ויש כאן הרבה מה לעשות הלאה.
