שיעור ב' – המשך מאמר דרך אמונה [מאמר מה]
הערה כללית: יש ששאלו האם מדברי רבינו עולה שיש לעשות כך או אחרת. נראה כי שאלה זו מגלה על בעיה בגישה ללימוד הספר, ויתכן שאף על בעיה שיש לשואל בגישה הבסיסית לחייו.
אדם השומע הערה כלשהיא הנוגעת אליו והוא מגיב בשאלה מה עליו לעשות, הרי שתגובתו לביקורת עליו היא ברצון לשנות ולעשות את הדבר הנכון, אולם הוא איננו יכול לקבל את הביקורת על הבעיה שיש לו, כאשר לא מוטל עליו לעשות משהו מסוים בכדי לפתור את הבעיה, אלא רק לעמוד מולה ולהתבונן בה. על האדם לדעת להתבונן בבעיה, בתביעה שיש עליו, גם כשכעת אין לכך פתרון. לעיתים, שאדם מחפש את המעשה הנכון הוא איננו תופס את הבעיה האמיתית, הדבר דומה לאדם שיש לו בורג שאינו נכנס למקומו והוא עסוק בחיפוש אחר המברג המתאים לבורג זה. זהו עיסוק בתיקון, לעומת זאת התבוננות היא כאשר האדם איננו עסוק במציאת הפתרון אלא מתבונן על הבעיה עצמה. התפיסה המחפשת את הפתרון גורמת לכך, שכשמציגים לפני האדם חיסרון מסוים בלא פתרון, הוא נפגע, ואינו מבין מה רוצים ממנו, כאשר המטרה היא בעצם רק שיבין ויפגוש את הבעיה.
כאשר רבינו עוסק בהשרשה הקדומה, אין זה בכדי שמיד נעשה עם הבנה זו מעשה מסוים, או שננסה להבין מה הוא דורש מאיתנו. מטרת הדברים היא שהאדם ידע שישנה כאן בעיה, יחשוב על כך במשך תקופה, בשיעור הזמן הצריך, ומתוך כך יתכן ובהמשך יוכל להגיב לדברים. אך אדם שאיננו מסוגל לזה הוא איננו שייך להתבוננות של מוסר. מפני שהמוסר והעבודה הם לימוד, והלימוד הוא באופן זה שישנה שאלה על האדם, והוא נשאר בה והולך עימה, שאלה זאת מעסיקה אותו וראשו מונח בה משך הזמן, הוא איננו עסוק רק בלפתור אותה ולהיפטר ממנה. באופן זה על ידי ההשתקעות בדבר אפשר לגלות בו תוכן גדול יותר, ואף יפתחו לפני העובד פתחים נוספים.
לכלכל כל דבר לפי מידתו
בכדי להבין את דברי רבינו כאן, נביא ציור הממחיש כיצד אנשים גדולים עבדו באופן זה של "לכלכל כל דבר לפי מידתו". מעשה שהיה, שישב הרב הוטנר יחד עם הסבא מסלבודקא בהספד, המספיד היה ר' אלה לופיאן שהיה אז אברך צעיר אך כבר היה ידוע כדרשן גדול, בזמן שר' אלה הספיד הרב הוטנר הביט בסבא וראה שהוא בוכה במשך כל ההספד. למחרת ישב הרב הוטנר עם הסבא ובאמצע שיחתם נכנס ר' אלה לחדר, הסבא גער בו בצעקה: "יונגרמען, כזה חצוף, איך אתה מעיז לדבר בפני מבוגרים ממך, מי נתן לך רשות". הצעקות היו בכוח רב, אך ברגע שהוא סיים לצעוק, הוא התהפך מיד ושאל אותו בנחת גמור: "ר' אלה, שלום עליכם, אולי אפשר להכין לכם כוס תה". ר' אלה הסתובב אל הרב הוטנר ואמר לו: "אתה רואה דבר והיפוכו – מידה אלוקית". יכולת זו לסיים באחת את המצב כשהוא כבר איננו נדרש, זו המחשה לדברי רבינו "לכלכל כל דבר לפי מידתו", אדם שצועק וכועס הרי שאחר שמסיים זאת לוקח לו זמן רב להירגע, אבל לסבא זה לקח עשירית שניה. כשהוא צעק לא הייתה זו הצגה, היו אלו צעקות אמיתיות, אך לאחר רגע הוא דיבר אליו אחרת לגמרי. זהו הכוח לתת לכל דבר את מידתו, לשנות את המזג הנפשי והלך הרוח בין רגע מפני שכבר שהה בו במידה הראויה לו, ועתה כבר אין לו מקום.
כאשר רבינו פותח ב"לכלכל כל דבר לפי מידתו", זאת היא הקדמה לענין ההשרשה הקדומה הפועלת על האדם בלא שהוא מודע לה, כפי שיתבאר להלן.
מי שהוא רוצה להתרגל במדת הטבה, ועושה צדקות וגמ"ח, ומאכיל ומשקה עניים, יתוסף בו הטבה בלב עמוק.
כלומר, הרוצה להתרגל במידת ההטבה ולסגל אותה לעצמו, הרי שכשיעשה מעשים שהתוכן שלהם הוא ההטבה, על ידי כך נהיה אף בליבו ופנימיותו למטיב, מפני שהמעשים מעמיקים את ההזדהות בליבו עם ההטבה.
והנה הרופאים העוסקים בהצלת נפשות, להשקות סמים מרים, ולחתוך בשר ואברים הנפסדים, שלא יפסידו כל הגוף כידוע, היש הצלת נפשות יותר מזה, ועכ"ז אנחנו יודעים שגם הטובים שבהם ישובו להולד בטבע אכזריות, למה? הלא עוסקים בגמ"ח גדולה, אלא מחמת שהחומר הוא היפוך הצורה, וטבע האדם יותר נוטה לרע כל היום, ע"כ תמשיך ההנחה המוקדמת את מעשה החומר הדומה לאכזריות, ומצא מין את מינו וניעור הרע הטבעי להתחזק.
לפי דברי רבינו כי המעשים הטובים משפיעים על הפנימיות, יש לשאול כיצד יתכן שהרופאים המצילים נפשות ועוסקים בגמילות חסד עצום, נשארים בטבעם אכזריים ולא אכפת להם במה שהם מכאיבים לחולה וכל הדומה לזה. רבינו משיב על כך שהם אינם עוסקים בגמילות חסד, כי צורת המעשה ומשמעותו היא אכזריות, משום שהרופא עושה פעולות שגורמות כאב לחולה, הוא בודק אותו בצורה לא נעימה או חותך לו איבר, וכן הלאה. ולכן הטבע מושך את מעשה החומר ומין מוצא את מינו ונעור הרע הטבעי שיש בהם והוא הולך ומתחזק. ובשל כך שמעשה הרפואה נעשה כאכזריות, הופכים הרופאים להיות אנשים שאינם שייכים להטבה.
ולכן היו הראשונים בורחין מן הרבנות, שהחומר הוא היפוך הצורה, אף כי הצורה נעלית מאד כי היא לזכות הרבים, אמנם כנ"ל. וזה אפשר כונת העניו מכל אדם מרע"ה שברח מלהוציא ב"י ממצרים, כי הי' חושד עצמו שלא יומשך החומר אחרי ההנחה הקודמת באדם כנ"ל; ושאול בחיר ד' יוכיח, וחז"ל בלשונם הזהב סוף מנחות אמרו "תניא אמר ר' יהושע בן פרחיה בתחלה כל האומר עלה אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד" עכ"ל. הלשון "שהרי" קשה, אבל כונתם נראה לכאורה, וקשה להאריך.
נעמוד על ב' עניינים בדברים.
א. רבינו מבאר כי הראשונים לא רצו להחזיק בשררה על ציבור, מפני שמתוך ההחזקה בשררה האדם מקבל טעם בכבוד הכרוך בה. ומאוד קשה להתמודד עם הדבר, כי החומר המושך את האדם הוא היפך הצורה הנעלית של השררה. רבינו מוסיף כי אף משה רבינו איש האלוקים חשש מקבלת שררה בשל החשש שימשך אחר החומר, למרות כי פשוט וברור שאין לנו כל מושג בגדלותו של משה רבינו, כותב רבינו שכוח המשיכה של החומר הוא כוח עצום שאפילו הגדול שבגדולים אינו יכול להיות בטוח מפניו. וזאת אנו למדים משאול המלך בחיר ה' שהיה צדיק יסוד עולם ולא חטא מימיו, אך למרות זאת מכוחה של השררה והמלכות נמשך אחר החומר – טעם הכבוד שיש בה, ולא היה יכול לוותר עליה. שאול הושפע מההנחה הקדומה הפועלת על ליבו של האדם, בלא שהוא מודע לה כראוי ויכול להתבונן בה בשיקול דעת נכון.
ויש להבין כיצד ניתן להביא ראיה משאול המלך, שהרי לכאורה היה זה כישלונו של שאול, וכמו שלא ניתן ללמוד מקרח שהיה מגדולי עולם לעשות מחלוקת כנגד כלל ישראל, אלא אדרבה ללמוד ממנו שלא לעשות מחלוקת, וכפי שאין ללמוד מאדם הראשון לעשות עבירה כי הוא חטא, שהרי כל הענין הוא ללמוד מכישלונותיהם ולא ליפול בהם. ואם כן כיצד ניתן ללמוד מכך שנמשך שאול לכוח השררה שיש לברוח מן השררה בכדי שלא ימשך החומר אחר ההנחה הקדומה, והרי היה זה כישלונו של שאול.
אמנם ביאור הדבר, כי כשאומר רבינו שיש ללמוד משאול בחיר ה', הכוונה היא שלא ניתן לחמוק מכך. דהיינו ששאול נפל בדבר שאין בכוח האנושי לעמוד בו מנגד. ועל כן ניתן להביא ממנו ראיה שאף משה רבינו חשש ממנו, כי בעוד על שאול אמרו כך חז"ל להדיא אצל משה לא נאמר, אך לאחר שמצינו זאת אצל שאול, ניתן להבין שזהו הפשט גם בבריחתו של משה מן השררה. רבינו מלמד כאן על כוחה העצום של משיכה זאת שהאדם איננו יכול להשתחרר ממנה.
ב. עוד למדנו כי לעולם יתכן שיש באדם כוח שהוא עושה מעשה עם כוונה להיטיב כמו הרופא, וכך גם אדם שמקבל משרה תורנית או שיש לו איזה מינוי על הציבור מתוך כוונה לזכות את הרבים. ולמרות שהוא עם הכוונה הנכונה, עדיין פועלת עליו ההנחה קדומה של הכבוד שיש בשררה על הציבור, וכמו שהביא מרבינו מרבי יהושע בן פרחיה שאמרו לו עלה ולא רצה ואף שעלה היה זה לזכות את הרבים, אך לאחר מכן כבר לא היה מוכן לרדת, והיינו משום שישנה בתוך האדם הנחה הקדומה המושכת אותו להשתרר על הציבור, משום שהחומר של מעשה זה הוא שמכבדים אותו. ואנו לא תופסים שכבוד זה הוא מזיק.
רבינו היה אוסר שיקומו מלפניו, וכשהיו קמים לכבדו היה יוצא מיד מבית המדרש ולומד שעתיים מוסר בשל כך שכבדו אותו. ומשום כך בקלם לא היו קוראים לעלות לתורה בתואר "מורינו" וכדומה, אלא היו קוראים בשם הפרטי[1]. וכשקראו לרבינו לא יכלו לקרוא לו בשם הפרטי לכן אמרו רק יעמוד. זה היה מקום שבו עבדו על מיעוט בשררה. מאידך ידעו בקלם כיצד לכבד רבנים, רבינו היה יושב שם במזרח ולאחר פטירתו היה ברור שלא ניתן לשבת במקומו ולכן הניחו שם ארון ספרים. אך בתואר הרב לא היו קוראים לו, כי בכל מה שיכלו למעט בשררה – מיעטו.
אשר על כן, אדם שיש לו שררה צריך מאוד להיזהר שלא להמשך אחר יצר הכבוד, כי הדבר שייך אצל כל אדם שאיננו עובד על זה[2]. יש שחושבים כך על כל בעל תפקיד תורני חשוב ואינם יכולים להחזיק ממנו, כי הרי הם רואים כיצד הוא נהנה כשמכבדים אותו. אמנם התשובה על כך, שכל אחד שייך לתחושה זאת, ביום שאדם מקבל בדל משרה הוא יחכה לכבוד בדיוק כמו כל אלו שבז להם בליבו. מפני שתחושה זאת היא השרשה קדומה שהאדם איננו מודע לה אך היא נמצאת בתוכו, ויש לעבוד עליה.
לעיתים ניתן לגבור על השרשה זאת על ידי שהאדם צוחק על עצמו, זהו אחד המקומות שמותר לאדם לעבוד כך. אך העבודה היא תמיד רק קודם המעשה, בזמן המעשה היא איננה עוזרת כלל.
והנה שני הכחות הללו אשר קשה להאמין בהשכל, רק הטבע אין לו דרך בשכל, והם אמרו גם להגדול שבסנהדרין אסור לשמוע טענות יחיד קודם שבאו שניהם לדין, וכן חומר ההיפוך מהצורה מזיק להיותר גדול בישראל. מה נאמר אנחנו מלאים בהנחות קדומות מתאוה ורצון. וגם שנית, אנו עוסקים בחומרים, אשר אין כונתנו להתאים עם הצורה כלל, וכ"ש כשהם הפכים מבקר ועד ערב, וכ"ש כשהם נובעים מצורה רעה ופחותה! קצרתי במקום שיש להאריך, ודי למבין להתעורר לעמוד על נפשו לבטל ההנחות הקודמות, וגם לאחד החומר עם התכלית בכל האפשרי בעז"ה ית'.
כאן אנו עומדים על ענין נוסף. לאדם ישנה הנחה קדומה – לא רק בשל כך שהיא מוקדמת וכבר שוכנת בליבו כעובדה מוגמרת, אלא גם בשל רצונותיו ותאוותיו. בכך יש פתח חדש לעבוד על כך, או להשקיע בכדי שהחומר והצורה אצלו יהיו מתאימים. למשל, ה"חומר" של השררה על הציבור הוא אכן חומר הגורם לבעיה בשל הכבוד שהוא גורם לאדם, אך ענין ההטבה לציבור וזיכוי הרבים הוא צורה שהאדם רוצה בה, ומי שיש בו דעת ינסה לזכות את הרבים בלא שתהיה לו שררה על הציבור, וכך זיכוי הרבים יהיה קרוב לפעול עליו את ענין ההטבה בצורה הנכונה. ואף שיתכן שיהיו בכך עוד כוונות של חומר כגון כבוד וכדומה, למרות זאת, כשהאדם מזכה את הרבים בלא שהוא אוחז בשררה על ציבור, [אף שיודעים זאת – הוא לכשעצמו עוזר ומשפיע בלא שררה], הוא יכול לפעול בעצמו את הצורה הנכונה שתתווסף בו ההטבה בפנימיות.
מוטל על האדם להשקיע ולעסוק בכך, ואילו אנשים אינם מורגלים בזה, הם סבורים שעליהם רק ללמוד תורה, אך בסופו של דבר צצות בהם טענות וחשוב להם מאוד איזה תפקיד הם נושאים, למי הוא מיועד ומה חשיבותו. האמת היא שאדם זה מחפש שררה על הציבור בלא שיתפוס זאת, הוא איננו תופס שיש להתאים את הצורה – הרצון להיטיב לציבור, עם החומר – התכונות והמידות המושרשות בו, וכך להבין שישנה אפשרות להשיג את התועלת בה הם חושקים בלא לתפוס עמדת שררה וכבוד על הציבור.
ענין זה שיש להתאים את החומר לצורה, שהמעשה האכזרי לא ישפיע על פנימיות הרצון בהטבה, בא לידי ביטוי גם כשבאים לעזור נפשית לאדם הזקוק לכך. יש סבורים ששם אין זה דומה לדוגמא שהביא רבינו מן הרופאים, כי הרי העוסקים בכך אינם נוהגים באופן מעשי בצורה אכזרית. אולם לא כך הם פני הדברים, כל שטיפל אי פעם באדם הסובל מדיכאון, יודע שאם המטפל איננו אכזרי כלפיו – לא ניתן לעזור לו. ולכן אם המטפל לוקח את הדברים לליבו ונבהל ממצבו של המטופל הוא איננו יכול לעזור לו, יש להתגבר ולנהוג אף בצורה תקיפה וקשה כשצריך למרות הכאב שמסבים למטופל, וממילא גם העיסוק ברפואת הנפש טומן בחובו הנהגות אכזריות. התפיסה הנכונה בכך שהמטפל צריך לדעת כיצד ניתן לעזור, ולקחת אחריות על עצמו, מפני שמעשים אלו אינם רק הטבה אלא יש בהם גם מן האכזריות, והם יכולים להביא לידי כך שתיוולד בו אכזריות בטבע.
בהמשך דבריו יעסוק רבינו בענין זה ויסביר מהו ביטול ההנחות הקדומות וכיצד עושים זאת. אך בידינו עלה עד כאן להכיר את כוח ההנחה הקדומה שמושרש באדם בלא שהוא מודע לו, הבוקע ממנו כשעושה מעשים מסוימים, וביחוד כשעושה אותם מרצון, כגון שתופס במשרה תורנית או כשבא לעזור באופן שהוא מוכרח גם להיות אכזרי, ושם יש ליתן את הדעת כיצד המעשים לא ישפיעו על פנימיותו של האדם, שימשך אחר תאוות הכבוד או יצר האכזריות.
[1] כשהיה המשגיח זצ"ל בישיבת ראדין, היה שם בחור שהגיע מקלם, וכשהיה מדבר על ר' דניאל מובשביץ שהיה מנהל הת"ת בקלם, היה קורה לו בשמו הפרטי "דניאל" בלבד. המשגיח שאל את הרב גרוסברד למי מתכוון הבחור, וענה לו שכוונתו לר' דניאל, המשגיח לא הבין זאת כיצד הוא מכנה אותו בשמו הפרטי, ואמר לו הרב גרוסברד כי ניתן להיות בקלם עשרים שנה בלא לדעת היכן נמצאים. הבחור הנ"ל כינה את ר' דניאל בשמו הפרטי משום שכאמור בקלם לא השתמשו בתארים כלל, וכשקראו לר' דניאל לעלות לתורה אמרו: "יעמוד דניאל", והבחור חשב שבאמת אין לו שום תואר, הוא לא הבין היכן הוא נמצא שזהו מקום שבו עובדים למעט את השררה ככל האפשר, הוא סבר שאכן כך יש לקרוא לו.
[2] חזיתי זאת בדידי, בעת שהשתתפתי בחתונה הראשונה בתור משגיח בישיבה, והיו בה הרבה אנשים מכובדים כך שלא היה צורך לכבד אותי בברכה בחופה, אף היכרותי עם הבחור הייתה קצרה מאוד. והנה למרות שבמשך שנים כשהייתי רואה את הרבנים המחכים לקבל ברכה בחופה ואינם מקבלים, היה זה גורם לי לשחוק, והייתי סבור שאני נקי מכך. בחתונה זו חשתי שנהייתי בדיוק אותו דבר. זאת היא בדיוק ההשרשה הקדומה שקיימת באדם ופועלת עליו אם הוא איננו עובד עליה.
