שיעור ה' – מאמר מ"ז – דרך משא ומתן
ככל שנכנסים יותר לדברי הסבא זצ"ל לומדים בדבריו שצריך לבסס את האמונה אל השכל, וצריך לבאר למה צריך להבין דווקא עם השכל. והביאור בזה שבענין העבודה על אמונה עם שכל צריך מאד להזהר לא לטעות בזה וכמו שנבאר, וזה בעצם המהלך של האלטר בענין אמונה.
הרי כולם מסכימים שהאמונה צריכה להתישב על האדם כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך", ואחד מהדברים הלא פשוטים שצריך לשוב עליהם הוא שגם השכל הוא חלק מהאדם, כי שכל הוא לא דבר אוביקטיבי כמו שיש הרבה שחושבים אלא הוא חלק מהאדם עצמו, ולכן אמונה צריכה לא להתישב רק על האדם אלא גם על השכל שלו משום שהוא חלק ממנו.
אצל הרבה אנשים ישנה טעות שהם חושבים שהשכל מחייב אמונה, תפיסה זו היא שימוש לא נכון של השכל, כי עבודת האמונה עם השכל היא שהאדם צריך לעבוד הרבה על השכל שהוא יהיה מקום שהאמונה יכולה לשבת שם, כך שהאמונה צריכה להתקבל על השכל ולא שהשכל הוא המכריח אותה.
טעות זו שחושבים שעבודת האמונה אצל השכל הוא שהשכל מכריח את האדם להאמין היא מתוך שתופסים שהשכל הוא דבר שהוא חוץ לאדם כמו ספר או רב ולכן חושבים שהשכל הוא דבר אוביקטיבי שמכריח את האדם להאמין, אמנם אין באמת דבר כזה וזו הבעיה של הפילוספיה, עד כדי שהוא נגד התורה לחשוב כך שהשכל מכריח את האדם, ולכן צריך לדעת שכל עבודת האמונה היא שתתיישב על שכלו של האדם, ואפשר לראות שאצל נשים וקטנים זה מתישב על השכל בצורה יותר פשוטה מאשר מי שיש לו שכל גדול, כי אדם שיש לו שכל גדול והוא משתמש בו בשביל להוכיח את האמונה הוא נמצא בבעיה שהיו בה מגורשי ספרד מכיון שאם השכל מכריח אמונה הרי שיכול לבוא כוח חזק יותר שכואב או מפחיד את האדם יותר מהאמונה ואז כבר יש דבר אחר שמכריח את האדם ולא השכל.
ולכן גם אצל גדול שבגדולים השכל לא מכריח כלום אלא הוא רק מקום באדם שהאמונה יושבת שם, ובזה יש עבודה לא קלה לאדם לתפוס שהשכל הוא חלק ממנו, וכמו שהאמונה צריכה לשבת על הגוף והאברים שלו כך היא צריכה לשבת גם על השכל שלו, ולזה צריכים לעשות ציורים ולפעול עבודה גדולה כדי שהאמונה תהיה דבר שמתישב גם על השכל.
ומה שנתבאר בדברי האלטר בתחילת מאמר קודם "ועפ"ז נדע כי כל מה שנתברר אל האדם דבר שאין לספק בו ע"י ראיות שכליות שמבררות אמתתן" אין הכוונה לראיה חותכת כמו שתים ועוד שתים וכמו שמבואר הרמב"ן בהקדמה לחומש שאין מופת מוכיח. וכן כתוב שהבורא עולם מקומו של עולם ואין העולם מקומו ואם היו ראיות חותכות הרי העולם היה מקומו. אלא כוונת האלטר היא להמשך דבריו במאמר דלהלן שנבאר מה נקרא ראיה על אמונה.
מז – דרך משא ומתן
מהידוע כי יש שתי הנהגות, הנהגה טבעית והנהגה נסית, כאשר יתחקה האדם ההפרש ביניהן, הוא: כי הנהגה טבעית מתקשרת בדרך סבה ומסובב, משא"כ הנהגה נסיית אינה בדרך סבה ומסובב, אבל בזה מוטעים כמה בני אדם, שהמה סוברים כי דרך הנסי הוא רק הסכמה בעלמא, כענין שקורין סגולה, וסוברים כי אין בזה דרך חכמה בקשר סבה ומסובב, וחלילה חלילה לחשוב כן, ומקרא מלא דבר הכתוב "ד' בחכמה יסד ארץ", ומכ"ש כל הסגולות וכל הנסים הכל בחכמה נשגבה מאד. ואדרבה דרכי הטבע נודעו מעט ממנו לאדם דרכי החכמה, ומהלך דרכי החכמה של ההנהגה הנסית, נעלם ונשגב מדעת האדם אף שמץ מנהו.
וכאשר נטה משה ידו על הים ויבקעהו, לא הי' רק בסגולה לבד בלי טעם, חלילה להאמין זאת שיהיו דרכי החכם בלתי בעל תכלית ח"ו דבריו כתפל בלי טעם. מי פתי יסור הנה להאמין פתיות כזאת. וכן כאשר זרק פיח הכבשן ונעשו אבעבועות בכל ארץ מצרים, וכן כאשר נטה ידו אל הארבה – לא הי' רק הסכם וסגולה בעלמא ח"ו. וכן בכל הנביאים כירמי' וביחזקאל וכמוהם אשר עשו, לא הי' רק סגולה בעלמא, אבל כאשר מחייב השכל ומתקבל על הלב, ובפרט כאשר קלטה דעתי הדלה מפי חכמים וגדולי המחברים, חוקרים ומקובלים גם יחד, וכאשר לקחתי מעט מזעיר מהם להסביר בדדמי לי', כמו מספר הכוזרי וספר בעל חו"ה,
מבואר כאן בדבריו שבכל דבר יש מהלך של סיבה ומסובב ולא רק בדבר הטבעי אלא גם בדבר הניסי, וזה לומד האלטר מתוך ספרים של חוקרים ומקובלים שיש מהלך גם בדברים האלו שנקראים ניסים.
ובדבריו להלן אפשר לראות מה הכוונה ששכל הוא לא שכל של ראיה —
יש עלינו לדעת כי כמו שאנו רואים בטבע, כדומה עבודת האדמה, יש בזה חכמה להתלמד ידיעת טבע עבודתה, איך שתוציא האדמה אחרי עבודתה הנדרשת בטבעה, תוציא פרי טוב ורב פרי', אבל סוף כל סוף מה עושה בזה האדם, רק נותן הפרי בארץ מעשה קוף בעלמא, ואין לו שום ידיעה שמץ מנהו, איך ובמה תכונן האדמה את פרי' בקבוץ היסודות יחד ובהרכבת היסודות יחד, שלא יתפרדו, כי הם מתנגדים זה לזה. ומי יודע כמה כחות וממוצעים באין מספר הצריך לכח התחברותם ולתווך השלום ביניהם, ומי יודע כמה הרכבות וממוצעים באין מספר צריכים שיתקים השלום ביניהם, כל זמן שנותן להם הקיום, דבר דבר לפי טבעו, ומי יודע כמה כחות וממוצעים צריכים שיתאימו עם כחות האדם, וגם לחזק חיותו וגם לקיים עי"ז קשר גופו ונפשו, וכן לכל חלקי הנפש בפרט ולכל כחות הנפש, וכן אגודת השכל עם כחות גופו ונפשו הכל תלוי באכילה ושתי', כי בלא זה ינתק הקשר, – וא"כ צריך המאכל להתכונן שיהי' בכח המאכל, את כל אלה שחשבנו פה, ומה שלא חשבנו עצמו מספר; ומי יודע כמה הרכבות החכמה יש בכל כח וכח פרטי בכל הנ"ל, בין בגופו, בין בנפשו, בין בשכלו, בכחות פרטים שלהם, אל כל קיום אלה וחבורם יחד, צריך שיוכן המאכל באלפי אלפים כחות לקיומם וחבורם. והעד ע"ז כי הלא ידענו מהירות עבודת הטבע כמו העלעקטרישע קראפט, וכמו מהירות המאורות הבאים אלינו מן גבהי מרומים וכהנה רבות, ועכ"ז צריך הפרי לשהות במעבי האדמה קרוב לשנה, ויש מין אילנות שצריכים לשהות כמה שנים באדמה, מזה נבין כמה וכמה הרכבות באין חקר למו שעושה האדמה בחכמתה, שנטבעה בה ממטביע הטבע, אחרי מעשה קוף בעלמא, של האדם המניח הגרעינים בארץ אחרי עבודתה הנדרשת בטבעה.
מהלך זה הוא נחשב אדם שיש לו שכל והוא חושב מה קורה, כי הוא רואה שיש גרעין בארץ במשך שנה וקורים בו דברים בלי ספור כי הכוח של הדבר הכימאי שעושה את ההרכבה הוא בלי סוף וצריכים לקרות הרבה מאד דברים במשך השנה כדי שיהיה לאדם תפוח ביד והוא יוכל לאכול את זה בלי שיזיק לו.
ובדברים אלו אין שום ראיה אלא זה אדם שחושב, זו החשיבה שנקראת התבוננות והיא מכינה את השכל לקבל את האמונה או לקבל כל דבר שרוצה, בצורה כזו האדם מכין את השכל שהוא עומד במקום שיכול לומר שיש כאן דבר גדול. ומדברי האלטר אפשר לראות מה הוא עושה מההתבוננות הזו, כי אין כאן ראיות בפנים אבל יש הרבה שכל, הדבר הזה הוא דבר קשה לתפיסה, אבל לעולם צריכים להתרגל שאין כאן אפילו מילימטר אחד של פילוספיה אלא יש כאן אדם שחושב על העולם, ולא מרפה, וזה קצת לא נעים כי זה לא נותן לאדם לנוח, מכיון שהמחשבה עוברת מדבר לדבר כגון כאן כמה הרכבות צריך וכו' וצריך שהם יהיו תקינות כדי שהאדם יתקים עם הגוף והנפש עם הגוף וכו'. ובסוף המאמר האלטר אומר "ידעתי כי יש מתרפים במלאכתם מלאכת המחשבה" משום שמלאכה זו היא מלאכה שלימה, כי אנשים לא חושבים ולכן כל דבריו כאן הם שצריך להתחזק במלאכת המחשבה.
ולכן האלטר מלמד כאן איך לחשוב, וכל סוג החשיבה שלו היא לא על דרך ראיות שכליות, וצריך ללמוד איך להנות מסוג חשיבה כזו, הרי רק על הפרט של הזריעה אפש רלחשוב הרבה כ"כ, וק"ו אם האדם היה חושב על הכל, וכך האלטר חי על ידי עבודת השכל של התבוננות בכל דבר עד לעומק שזה לא יאומן כי יסופר, ולא כמו צורת המחשבה שלנו שהיא רק להביא ראיות לכל דבר.
וכמו כן נתבונן דבר נפלא בטבע מה שאנו רגילים בו ואין אנו מתפעלים מזה. אם יאמרו לנו: אדם אחד רקק רקיקה אחת ובנה בזה עולם מלא, או להיפוך, אדם אחד רקק רקיקה אחת והחריב עולם מלא. הנו לכו חזו מפעלות הטבע. תרח אבי אברהם אע"ה רקק רקיקה אחת ונולד מזה אדם גדול בענקים אשר הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאז"ל, וכן בשבילו נברא העולם כאז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכן עמרם רקק רקיקה אחת ונתהוה מזה יציאת מצרים, קריעת ים סוף, הורדת המן והורדת התורה מגבהי שמים לארץ, וכן בן דוד וכדומה להם.
בדבריו כאן יש דבר גדול ביותר משום שהוא נוגע לאדם עצמו, וזה דבר נורא שנוגע גם לקדושה, והוא שאדם עשה דבר קטן ובזה בנה עולם מלא, וזה דבר שרוב האנשים לא חיים כך, ותפיסה זו היא דבר גדול בקדושת הזיווג שאין כאן מקומו שדבר אחד בונה עולם שלם, אמנם אנשים לא חושבים ככה אלא חושבים שזה 'נהיה ככה' מעצמו, כאשר שום דבר לא נהיה כך אלא יש כאן עבודה של דבר קטן שבונה עולם שלם.
צריך לדעת איך להסביר ולהטעים דבר זה, אבל במחשבה זו אין שמץ של סוג מחשבה שאדם רגיל מלימוד הלומדת, אמנם יש כאן מחשבה שאדם צריך ללמוד לקבל טעם בסוג מחשבה כזו, זוהי מחשבה שאין כאן ראיה או 'מוכח מכאן' וכדו', אבל אם אדם נכנס לעבודת מחשבה כזו, אפילו אם חושב על כל דבר שקורה בעולם, מחשבה כזו גורמת לו לכבדות בראש שהוא מבין שיש לו שם שכל שהוא חלק ממנו ושצריך לעבוד איתו, מחשבה כזו שהיא מחשבה אישית של האדם עליה יכול לשבת אמונה, ובכזו האדם צריך לקבל טעם. והאלטר כאן מלמד את האדם שצריך לחשוב ואיך מחשבה זו נראית ושייכת לאדם אפילו שהיא סוג חשיבה אחרת.
ועתה התבוננו מעשה הטבע אלו הניח הגרעין לא במקומו הראוי, רק בחוט השערה הלאה, כמו על אבן, וכן אלו רקק לא במקומה הראוי לה, לא היו נתהוו כל הכחות וכל ההרכבות שזכרנו למעלה, וכן לא הי' נולד האדם אשר פעל כל אלה. וא"כ הרי לעינינו כח מעשה הטבע, שמדבר קל וקטן יבנו עולמות, ואיך לא נבין כי ההנהגה הנסית אשר היא טבע עליונה מאד ג"כ כנ"ל – ומעשה המצוות היותר קל שאדם עושה, יבנו ויתכוננו מזה בדרך חכמה כנ"ל כחות ועולמות אין חקר.
בדבריו כאן האלטר מכריח שמצות פועלות גם באופן של סיבה ומסובב וכמו שאם יניח את הזרע על האבן אפילו שהוא ממש סמוך למקום של זריעה לא יצמח שום דבר, כך במצוות יש הכרח דומה מכיון שהמצוות פועלות דברים עליונים. ואחר הבנת הדברים האדם יכול להכין את המוח שלו לקבל את האמונה שמצוות פועלים דברים נשגבים ביותר, ובכך הוא הכין את המוח כך שיוכל לקבל את זה בצורה קלה כי הרי אפילו מעשה הטבע עובד כך שדבר קטן עושה עולם ומלואו והאדם לא מבין איך עושה את זה, א"כ בוודאי שמעשה מצוות שהבורא עולם ציוה הם עושים עולם ומלואו, אבל אם האדם לא עושה בדיוק כמו שהקב"ה ציוה זה לא פועל כלום כמו לשים את הגרעין על האבן, ולכן גם אם אדם חושב שצריך לעשות את המצוה בצורה אחרת זה כמו שאדם רוצה לזרוע על האבן וזה דבר שלא יגדל, והרי אדם לא מבין למה באדמה זה גודל ועל האבן לא ואותו דבר במצוות.
וכאן האלטר הכין את המוח של האדם למקום שאמונה יכולה לשבת עליו אף שזה לא מוכיח שום דבר, ונכון שזה בנוי על המון הנחות שצריך להאמין בבורא עולם ובתורה מן השמים ועוד ועוד אבל זה רק אם רוצים להוכיח, אבל כאן הנושא הוא שאם אנחנו יהודים שיודעים שתורה מן השמים ומקיימים מצוות רק צריך להבין למה צריך כ"כ לדקדק וע"ז מלמד אותנו האלטר שכמו שבטבע זה לא פועל גם ברוחניות.
וזה חשוב להבין שהנושא כאן הוא לא ראיה לדבר, כי השכל לא נותן שום ראיה בעולם, אבל אם אדם מתבונן זה מזעזע לראות כמה הוא מכין את האדם, כך שהשכל דוחף את האדם לקיר לא בגלל שמוכרח אלא הדברים מתקבלים כ"כ טוב על השכל שברור לאדם שהוא בוודאי הדבר הנכון.
אנשים בד"כ לא משתמשים ככה בשכל בכלל, אלא עוסקים כל הזמן עם הכרח, ומה שיש כאן זה מחשבה להכין את האדם שהדבר יתקבל על דעתו בלי שום בעיות, וזה נקרא אמונה פשוטה, ואף שיש הרבה שכל בתוך דברי האלטר [יותר ממה שיש לכולנו ביחד…] אבל כאן הוא מלמדנו את כוח המחשבה מכיון שהאלטר יכל בכוח המחשבה שלו לעמוד מול הקיר ולחשוב עד שיהיה חור בקיר מחמת כוח המחשבה העקבי שלו, וכמו שרואים במאמר כאן שמתחיל לדבר על המצוות ועל האדם ועל השכל, ואח"כ על לזרוע שלא במקומו, ומכך לומד שא"כ המצוות ג"כ צריך לעשות כדקדוקם, וזה מרתון של מחשבה, ואנשים כבר לא יכולים לחשוב כך, וזוהי מלאכת המחשבה, זו החשיבה נטו, וזה האלטר צריך ללמד אותנו.
עומק הנקודה בצורת מחשבה כזו היא שהיא פועלת על האדם שעושה את הצעידה ביחד עם המחשבה של האלטר, משום ש'ידיעה' לא פועלת כך, כי הרי יכלנו מיד להגיד שכמו שבטבע אי אפשר לזרוע על האבן גם במצוות צריך להקפיד, אבל ידיעה כזו לא פועלת על האדם, כי מה שהאלטר פועל על האדם הוא שהולך עם המהלך שלו ומרכך את החומר שיש במוח, ובדבריו לוקח את המוח של האדם שהוא כבר מאובן ושם אותו מתחת לפטיש ודופק עליו עד שהעסק בראש של האדם נהיה רך, וזה עבודה, כי עבודה זה לא ידיעת הדבר משום שידיעה לא עושה כלום, ולכן כל מה שראיות גורמות לאדם הוא שעכשיו הוא יודע שזה כך וממילא כיון שהוא מוכרח כבר לא צריך לחשוב יותר, אבל אם האדם לא חושב לא יכול להיות שיקרה לו שום דבר, כי העבודה של החשיבה היא מה שעושה לאדם משהו, והיא יכולה לגרום שאחר המחשבה המוח יהיה מקום שהאמונה יכולה להיות בפנים.
וזה הדבר שהשכל מחייב ומתקבל אל הלב כי נבין דרכו, ובפרט כי חכמי האמת יגידו לנו זאת, אשר הם יודעים פרטי הדרכים ג"כ ולא בכלל לבד.
אלה הדברים יכו שורש בלב האדם לדקדק בקיום מעשה המצוות כהלכתן דווקא, חוט השערה לא יחסר, ממש כמו טבע התחתונה ומכ"ש טבע עליונה מאד כנ"ל, עצמו מספר פסוקים מפורשים המאמתים זאת, ודי למבין במה שכתבנו על ענין נסיון של צדיקים במכתב הגרש"ש נ"י כי זה כפתור ופרח.
