כשאדם רוצה לעבוד ולהגביר את יראת ה' בליבו, אם יבודד את היראה ויתבונן בה לכשעצמה על ידי מידת הדין בעולם, נכון לו כישלון. הסתכלות על הצד הנורא של העולם, על דקדוק מידת הדין וכדו', אומנם תיטע בלב האדם פחד ומורא גדולים, אך הם לא יביאו אותו לעשייה ולהתקדמות אלא לבלבול ולשיתוק.
מוצא היראה כשהיא מחוברת לתבונה, כך מלמד אותנו ר' ישראל. תבונה זו ההבנה של האדם מהי חובתו, ורק אז מתחברת היראה לתבונה ומועילה לה. מוצא היראה לא יכול לבוא ממנה עצמה, אלא דווקא מהתבונה.
מקומו של יראת שמים הוא בנקודה בה העולם מערים קשיים, כשהעולם בחוץ מקשה על העבודה הפנימית, בנקודה זו תפקידה של היראה לתת כוחות ויכולות לפעול בכל זאת.
ר' ישראל מקשר את היראה לתבונה, כלומר: מקומה של היראה הוא דווקא אחר התבונה.
דברי ר' ישראל מסבירים היטב מהו הכישלון של עבודת יראת שמים, כשהיא נעשית בצורה שגויה ומתוך תודעה לא נכונה.
כשאדם רוצה לעבוד ולהגביר את יראת ה' בליבו, אם יבודד את היראה ויתבונן בה לכשעצמה על ידי מידת הדין בעולם, נכון לו כישלון. הסתכלות על הצד הנורא של העולם, על דקדוק מידת הדין וכדו', אומנם תיטע בלב האדם פחד ומורא גדולים, אך הם לא יביאו אותו לעשייה ולהתקדמות אלא לבלבול ולשיתוק.
מוצא היראה כשהיא מחוברת לתבונה, כך מלמד אותנו ר' ישראל. תבונה זו ההבנה של האדם מהי חובתו, ורק אז מתחברת היראה לתבונה ומועילה לה. מוצא היראה לא יכול לבוא ממנה עצמה, אלא דווקא מהתבונה.
כשהיראה תעמוד לעצמה היא תטיל שיתוק, פחד ובלבול. היראה מגיעה מתוך החובה – התבונה. החוש הוא מה שיש בעולם, והוא מכשיל את האדם עם הקשיים שהוא מערים עליו, כאן מגיע מקומה של היראה, לתת לאדם כוח לעשות ולקיים את חובותיו.
חז"ל אומרים 'יראה לית לה מגרמיה כלום', אין ליראה כלום מעצמה, היא לא עושה כלום – היא משתקת.
מחשבה שפחד ואימת הדין יניעו את האדם למצוא את הדרך הנכונה, זו מחשבה מוטעית, כי בפחד כזה אדם לא מסוגל להאמין שבכוח מעשה שלו לגאול אותו מצרות העולם. הפחד יגרום לו לעשות מעשיים חלקיים רבים, אך לא מתוך תוכנית ולא באופן יעיל. הוא יתפקד במקרה הטוב כטובע הנאחז בקש כשהוא יעשה כל מה שייקרה בדרכו, אך בלא דרך ובלא כיוון.
אם אדם אינו יודע מה לעשות, אין אצלו מקום ליראת שמים. יותר מזה – יראת שמים תביא בחובה טעויות ועשייה לא נכונה. מה תועיל הדחיפות לעשות, אם לא נדע מראש מה צריך לעשות? לעיתים, במקרה כזה כל המחשבות הן ש'צריך לעשות', אך בלי להתקדם ולעשות.
כשמשה אומר לישראל – "אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", הוא אומר להם: אל תהיו המומים ומפוחדים מעוצמת הגילוי שהייתם בו כעת, אל תפחדו גם מעול העבודה המוטלת על כתפיכם – אופן כזה אינו נרצה. 'לבעבור נסות אלוקים אתכם' – קודם תהיו שייכים לדבר הזה, על ידי תבונה, על ידי ידיעה מה ה' רוצה, כך תוכלו לשאת את כל המשא הזה, כך היראה נהפכת למשמעותית ובעלת יכולת להניע לעשייה נכונה.
ר' ישראל אומר שאדם צריך להשקיע בתשובה דווקא במקום שקל לו, שם העונש חמור יותר.
אך אמירה זו נכונה לכל השנה כולה, המקום המחויב של האדם הוא המקום הקרוב אליו. עיקר יראת העונש הוא במקום הקרוב לאדם – במקום בו הוא יודע מה עליו לעשות. עיקר יראת העונש אינו במקום החמור ביותר, אלא במקום הקרוב – הידוע.
על הפסוק – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם", אומר רש"י – יתחזק הרקיע שאף על פי שנבראו שמים ביום הראשון, עדיין לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע.
גערתו של מקום היא שנותנת צורה וחוזק לעולם, אך הצורה לא באה יש מאין, הרקיע היה קודם, אלא שהיה לח, עדיין היה ניתן לשינוי צורה. גערת המקום היא שנתנה לו חוזק.
היראה מעניקה עוז ויכולת לעמוד בפני קשיי העולם, אך השלב הראשון הוא שיהיה בסיס – תבונה, אותו ניתן לחזק.
גערת המקום הוא לעשות מה שצריך, בשביל זה צריך לדעת מה לעשות. בלי זה, הפחד יהיה מקור ללחץ ולרפיון ידיים, ולא לעשייה מבורכת.
עלינו להתמקד דווקא בדברים אותם אנו יודעים כיצד לעשות, ואותם לחזק ביראת השמים.