יראת שמים כמניעה לפעולה

יראת שמים מיוחדת בכך שעליה להיבנות על ידי השכל-העיון. בשונה מאהבת ה' המופיעה באדם על ידי מעשים שהם התבוננות על דרכי ה'. כך גם מבאר ומחלק הרמח"ל בהקדמה ל'מסילת ישרים'.

הדברים אף מפורשים בדברי ר' ישראל שאומר: "ולזאת נבקש שלום ונרדפה. לדעת מקור מוצא היראה. ומאין באה. אם מההרגל היומי. אם מהלימוד בדעת ובהשכל. החוש יעיד כי דעת ותבונה אין. מנוח אין לה גם חלק אין לה ביראת ה', גם מרחוק אל תעמוד. ולזאת צדקו דברי החוש בל יכזבו. ומה יוסיף תת רעיון התבונה. אם ביסודי היראה לא שלט כוחה. אכן מי לא יבין כי החוש הוא כלי מוכן לקבל כל הצורות. ובשינוי הצורה ישתנה החוש. אם בתחבולות יעשה לחבר התבונה ליראה. גם החוש ישתנה. בעין עוזר וסומך".

ר' ישראל מחפש מאין תבוא היראה, מההרגל או מהלימוד והעיון. האהבה באה מההרגל – מהמעשים, אך על היראה הוא שואל וחוקר מאין תבוא.

ר' ישראל התמודד עם תלמידים שניגשו לעולם מתוך פחד, מה שהדריך אותם הוא הבושה מהעולם ומה'מה יגידו'. על כך הוא מוכיח אותם – מדוע אתם מפחדים לפרסם את תורת המוסר בעולם?! – "ואם הבושת והכלימה יבלבלם. היראי ה' יקראו. אם כה דרכי התורה. הלא זה ראשית דבר ד' לבל יבוש מהמלעיגים".

על רקע זה מברר ר' ישראל מהיכן תבוא היראה. מההרגל או מהעיון. 

"ולזאת צדקו דברי החוש בל יכזבו. ומה יוסיף תת רעיון התבונה" – השכל והתבונה אינם משפיעים על היראה. לכך התלמידים מפחדים, כי כך הרי החוש אומר. כנגדו ההרגל לא יוכל להועיל. 

"ובשינוי הצורה ישתנה החוש" – כשהאדם עובד באופן שבו העיון מביא את היראה, בכוחו לשנות את החוש עצמו. כנגד מה שהעולם מקרין אליו – החוש. פתאום הוא יזהה חוש אחר שהעולם זקוק לו.

לדברי ר' ישראל, יש לתלמידים טעות בתפיסת המושג יראת שמים. הרגל לא מסוגל לבנות יראת שמים, אין הוא יכול לעמוד מול המסר שהעולם מעביר, החוש חזק יותר. אך אם היראה תיבנה על ידי העיון, בכוחה לשנות את החוש עצמו – את תפיסת העולם.

בדברי ר' ישראל ישנן שתי נקודות חשובות.

האחת – שיראת שמים מופיעה בקשיים של האדם אל מול העולם. אלו שמאתגרים וקוראים כנגד העולם הפנימי שלו.

הנקודה השנייה היא שיראה היא מקור לעשיה ולא למניעה. בניגוד למחשבה שיראה – פחד, הם מקור להימנעות ולאי עשייה, הבנה זו של יראת ה' מעמידה אותה כמקור לעשייה. היראה היא מה שנותן להתגבר ולהמשיך גם במקום בו העולם מציב קשיים. 

אך כל זה דווקא אם היראה אכן נבנית על השכל ועל העיון.

בנושא 'אמונה' אומר ה'דעת תבונות' כך – 

"הדעת השלישי, היא דעת המון האנשים, שחושבים שדברי העולם הזה הולכים לפי חוקות טבעם שהטביע הבורא בתחתונים, והשתדלותם וחריצותם הוא המועיל, ועצלותם הוא המזיק, כעניין "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", עוד אמרו, הכל תלוי במזל, ומקרה אחד לכל, ואין כאן אלא הדרך הטבעי, לא יותר, אם להיטיב אם להרע".

לדבריו, העולם מאתגר את האמונה משני כיוונים. צד אחד זהו ה'כוחי ועוצם ידי' – מה שמניע את האדם לעשות ולפעול. ומצד שני, התפיסה שהכל נתון ומוכתב מראש, מביאה את האדם לרפיון ידיים ולחוסר עשייה. כי מה תועיל לו העשייה?

באופן דומה, היראה מאותגרת מהעולם. תפיסה לא מחושבת ולא חוששת עלולה להביא את האדם לטעויות חמורות, וכנגדה חששות ופחד עלולים לשתק את האדם ולא לאפשר לו לעשות דבר מפחד לטעות.

על האתגר הזה אומר ר' ישראל שיראה צריכה להיות בנויה על העיון ולא על ההרגל. את ההרגל העולם יביס, כנגדו העיון ישנה את כל ההסתכלות של העולם על הדברים.

אולי זהו גם הפירוש של דברי חז"ל שהובאו ב'נפש החיים' – "יראת שמים אין לה מעצמה כלום" – כשיראת שמים עומדת לכשעצמה בלב האדם, היא כוח משתק ולא מועיל. רק כשהיראה מצטרפת לתורה – להכרה בחיוב שלי, היראה הופכת למניע לפעולה ולא משתקת. כמו שאמר ר' ישראל – היראה צריכה להיות מקור לעשייה.

עבודה על יראה שמים ללא תורה, ללא העיון והלימוד, היא כוח מסוכן ומשתק. בספרים יראה כזו נקראת 'יראה רעה'. 

אדם צריך לדעת קודם את החיוב שלו, מה שר' ישראל קרא לו 'התבונה'. רק לאחר מכן יש מקום ליראה. שני הדברים יחד בכוחם להתגבר על מכשולי העולם. זהו 'המצווה ועושה' לפי המצב שלנו, וכדברי ר' ישראל – מעשים קטנים יש בהם יותר מצווה ועושה.

כך מתפרש הפסוק – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ".

משה אומר לישראל: אל תפחדו בשביל הפחד עצמו, אל תפחדו מהאש העוצמתית. תקשיבו קודם לציווי – 'לבעבור נסות אתכם', אחר כך תהיה יראתו על פניכם. יראה לבדה משתקת, ולכן עליה לבוא כחשש לא לקיים את הציווי, כך היא הופכת לכוח מניע ולעשייה.

ככזו, לא משנה מאיזה חיוב או מאיזו מצווה תהיה היראה, ובלבד שלא תבוא היראה לבדה.

היראה באה כדי להתמודד עם קשיי העולם. כמו שאומר ה'רוקח' – 'שורש יראה שמקום שקשה עליו הדבר' – צריך לפני הכל את הקושי – כנגדו תבוא היראה. וכך מביא הרוקח דוגמאות –  

אברהם אבינו – שה' אמר לו 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה', אחרי שעמד בגבורה כנגד כל מוסכמות העולם, אמר לו ה' כי הוא 'ירא אלוקים'.

יוסף הצדיק – שאמר לאחיו כי קשה לו לפרנסם כשהוא חושב שהם מרגלים, אבל אם לא ייקחו אוכל בניהם ירעבו, ולכך הוא רואה את עצמו חייב לפרנסם, חרף הקושי שלו בהיותם מרגלים.

בכל הדוגמאות היראה באה כהתגברות על קושי. היא אינה עומדת בפני עצמה.

על עקידת יצחק אומר ה'רוקח' – שאברהם היה ירא את ה' להקריב את יצחק, כי אם לא יעשה כן, ייטול ה' את נפשו שלו. וזה שקול כנגדו שהוא עצמו בא לשוחטו. היראה מקיימת את ציווי השחיטה יותר מעצם הפחד מה'. זו פסגת היראה.

יראה מעניקה כוח לעשות, לפעול, זהו חיבור היראה עם התבונה. 

חשוב שניקח כל תחום שהוא, כזה שמערים עלינו קשיים, ונעמוד מולו בעשיה. לא נעצום את העיניים בפני הקושי, אלא נעשה. זו היא יראה.