להקדים אמת ליראה

יראת שמים היא מושג המעמיד לנו דרישה מוחלטת לקיום המצוות וחובות התורה. יחד עם זאת חשוב לשים לב שהדרישה לא תתפרש אצלינו כדחף לקיים הכל באימפולסיביות. 

אומנם הדרישה המוחלטת מייצרת אצלנו דחיפות לקיום, אך אם לא נבנה מהלך בנפש, כזה שדרכו נוכל לממש ולקיים את המצוות ואת דברי התורה, ניכשל בקיום עצמו.

קיום אקראי ובלתי מחושב אינו בר קיימא ואינו יעיל. וכדברי ר' ישראל במכתב ד' – שאדם צריך ליצור לעצמו מהלך, דרכו הוא ייגש לעבודת ה'. 

מהלך זה חייב להיווצר קודם תחילת העבודה, להיות כלי מוכן. בלי זה אין קיום ליראת שמים כשהיא עומדת לעצמה. 

וכך מסיים ר' ישראל את דבריו על חשיבות יצירת מהלך ביראת שמים, ועל חוסר ההיתכנות להיות יראת השמים עומדת לכשעצמה מול שטף העולם – "ומה תוכל תת כוחה לעומת הנטייה המבלבלת ורוקדת בנו. וכשחוק הוא להקים כל מזימתה":

לאור זאת כותב ר' ישראל שם – "לזאת כל עומת שיעמול האדם לחשים האמת לנגד עינינו. והתמימות נר לרגלינו". מכיוון שאין אפשרות ליראת שמים לפעול כשהיא עומדת לכשעצמה, האדם צריך להקדים את האמת קודם יראת השמים, זו שתהיה יסוד ליראה.

אם לא נקדים אמת קודם ליראה ונאמץ את ההכרח העולה מהיראה לכשעצמה, ובמיוחד יראת העונש שתיאוריו מכווצים ומלחיצים את האדם, יקרו אחד מהשניים: או שנקיים באופן מיידי את החובה, או שננסה להתנער ממנה. הקיום המיידי הוא כאמור גם כן גרוע, כי הוא ייעשה בלא מחשבה והיתכנות אמיתית, מה שיביא לזניחה או לעשייה שטחית באופן טכני.  

להקדים אמת, פירושו ללמוד את הנושא כמו כל סוגיה, בעיון הדעת ובשום שכל, להשתהות בה ולדעת אותה. כך היראה תתיישב באופן מועיל וקיים.

יראת ה' פוגשת את האדם ופועלת בו בכמה מקומות. ר' ישראל מחלק את פעולת היראה לשלושה שלבים.

השלב הראשון הוא לפני המעשה, כשהאדם נבוך ומבולבל, 'פונה אנה ואנה' לדעת מה לעשות ואיך. כשהבלבול נוצר מלחץ ומחוסר יכולת לחשוב ביישוב הדעת.

השלב השני הוא היראה שעומדת כנגד התאווה. בשעת מעשה, כשהאדם יודע מה עליו לעשות אך מתגברים כנגדו קשיים ואתגרים המנסים לרפות את ידיו ולוותר. כאן מקומה של היראה לגבור על התאווה.

השלב השלישי – כשהאדם עבד כראוי ועשה את הנכון לעשות. מחמת הקושי עולות בו המחשבות – 'אולי היה עליי לעשות אחרת? אולי זו הייתה טעות?' אלו מחשבות לאחר מעשה שגם כנגדן עומדת היראה.

גם כשאנו מקדימים אמת ליראה, מקום העבודה שלנו הוא עדיין בחלק הראשון. גם כשאנו יודעים את האמת, בשעת מעשה הלחץ והבלבול משכיחים מאיתנו את האופן בו עלינו לפעול. וזהו מקום עבודה להכין את עצמנו קודם כראוי, לדעת מה ואיך אנו צריכים ויכולים לעשות את הדברים באופן מועיל ונכון.

ניקח כדוגמא את החובה לכוון בפסוק הראשון של קריאת שמע. זהו בסך הכל פסוק אחד, ואנו יודעים את פירושו. ובכל זאת, מי לא מכיר את הלחץ שמייצר אתגר לכוון בפסוק זה?

אם נדע איך לכוון ומה לעשות בשעת הקריאה, לא ייווצר אצלנו לחץ שימנע מאיתנו את הכוונה. המחשבה צריכה להיות – 'מה עלי לעשות' ולא מחשבה  בדבר הצורך להגיע לתוצאה.

עלינו להבין כי גם ציורי העונש אצל הראשונים באים לבטא את החשיבות והקריטיות שיש במצוות, חלילה לחשוב שהם באים לתאר את רצון העונש של הקב"ה.

מחשבה כזו, שמבינה את חשיבות המצוות והחובות ויודעת מה עליה לעשות, מהווה מקור צמיחה אדיר של האדם על ידי יראת שמים.