ניקח כדוגמא את הכוונה בתפילה – לפעמים שינוי קטן בצורת התפילה, כמו ההבנה שדיבור התפילה עשוי להיות מורכב מיחידות של שתי מילים בלבד, וכך קל יותר לכוון, שינוי קטן זה בכוחו לשנות תפילה שלמה ולייצר אפשרות לכוונה.
ניקח כדוגמא את הכוונה בתפילה – לפעמים שינוי קטן בצורת התפילה, כמו ההבנה שדיבור התפילה עשוי להיות מורכב מיחידות של שתי מילים בלבד, וכך קל יותר לכוון, שינוי קטן זה בכוחו לשנות תפילה שלמה ולייצר אפשרות לכוונה.
יראת שמים כנגד תאוות החיים
יראת שמים עומדת כנגד תאוות החיים ורצונות האדם. גודל החיוב והמסירות של האדם נותן לו את הכוח לעמוד אל מול התאווה.
ישנם שני אופנים בהם ניתן להעמיד את היראה כנגד תאוות החיים.
אפשר להעמיד את היראה במקום של ההלכה והדרישה הברורה, כשמנגד ישנה התאווה המבקשת דברים הסותרים את ההלכה. באופן זה, ההתגברות של היראה על התאווה תהיה חד משמעית וחותכת. כך אכן אמורה להיות ההכרעה, אך כ'עבודה' נמצא את עצמנו עם כלים דלים ולא עמוקים מספיק.
לעומת זאת, ישנו אופן בו ניתן להעמיד את ההתנגשות בין היראה לתאווה בצורה עמוקה יותר, כשנמצא את עבודת היראה בתוך התאווה עצמה – כמו תאוות האכילה. באופן זה היראה כהנגדה לתאוות האכילה תהיה במקום עמוק יותר ועשיר.
אומנם עבודה באופן זה מסוכנת, מפני שמתקיים עיסוק במקומות בהם יש כוחות רעים – התאווה, אך כשמצליחים בעבודה זו יוצאים נשכרים.
ואומנם דרך זו מצריכה הקדמה ותנאים –
על מנת להיכנס למחשבה במקום היצר, האדם זקוק לחוזק מיוחד, כדברי ר' ישראל במכתב ד', בו הוא עוסק בכך שהעבודה צריכה להיות באותם כוחות נפש של תאוה, כבוד וכו', לרדת לעמקם, להבין מה האדם צריך ומה מתאווה להם. באופן זה יוכל להשתמש בהם לדברים הטובים והנכונים.
אך ר' ישראל מסייג צורה זו של עבודה – "לזאת כל עומת שיעמול האדם להשים האמת לנגד עינינו. והתמימות נר לרגלינו". תנאי קודם למעשה הוא שהאדם ילך בתמימות ושהאמת תהא מול עיניו. זו משמעות של חוזק פנימי אותו האדם צריך לזהות בעצמו קודם שהוא נכנס לעבודת ה' באופן כזה – למקום בו הוא מברר את כוחותיו הרעים.
מעבר לכך שאנו צריכים לשים לנגד עינינו את התמונה האוטופית ואת מה שעומד בקצה השאיפה שלנו, אנו צריכים להבין ולדעת היכן אנו נמצאים ולהכיר את מקומנו במלחמה.
מסופר על הבן של החפץ חיים שבא ללמוד בקלם, שאלו אותו – יש לך את אביך החפץ חיים ואתה בא לפה? ענה להם – אבא אומר את מה שצריך להיות, פה עוסקים במקום בו האדם נמצא.
יראת שמים מול תאוות האדם אלו שני כוחות מנוגדים משני צדי המתרס. היראה נוצרת מחמת הדרישה של מישהו אחר – הקב"ה. זהו הכוח האחר שדורש ממני, ודרישה זו מייצרת יראה. האדם ירא מעצם זה שיש ממנו דרישה, כזו שהיא לא הרצון שלו.
מאידך, יראת שמים היא כוח של בניין האדם, שהרי יראה היא חכמה, וכוח של חכמה הוא תמיד בניין. כדברי ה'דעת תבונות' שמשרטט את החכמה כבניין ומסביר כיצד נבנה שלב אחר שלב. חכמה היא בניין.
יראת שמים משמעותה – בניין של קומת האדם על פי רצון של מישהו אחר.
במקום בו התאווה אינה שולטת, אפשר לבנות יסוד לבניין גם על ידי מעשה קטן, התגברות על התאווה בכל דבר שהוא – בונה יסוד שעליו אפשר לבנות בניין. זו המשמעות שיש בהתגברות כלשהי, אפילו קטנה.
ניקח כדוגמא את הכוונה בתפילה – לפעמים שינוי קטן בצורת התפילה, כמו ההבנה שדיבור התפילה עשוי להיות מורכב מיחידות של שתי מילים בלבד, וכך קל יותר לכוון, שינוי קטן זה בכוחו לשנות תפילה שלמה ולייצר אפשרות לכוונה.
כוח התאווה הוא הצד השני של היראה, זו הנוצרת מהדרישה של הקב"ה – רצון של מישהו אחר.
אך עלינו לזכור כי כוח זה הוא כוח החיים, זהו הכוח המצמיח. אומנם כוח החיים לבדו בלא דרישת ה' יצמח בפראות וללא כיוון, אך חשוב שנזכור כי זהו הכוח החיוני בעולם.
ר' אייזיק חבר אמר שארבעים יום אחר יצירת הוולד נכנסת בו תאוות האכילה. אין לו לוולד את טעמי האוכל כפי שמתבטאים בעולם – מתוק, מר, חמוץ, מלוח, אצלו כוח התאווה הוא כוח הגדילה.
העבודה העמוקה היא להבין את שני הכוחות – את היראה – שזו הדרישה של מישהו אחר ממני, כשלעומתה תאוות החיים, הכוח המגדל הכל בעולם, שתמיד רוצה עוד ועוד.
לא לחינם ה' ברא כך את העולם, אם רצונו היה רק להשיג את התוצאה, הוא יכול היה לברוא את האדם כפועל באופן טכני, כך התוצאה הייתה מושגת גם כן. אך העניין של הקב"ה, כאמור, הוא במאבק בין הכוחות.
כך אנו צריכים להכיר את כוחות הנפש והגוף שלנו. להבין את המאבק בין הרצון שלנו לדרישה שבאה מהקב"ה. כשתנאי קודם למעשה – שנבוא באופן שהאמת נר לרגלינו ויש בנו חוזק פנימי ומטרת אמת טהורה.