התאווה האמורה היא כל רצון מרצונות החיים, כלשונם של הקדמונים הקוראים לכל כוח רצון – תאווה.
גם אהבת אב לבנו היא תאווה בלשונם, וכמו שכותב ר' ישראל – כל איש אשר בכוחו להגביר את יראתו כמו בעקידת יצחק, זהו 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי'. אברהם עקד את יצחק כיוון שהגביר יראתו על אהבתו. ביכולת היראה לעמוד כנגד כל רצונות החיים ולהתגבר עליהם.
היראה עומדת כנגד תאוות החיים. העבודה שלנו היא להגביר את היראה עד שתתגבר על התאווה.
התאווה האמורה היא כל רצון מרצונות החיים, כלשונם של הקדמונים הקוראים לכל כוח רצון – תאווה.
גם אהבת אב לבנו היא תאווה בלשונם, וכמו שכותב ר' ישראל – כל איש אשר בכוחו להגביר את יראתו כמו בעקידת יצחק, זהו 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי'. אברהם עקד את יצחק כיוון שהגביר יראתו על אהבתו. ביכולת היראה לעמוד כנגד כל רצונות החיים ולהתגבר עליהם.
היראה אינה טבע באדם ככל הטבעים. וכך כותב ר' ישראל ב'עץ פרי' – 'הנה היראה אינה נטועה בטבע האדם, אבל כל שיש בכוחו להבין ולהשכיל, בכוחו להגביר יראתו על תאוותו'.
ישנם טבעים טובים הנטועים באדם, אשר מה שמוטל על האדם הוא לעורר אותם. אך היראה שונה, היא אינה טבע באדם. היראה מקורה מהדעת – מהשכל, אומנם היא אכן חוויה בליבו של אדם, אבל מקורה מהתבונה.
זו גם הסיבה לכך שהיראה גוברת על התאווה, כאשר מקורה מהשכל אשר הוא גבוה מכל הרצונות החושיים.
נקודה נוספת עליה עומד ר' ישראל – ההשתנות בחוויית היראה.
מכיוון שהיראה נתפסת בחוויה ובהרגשת הלב, ייתכנו בה שינויים מזמן לזמן כאשר לא תמיד יעמוד האדם באותה המדרגה. זאת לעומת דברים הנתפסים בתבונה, בהם לא יתכן שינוי, כי שינוי פירושו טעות.
זהו אחד המכשולים העומדים בפני עובד ה'. כאשר הוא בונה את עבודתו על תחושותיו, הוא מסתכן בקריסה, ממש כמי שבונה את יסודות ביתו בחול רך.
דבר נוסף עליו עומד ר' ישראל נוגע לצורת העבודה של הגברת היראה על התאווה.
על האדם לקנות כלים בהם יוכל להתמודד במצבים של התגברות התאווה והרצון, עליו להיות ערוך לדעת מה יקרה ואיך יגביר את היראה.
ומשכך עלינו לדעת ולהבין מהי התחושה של הגברת היראה על התאווה.
בהתאם לדברי ר' ישראל – 'שהעבודה היא במקום שהתאווה ידועה איך תגיע לאדם', נוכל לחשוב על תאוות האכילה כדוגמה למקום בו התחושות כלפי האוכל ידועות מראש. כך אנו יכולים להכין את כלי היראה להתגבר עליהן.
מסופר על הבן של הסבא מקלם, שכאשר הגיע הביתה אביו הבחין בלהיטות יתר שלו כלפי האוכל, הוא גער בו שאם יראה אותו כך פעם נוספת הוא יקבל שיחת מוסר על תאוות האוכל, כזו שלא יוכל לאכול אחריה שלושה ימים.
בימים עברו עבדו על עניין האכילה בחוזקה, כיום הדברים אינם מתאימים לנו, אך שומה עלינו להתבונן בעבודתם.
איך נגביר את היראה בתוך האכילה עצמה?
הדבר יכול לבוא ממחשבה על טוב ה', על אמונה, בכך לטעום באוכל עצמו חוויות של מחשבות רוחניות.
ומנגד האדם צריך לחוש בחדות את חווית השפלות שבתאוות האכילה. לצורך כך האדם יכול להפסיק באמצע האכילה ובכך יחוש את המשיכה העצומה שלו לאוכל. כך הוא יעמוד על שפלות המשיכה הגופנית מול המחשבות הנשגבות שנותנות לו טעם באותה אכילה.
זהו 'להגביר את היראה על התאווה'. צריך לגרום לחוש את הרוממות אל מול השפלות.
עלינו לשים לב לעשות את הדברים בשום שכל ובמנות קצובות מאד. המטרה היא לחוש את היראה כשהיא מתגברת על התאווה.