יראת העונש סוללת דרך אישית בעבודת ה'

לקראת חג השבועות, חג מתן תורה, אנו מנסים לקבל על עצמנו ולהשתפר בעיניינו של חג. בחג מתן תורה, מטבע הדברים ננסה להשתפר בנושא לימוד תורה, בהתמדת יתר, בלימוד גדול יותר. 

בחז"ל ישנו היבט נוסף על לימוד תורה – השוואה בין נתינתה לאופן לימודה. וכך אמרו – "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע" אם כך, הרצון להשתפר בלימוד תורה צריך לקחת גם את הנושא הזה בחשבון, לא רק כמה ללמוד אלא איך ללמוד.

אמירה זו של אופן לימוד תורה באימה ויראה וכו' צריך פירוש, כי מפורסם בשם ר' ישראל, ר' ירוחם ועוד גדולי עולם, שלימוד תורה יכול להיעשות רק מתוך שחרור וחופש המחשבה. אם כן, איך לימוד מתוך שחרור המחשבה מתיישב עם לימוד בתוך אימה ויראה?

אך כשנתבונן נבין שהטעות היא שלנו, והיא מצויה בהבנה שלנו את המושג 'יראה'. יראה אינה לחץ, כפי שנתפס אצלינו בתיאורי יראת העונש, שככל שהתיאורים נוראים ומדמים מצבים כואבים וקשים פה בעולם, כך היראה נראית לנו אפקטיבית.

מציאות חיינו מכריחה אותנו לחשוב על יראת העונש באופן שונה קצת. לא שונה כמו אנשים שמתרגמים היום את עונש הגיהינום – להיות רחוקים מהאמת. זה אולי מועיל למי שרוצה בכל מאודו להיות  קרוב לאמת, אך לרוב האנשים כיום לא מפריע אם הם רחוקים או קרובים לאמת. 

כשהמציאות כזו, עלינו לחזור לתיאור העונש – הנורא. כפי שתורגם תמיד.

יראת העונש היא יראה מעונש – כפשוטו ממש, על כל התיאור הנורא והאיום. 

אך עלינו לחשוב: מה תיאור כזה עושה לאדם? במה הוא מקדם אותו?

ר' ישראל במכתב ו' מעמיד את נקודת היראה על הנקודה של האדם עצמו. וכך כותב –

"…הוא המדבר, הוא החושב, הוא המתאווה, הוא המתעמל להשיג תאוותו, הוא מתחבא בחומר הגופני אשר בהתבטל כוחותיו – היא המיתה – האנוכי הלזה הוא עוד בחיותו וכוחותיו, מופשט מעולם הגשמי – הוא – התקשרות הנפש, הוא האנוכי – עם החומר – הוא הגוף, בתכונה אשר האנוכי הלזה מוכשר לצער ועונג, לטוב לו או לרע, לצער נורא ואיום, או לעונג נפלא אשר אין ערוך להם, גבוהים למעלה הרבה נגד הצער והעונג אשר מוכשר האנוכי הלזה בעוה"ז, בהיותו קשור עם הגוף, הצער והעונג הלזה תלוי בהתנהגות האדם – הוא האנוכי בעוה"ז בשמירתו ציווי ד' ית"ש, בהתקיימו ציויו ית"ש, ישיג האדם – הוא האנוכי – עונג גדול – ובעברו ציוויו ית"ש ישיג צער נורא":

ה'אני' של האדם נמצא בתוך העונש יותר מאשר במצווה. העבירה קרובה יותר לאדם ולכן הוא חפץ לעשותה, המצווה רחוקה, העונש גם הוא קרוב לאדם, נקודת החיבור של האדם לעבודה הוא מצד העונש – הדבר הקרוב אליו.

עוד אומר ר' ישראל – העונש הגדול ביותר הוא דווקא במקום בו קל לאדם, ולא במקום בו קשה לו. זו הסיבה לכך שבמצוות ציצית, גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, כי את מצוות הלבן קל יותר לקיים, מכאן עונשו גדול יותר.

זהו חידוש של ר' ישראל: במקום שקל לאדם שם עונשו גדול יותר. האדם נמצא במקום החטא.

חשוב להבין, אין כוונתו לדרבן את האדם לקיים את הקל והקרוב כדי שייפטר מהעונש שטמון בו. הדברים בנויים כך לכתחילה שהמקום הקרוב, הוא זה שדורש יותר, ועליו ישנו עונש גדול יותר. 

היראה אינה אמצעי לדחוק באדם לקיים את חובתו, זו שאינו חפץ בה ואינה לטעמו של האדם, ואך בגלל יראת העונש הוא יקיימנה. אלא נקודת היראה היא שה' רוצה את המהלך האישי של האדם בעבודה, היראה תכוון אותו לאותו מקום אישי ולדרכים שבאות מתוכו.

זוהי הסיבה שעונשו של לבן גדול מתכלת, כי הסיבה שאינו מקיים את התכלת היא מחמת חסרון ממון וכדו'. זו אינה סיבה מהותית בתוכו. שונה ממנה הוא הלבן, שאם האדם אינו מטיל אותו בבגד, זהו מחמת התנגדות פנימית שלו, כי הרי קל לקיים זאת. היראה רוצה לכתחילה את המקום האישי של האדם.

בדורות עברו לחץ היה הזרז שהביא את האדם להיות יצירתי ולמצוא לעצמו נתיבים בעבודת ה'. בדור שלנו הדברים השתנו, נוראות העונש אינם מוציאים מהאדם משהו אישי – יצירתי, ואינם מביאים את האדם לשום מקום חוץ מאשר להפוך ללחוץ.

במצב כזה האדם צריך לפתח כלים אישיים קודם שתבוא לידו יראת העונש. ואז, כשתבוא היראה, היא תגרום לאדם להיות יצירתי ולסלול לעצמו דרך אישית בעבודת ה'.

על זה אומר ר' ישראל במכתב ד' – "אולם אם אל היראה נשים פנינו להיות ליסוד מוסד ולאבן בוחן בכל מפעלינו. לא נטפל לה ד"א. הלא מרחוק תעמוד עבודתנו. כי ראינו אם לא שמענו והניסיון יורה".

יראת שמים בלי כלים אישיים לא תעזור כלום – 'והניסיון יורה'.

אומנם דברי ר' ישראל במכתב ו' אמורים כלפי חיוב ההלכה, בו ככל שהדברים קרובים יותר המחויבות גדולה יותר, אך הדברים נכונים גם במהלך עבודת ה' עצמה.

היכולת לפעול בצורה חיובית ויעילה תוך מציאת נתיבים יצירתיים, מתחזקת מניסוי שעשו על ילדים. כינסו שתי קבוצות ולכל אחת מהן נתנו מספר משימות אשר עלו ברמת הקושי ממשימה למשימה. בשלב מסוים אמרו לקבוצה א' – אתם הצלחתם כבר כמה משימות, עכשיו אתם חייבים להצליח גם במשימה הזו. לקבוצה ב' אמרו: אתם הייתם יצירתיים במשימות הקודמות, בטוח תמצאו גם כאן דרך יצירתית להצליח. התוצאה הייתה שקבוצה ב', איתה דיברו בשפת אתגר יצירתי וחופשי, הצליחה יותר מהקבוצה איתה דיברו בשפת חובה. 

צריך לחנך את האדם לכך שיש לו כלים להצליח, לאפשרות למצוא נתיבים אישיים בהם הוא יכול לסלול לעצמו דרך. לחץ לא ייצור אצל האדם כלום, רק קיפאון ובלבול.

גם בחינוך ילדים, אם נציב להם דרישה לדברים שאין להם כלים לעשות אותה, גם אם לא ננסה לאכוף אותה, עצם זה שדרשנו משהו לא ישים – זהו הרס. מהות יראת שמים היא לדרבן את האדם להשתמש בכלים שיש בו כדי לקיים את רצון ה'.

יראה מכריחה את האדם לעשות ולמצוא דרך למה שהוא יכול לעשות.

גם לימוד באימה ויראה, יהיה כזה שימצא דרך אישית בתוך הלימוד, ולא כזה שיביא לקיפאון ולחוסר עשייה.