כאשר נרצה שהילד לא יטפס על הסולם בגינה, עלינו לבוא אתו לגינה ולעמוד איתו על הסולם, ובאופן מבוקר להניח לו לחוות את הנפילה או את הפחד ממנה. זהו אופן בו הוא יזכור את הדברים ויפנים אותם. זוהי השפה אותה הוא דובר.
כאשר נרצה שהילד לא יטפס על הסולם בגינה, עלינו לבוא אתו לגינה ולעמוד איתו על הסולם, ובאופן מבוקר להניח לו לחוות את הנפילה או את הפחד ממנה. זהו אופן בו הוא יזכור את הדברים ויפנים אותם. זוהי השפה אותה הוא דובר.
באיזו שפה נחנך את הילדים
לעיתים נמצא את עצמנו מדברים עם הילד, מורים לו, מסבירים לו, מכינים אותו כראוי למצבים מסוימים, אך ברגע האמת הכל נעלם, הוא עושה את ההיפך בדיוק. נראה לנו כי הוא איננו שומע בקולנו וכך אנו נכנסים לעימות מולו.
האם אנו טועים? אם כן, במה?? כיצד נדבר לילד באופן אפקטיבי?
אצל ילד בגיל צעיר מאד, באזור גיל שנתיים עד ארבע, השפה המילולית לא מצליחה להישאר לאורך זמן ולאפשר לו לפעול על פי ההוראות המילוליות שנאמרו לו. הסיבה לכך היא ששינויי מצבים מוחקים אצל הילד את כל המילים וההוראות שנאמרו באופן זה. גם אם הוא הבין בזמן אמת את ההוראות המילוליות, וגם כשהתכוון לפעול על פיהן ולשמוע בקול ההורה – ברגע שהמצב משתנה הכל נעלם ונמחק.
אם נאמר לילד – 'כשנלך לגינה אסור לך לטפס על הסולם משום שאתה עלול ליפול', הוא הבין מצוין את שאמרנו לו, אך כשיגיע לגינה ויראה את הסולם, הכל יישכח. הילד אינו מסוגל להחזיק הוראות מילוליות בחילופי מצבים.
כישלון דומה אנו מוצאים אצל יוסף הצדיק, כשאמר לשר המשקים שיזכרנו כאשר ייצא מבית האסורים. שר המשקים הבין היטב מה נאמר לו, הוא אף התכוון באמת ובתמים לעזור ליוסף, אך בזמן אמת כשיצא מבית האסורים ומצבו השתנה, חילוף התפאורה ומצבו השונה השכיחו ממנו את כל מה שנאמר לו על ידי יוסף.
יוסף לא הבין את מה שעלול לקרות. הוא עצמו, כשיצא מבית האסורים בחיפזון מהרגע להרגע, והיה צריך להחליף שמלותיו, להסתפר ולהתארגן כדי לעמוד כראוי לפני פרעה, דווקא כן היה מסוגל לעמוד בשינויי המצבים ולייעץ למלך כראוי. הוא לא הבין כי לשר המשקים אין את היכולת לעבור ממצב למצב בלי לשכוח את מה שזכר קודם לכן, במצבו הראשון.
התקשורת עם הילד או עם החניך צריכה להיות באופן שונה מתקשורת מילולית. הדברים נכונים כשעומדים לקראת שינויי מצבים, אך לא רק. תקשורת עם ילד בגיל צעיר צריכה להיות שונה.
הילד כחלק ממעגל חיינו
ראשית, עלינו לשנות את היחס ההיררכי שלנו כלפי הילד והחניך. אנו לא עומדים בשני צידי המתרס ומפנים פקודות מהצד שלנו לצד השני. הילד אינו מספיק 'פרסונה' כדי לקבל הוראות ופקודות באופן זה. האופן בו אנו צריכים לתקשר עם הילד הוא תוך כדי שאנו יחד איתו באותו צד, אנו איתו יחד בסיטואציה שהוא שרוי בה, ויחד 'מתחנכים'.
דברים דומים כותב ר' ישראל (מכתב ב'), בהם הוא מדריך אותנו כיצד להעביר מסר חינוכי בדבר שאנו טובים או מושלמים בו – לאדם אחר שעדיין צריך להשתלם בו. וכך הוא אומר – "על האדם להיזכר בדברים שגם הוא עצמו צריך להשתפר, בפעמים שגם הוא נכשל במה שהיה רוצה להצליח'".
זהו האופן שבו שני הצדדים מוצאים את עצמם באותה הסיטואציה – הרצון להשתפר. וכך דברינו מתקבלים באופן שונה.
זוהי הסיבה שכאשר משגיחים מדברים דברי מוסר, הם מקדימים ואומרים 'כי הם מדברים לעצמם'. יחס כזה גורם לדברים להישמע באופן מיטבי.
מסופר על ר' שלום שבדרון כי הגיע למקום שפרנסי הקהילה ביקשו ממנו לדבר על נושא מסוים על מנת ששני בעלי בתים יושפעו מדבריו. הוא אכן נשא מדברותיו בצורה המעוררת את הלבבות. כאשר ניגש אליו אותו בעל בית שאליו היו מכוונים הדברים הרהר ר' שלום בליבו: 'הנה, בטח נכנסו הדברים אל ליבו', אך מה הופתע לשמוע ממנו משפט בנוסח – 'הדברים אכן היו נפלאים ואני מקווה שנכנסו ללב פלוני שצריך להשתפר בדבר זה'.
בעקבות כך אמר ר' שלום שכעת הבין כי משמעות המשפט – 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב' היא – כשם שכך הדברים נאמרים, כך הם מתקבלים בלב השומע – יוצאים מליבו של השומע לעבר ליבו של האחר.
פעמים רבות נטעה בנער בר מצווה כשאנו רואים אותו לבוש בבגדי המבוגר, ואנו מהרהרים וחושבים כי 'הנה הוא גדול ומושלם, ורק חסרות לו השנים לגדול פיזית'. אנו לא מבינים כי ישנה דרך ארוכה בין גיל שלוש עשרה לגיל עשרים. אורך זמן עד שילד הוא 'פרסונה' שאפשר לשוחח איתה רק באופן מילולי.
הכלי האפקטיבי ביותר דרכו ניתן להשפיע הוא האווירה עצמה בבית. שם הילד איתנו באותה הספינה, אנו הקברניט והוא הנוסע. כדי להשפיע עליו עלינו לדאוג לכך שתיווצר תזוזה בספינה ששנינו בתוכה. הילד הוא חלק מהמעגל בבית, גם בגיל שנראה לנו כי הוא כבר מבוגר. וכך עלינו לזכור כי הדרך להשפיע עליו כראוי עוברת דרך האווירה הנכונה והמתוקנת בבית.
באופן דומה, פעמים רבות שיש לילד בעיה והתנגדות לנושאים שביידישקייט, המקור לכך הוא שלום הבית בין ההורים. האווירה והתא המשפחתי הם הגורמים הראשונים להשפעה על הילד.
הצורך לחוות את הדברים
הילד, כאמור, אינו מסוגל להחזיק הוראות והיגדים מילוליים. כשאנו מתוסכלים מילד שאינו שומע בקולנו, עלינו לבדוק כיצד העברנו לילד את המסר. אם היה זה באופן מילולי, עלינו לשנות צורה ודרך.
החוש אינו משקר. כשילד חווה משהו הדבר נחרת בגופו, זהו האופן בו אנו צריכים לדבר עם הילדים.
כאשר נרצה שהילד לא יטפס על הסולם בגינה, עלינו לבוא אתו לגינה ולעמוד איתו על הסולם, ובאופן מבוקר להניח לו לחוות את הנפילה או את הפחד ממנה. זהו אופן בו הוא יזכור את הדברים ויפנים אותם. זוהי השפה אותה הוא דובר.
באותו אופן, כשאנו רוצים לאסור עליו לקחת משהו, הדבר צריך להיות על ידי כך שניצור לו מצב עובדתי שבו נרחיק ממנו את הדבר וכדומה. מצב עובדתי הוא חווייתי, כך הדברים ייקלטו אצלו באופן מיטבי.
להיות עם הילד בתוך הנפילה
גם כשנניח לילד ליפול, הדבר לא צריך להיעשות באופן שנאמר לעצמנו – "הוא יטפס, ייפול וכך ילמד את הלקח לעצמו". גם בזה עלינו להיות יחד איתו. כשהוא נופל, עלינו להשתתף בכאבו, לתת לו משהו מנחם, אולי גם לחבוש את מכתו. ההימצאות יחד איתו בכאב ובלקח שהוא מפנים, תעמיד אותנו במקום משותף לשיעור שהוא קיבל מהחיים. הוא יפנים כי אנו יחד בדבר, וכך הוא יקבל את המסר באופן מיטבי.
גם בחינוך באפן שהשפה הינה חווייתית ובאופן של יצירת מציאות – ההורה צריך להשתמש בסמכותיות כלפי הילד על מנת שהדברים יתקבלו בצורה עקרונית ולא מקרית.
ככלל, עלינו לזכור כי ילד עד גיל שש או שבע אינו מסוגל להבין הוראות אבסטרקטיות. עלינו להיות מאד ברורים ומלווים באמצעי המחשה מתוך החיים והסיטואציה בהם הוא נמצא.