מעשים מכוונים ללב

מעשים חיצוניים וכוונת הלב

"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" זהו אחד המשפטים הכי מצוטטים במרחב החינוכי. הדברים כתובים בספר החינוך ומשפט זה הפך להוראת חינוך יסודית. 

ר' ישראל גם הוא כתב דברים דומים: "כי עיקר החינוך הוא בחיצוניות והיא משפיעה על הפנימיות".

הרעיון העומד מאחורי הדברים הוא שאין לאדם לחכות עד שהרצון לעשיית המצווה ינבע ממקום פנימי בליבו, אלא טוב אם יתחיל ויעשה את המעשה כפי שהוא בצורה חיצונית, וכתוצאה – הלב יימשך אחר המעשה. 

הדברים נראים לנו פשוטים אך הם מורכבים יותר ודורשים שימת לב ומחשבה.

'אחר המעשים נמשכים הלבבות' פועל כשהמעשה אכן מדבר ללב, כשמשמעות המעשה מובנת כראוי ונוגעת ללב במשמעות הנכונה של הדברים.

אך לעיתים אנו מחנכים למעשים, ובעוד לנו ישנה משמעות מסוימת ממעשה חיצוני זה, לילד ולחניך המעשה מבטא משהו אחר. במקרה כזה אין למעשה נגיעה בלב וכך הוא אף לא יימשך.

לדוגמא – אנו מחנכים את הבנות לצניעות. אך מכיוון שערך הצניעות הוא עמוק ופנימי, אנו מכניסים את הילדה לתקנון 'בית יעקב' ומפטירים – אחר המעשים נמשכים הלבבות. 

האם הדברים אכן כך? ייתכן ואנו טועים בפרשנות המקרה.

כשאנו מביטים בילדה הלבושה כפי התקנון, אנו אכן רואים ילדה צנועה. ומשכך נכונה המחשבה – אחר המעשים נמשכים הלבבות. אך האם גם הילדה חווה את הלבוש הצנוע באופן זה? 

לרוב הילדה חווה את הלבוש הצנוע – כשייכות לבית יעקב. וכשהיא עושה את 'המעשים' השדר ללב הוא 'שייכות' ולא 'צניעות'. וכך החינוך במקרה זה הוא לא לצניעות אלא לשייכות.

כך הדבר גם בלבוש של בן ישיבה, הוא יספר לעצמו או לאחרים כי לבוש כזה מבטא את החשיבות שיש לבן תורה, וכי גם שופטים ועורכי דין לבושים בחליפה. אך האמת היא שהלבוש נוגע בשייכות ולא בנכבדות. והראיה – כשגוון החולצה קצת ישתנה הלבוש יפסיק לבטא בן ישיבה. 

עלינו להיות כנים עם האופן בו אנו חווים את הדברים באמת.

ייתכן שאנו חווים ונותנים לדברים משמעות מסוימת, אך עלינו לצאת מעצמנו ולהבין מה הילד או החניך מרגישים בתוך המעשים. הצורה בה הם חווים את הדברים, היא זו שתספר את הדבר שאליו הוא מתחנך מהמעשים.

הדברים נכונים בתחומים רבים. למשל, ביחס למעשי חסד, אנשים יודעים לצטט את ר' חיים ויטאל: "כי עיקר החסד הוא בבית", אך האם אנשים שעושים מעשי חסד בבית, כשהמעשה מכוון ללב בתדר של חסד? יתכן ו"מעשי החסד" נועדו למנוע מריבות בבית. באופן כזה המעשה לא ימשוך את הלב מכיוון שהוא לא מכוון לחסד אלא למניעת ריבים וכעסים.

באותו אופן, אדם שירצה לסגל לעצמו את מעלת ההתמדה. האם כשיישב שעות רבות הלב יימשך אחר המעשה? תלוי מה משמעות המעשה: האם הוא אכן הרגל של התמדה או הרגל של תחרות? האם העין עוקבת כל העת על מנת שחברו לא יסיים אחריו, או שישנו הרגל אמיתי להתמדה? באופן שהמעשה אינו מכוון ללב, הלב אף לא יימשך.

נשוב לצניעות כדוגמא. ערך הצניעות הוא בהיות האישה מאופקת יותר, לא במובן יצרי, אלא איפוק ביחס לעולם שמסביב. הדבר דומה לתרבות האירופית בניגוד גמור לתרבות האמריקאית. בזו האחרונה אין לאדם מגבלות – הוא רוצה להשיג הכל בלא שום עכבות. לעומת זאת, האירופאי מאופק יותר, פחות רודף להשיג הכל ומהר. במובן זה הצניעות שייכת לסגנון האירופאי. 

כשזו הצניעות, ישנן דרכים רבות לחנך את הילדה לצניעות: ההרגל שלא לרוץ אחר כל טעם חדש המופיע במדפי המכולת, או שוויון הנפש מול מותגים מפורסמים. אלו נוגעים ברעיון הצניעות בדיוק כפי שהלבוש נוגע בו, ובעוד הלבוש כפי התקנון קיבל משמעות אחרת, ישנם דברים הנוגעים במדויק במיתר הלב הנכון. עליהם נכון לומר – אחר המעשים נמשכים הלבבות.

עלינו להימנע מלהשליך על הילדים את המשמעות שאנו רואים בדברים, ולהבין כי אף שהדברים נראים לנו באופן מסוים, ייתכן שהילד חווה את הדברים בצורה שונה. 

הדבר נכון לשני הצדדים. לפעמים הדברים שהילד עושה נראים בעינינו נוראים ואיומים, אך בעיני הילד אין לדבר משמעות באופן בו אנו מבינים את מעשיו. לעיתים אנו אף משליכים על הילדים חששות שעולים בנו נוכח המעשים, מפני שאנו יודעים להיכן הדברים מסוגלים להתגלגל, אך זוהי משמעות סובייקטיבית שלנו. לילד ישנה משמעות אחרת לדברים, ומשכך הם אינם מסוכנים ושליליים.

ניקח כדוגמא ילדים שרבים זה עם זה. אנו, מצידנו, נראה בכך אלימות מגונה. הילד, לעומת זאת, יחווה את הדברים כשחרור קיטור ילדותי כשאין בכך שמץ של רשעות ואכזריות. והראיה? שזמן קצר אחרי שהילד רב והיכה את השני, הוא מסוגל לצחוק איתו מתוך חברות. 

כך, הדברים נחווים באופן שונה אצלנו מהאופן בו הם נחווים על ידי הילדים. לכן עלינו להיזהר שלא להשליך מעולמנו על עולמם.

עלינו לדייק את המעשה החינוכי ולהבין כי משמעות המעשים בעיני הילדים היא זו שתקבע את משמעות החינוך, ולא האופן בו אנו ממשמעים אותם.

לפעמים אנו נוטים לאמץ את המעשה החיצוני באופן שטחי, בלא להבין כי גם במעשה חיצוני עלינו להבין מה המשמעות שהוא נושא בחובו.

דברים דומים אמר ר' יעקב קמינצקי על דבר אחר: כשהאבא מביא לילד מטבע לתת לצדקה, הוא לא חינך אותו לתת צדקה, מכיוון שהמטבע של האב. על מנת לחנך אותו לצדקה על הילד לתת מטבע משלו. מכך נוכל להבין גם על יתר ענייני החינוך, ובעיקר – להפנים כי עלינו להתאמץ כדי להבין את משמעות המעשים בעיני הילדים, ולא בעינינו.