כשהילד בא הביתה מלוכלך ממשחקים או כשהוא אוכל באופן מסוים ומתלכלך כתוצאה מכך, על ההורה להתאזר בסבלנות ולא למנוע את הילד ממעשים מסוימים מפני שכך נוח לו וכי אין הוא מעוניין שהילד יתלכלך וכדומה.
כשהילד בא הביתה מלוכלך ממשחקים או כשהוא אוכל באופן מסוים ומתלכלך כתוצאה מכך, על ההורה להתאזר בסבלנות ולא למנוע את הילד ממעשים מסוימים מפני שכך נוח לו וכי אין הוא מעוניין שהילד יתלכלך וכדומה.
לילד עולם משלו
השלב הראשון של הילד הוא מעת לידתו עד גיל שנה. בזמן זה הוא בבחינת 'הכל מחבקין אותו'. אין לו ממש רצונות משלו, הדרישות שלו הן אינסטינקטיביות. הוא אומנם בוכה ודורש את שלו אך אין לו רצון אקטיבי. גם את רצונותיו האינסטינקטיביים עלינו לאפשר לילד, יש לו הזכות להיות ברשות עצמו בדברים אלו. אך אנו 'מטפלים' בו ולא מתנהלים מולו.
השלב השני הוא הגיל המתחיל בין שנה לשנתיים. על גיל זה אמרו חז"ל: "תינוק פושט ידיו בביבין", זה השלב בו הוא הופך להיות פעיל וכבר מתפתחים בו רצונות משלו. מנקודת זמן זה ישנם שני רצונות – זה של ההורה וזה של הילד, כשפעמים רבות רצונו של הילד מתקיים כנגד הרצון של ההורה.
תחילת ההתפתחות של הילד בעיני חז"ל הוא 'כשעומד על דעתו'. זהו היעד שעומד לנגד עינינו. לפעמים זהו תהליך שלוקח זמן רב אך היעד הוא 'עומדו על דעתו'. שיהא האדם 'הוא עצמו'. וכפי שמצאנו בחז"ל את הביטוי: "מיום עומדי על דעתי" וכו'. זו עצמאות.
עצמאות זו אולי מילה מסוכנת, אך אנו רוצים מהילד 'עמידה על דעתו'. כך, מגיל שנה הילד עושה צעדים לעבר העמידה על דעתו, עד שיוצא ועוזב את בית הוריו ובונה את ביתו שלו.
כיצד עלינו להתנהל ביחס לכך?
בשלב זה הילד מתחיל להתייחס לעולם סביבו ולבטא רצונות משלו. יש לו רגשות והעדפות, ועל כן, כבר בשלב זה עלינו לכבד את עולמו ובכלל זה גם את העובדה שיש לו עולם משלו. לא ללעוג לו חלילה ולא לבטל את תחושותיו ורצונותיו.
הילד לא אמור להיות ו'להתעצב' כפי שאנו רוצים, יש לו עולם משלו וחובה עלינו להכיר בכך וממילא אף לכבד אותו.
עלינו להבין את עולמו הילדותי ולהתייחס אליו בכבוד כפי שאנו מתייחסים לעולם המבוגרים. ידועים הדברים שאמר ר' ישראל: "לקחת חתיכת עץ שהילד משיט באמבטיה – שווה ערך ללקיחת ספינה לסוחר והטבעתה באוקיינוס". בדברים אלו ביטא ר' ישראל את הכבוד שיש לו לעולמו של הילד.
סבלנות
על מנת לאפשר לילד לגדול, על ההורה להתאזר בסבלנות אין קץ מול עולמו של הילד. לילד עולם משלו עם נתונים מסוימים משלו, וכך לא תמיד קל להורה להכיל את עולמו השונה של הילד. אך זהו התפקיד המוטל על ההורה.
אין זה אומר כי על ההורה להסכים עם כל רצונותיו ומאווייו של הילד, אך על ההורה לכבד ולהבין כי יש לילד עולם משלו.
כשהילד בא הביתה מלוכלך ממשחקים או כשהוא אוכל באופן מסוים ומתלכלך כתוצאה מכך, על ההורה להתאזר בסבלנות ולא למנוע את הילד ממעשים מסוימים מפני שכך נוח לו וכי אין הוא מעוניין שהילד יתלכלך וכדומה.
הדברים אמורים אף כלפי צרכים של הילד. למשל, להביא ילד לאירוע רועש במיוחד בשעות מאוחרות ביותר – זו התנהגות שלא לוקחת בחשבון את הילד. לילד לא נוח ולא מתאים להיות במקומות כאלו, אך אנו לפעמים 'לא רואים אותו' ולא מתחשבים בצרכיו.
לפעמים עלינו להבין ולחזות מראש התנהגויות מסוימות אצל ילדים ולא להיות מופתעים כאשר הם קורים. למשל, ילד שצועק ומשתולל בנסיעה באוטובוס, הדבר אינו נוח להורה, אך עליו להבין כי כך מצופה מילד. במקרה זה עלינו להתכונן מראש לתרחיש האמור ולא להיות כביכול מופתעים בכל פעם שהדבר חוזר על עצמו. כי 'ככה ילדים מתנהגים'.
יחס נאות לילדים הקטנים מביא למבחן את הערך שלנו כלפי אחרים ככלל.
סמכות
אומנם ילד צריך לדעת כי הדעה של ההורים היא הקובעת, אך עליו לחוש כי הם מכבדים ולא מבטלים את עולמו העצמאי.
לעיתים הדבר החסר בתקשורת בין הורים לילדים זהו הכבוד לעולמו של הילד. כבוד, כאמור, אינו בהכרח לעשות את רצונו של הילד, אך הוא בהחלט כולל מאמץ להבין את עולמו ולתת לו לחוש בכך.
עלינו 'לדבר' עם הילד כבר בגיל צעיר, אל לנו לחכות שהדבר יבוא מעצמו, אנו צריכים לדבר איתו ולעודד אותו להביע את רצונותיו. זהו האופן בו הוא יגדל ויתפתח להיות עצמאי.
לעיתים מילים אלו לא השפה אותה עלינו לדבר עם הילד. לפעמים השפה היא נתינת יד או אפשרות לאכול לבד ולא להתעקש להאכיל את הילד בשביל שיקולי ניקיון וסדר. מעשה כזה הוא חוסר סבלנות כלפי עולמו של הילד.
כמו כן, להלביש לילד בגד שהוא 'לא יכול' להתלכלך איתו, כגון בגד בהיר מדי, זו אכזרית גדולה.
עצמאות
יחס נכון לילד צריך להיות גם בעצמאות שאנו מעניקים לילד. על הילד לדעת כי יישן לבד במיטתו ולא במיטת ההורה. עליו להפנים כי הוא מסוגל לישון לבד גם כשההורים מחוץ לחדר. זהו דבר המפתח את עצמאותו באופן מיטבי.
כמו כן, ילד זקוק לסדר יום ועל ההורה להיזהר שלא לשבור לו אותו. היכולת לשמור על סדר יומו הוא הכבוד אותו עלינו לרחוש לעולמם של הילדים יחד עם הסבלנות הארוכה מאד.
כבוד וסבלנות הם הדברים היסודיים הקודמים לחינוך עצמו. הם הדברים הבונים את עולמו העשיר והעצמאי של הילד.
חינוך הוא הדרכה, אך קודם לכך על הילד לקבל ערך לחיים האישיים שלו.
עלינו להפעיל שיקול דעת גדול על מה לאכוף את הילד. מסופר על ר' משה סולוביצ'יק כי באו להתייעץ איתו מה עושים עם ילד שמתעקש לשבת ולאכול דווקא על השולחן. ענה ר' משה – עדיין לא ראיתי ילד גדול שיושב על שולחן ואוכל.
משמעות הדברים היא כי ישנם דברים והתנהגויות שעלינו לשקול היטב אם לנהל עליהם ויכוח. למשל, אם זו התנהגות שלא תשאיר רושם בהמשך.
לפעמים ההורה נכנס בלהט הוויכוח למלכוד בו הוא אינו יכול לחזור בו או לשנות את דעתו, משום כך יש לנהוג זהירות גדולה שלא להיכנס לוויכוח שקשה לצאת ממנו, משום שהוא מזיק יותר ממה שהוא מועיל.
אומנם בדברים אלו קשה לקבוע מסמרות וישנם תחומים אפורים בהם נצרך שיקול דעת מקומי, אך ככלל, ניתן לומר כי אלו שני יסודות שאמורים ללוות אותנו במהלך החינוך ומתחילתו – הכבוד לעולמו של הילד וסבלנות מול עולמו השונה.
עלינו לשנן את דבריו של המשגיח שאמר: "אדם לוקח את המידות הרעות שלו ועושה מזה איצטלא, וקורא לזה חינוך".