מכיוון שחינוך ככלל ומרות בפרט אלו דברים המצריכים חכמה ושיקול דעת על האופן והמינון הנכונים, חשוב שהתפיסה בהם תהיה של 'דרך ארץ קדמה לתורה'. המלאכה היא לשמור על הרצונות האישיים של הילד באופן בריא ומכבד, לצד החשיבות בקבלת המרות וההבנה כי הוא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו.
קבלת מרות – יסוד החינוך
בראשית החינוך עומדת הציפייה של קבלת מרות על ידי הילד. זוהי דחיפות אינסטינקטיבית של ההורה שנוגעת ביכולת להשפיע על הילד, אך לא פחות מכך זוהי תכונה שאנו רואים בה כלי ותנאי בסיסי של האדם להתפתח בצורה ראויה ולא לגדול כפרא.
לעיתים אנו ביקורתיים כלפי עצמנו בהטלת מרותנו על הילדים, ואכן יש צדק בדברים משום שלעיתים ההוראות שלנו כלפי הילדים מעורבות במידות רעות, ואכן על חלקים אלו עלינו לעבוד על עצמנו. אך מאידך, עלינו לזכור ולהבחין כי קבלת מרות אצל הילד היא דבר הכרחי בחינוך שלו.
דחיית סיפוקים וקבלת מרות
בפסיכולוגיה המודרנית ישנו שימוש רווח במושג 'דחיית סיפוקים'. מושג זה שונה מהצורך ב'קבלת מרות' וחשוב להבחין ביניהם.
דחיית סיפוקים נכונה כלפי ילד בכל גיל, גם בגיל ממש קטן, כשהוא בן פחות משנה. בשלב זה הילד פסיבי לגמרי, וזהו השלב המכונה 'כולם מחבקים אותו ומנשקים אותו'. גם בשלב זה ישנו ערך וישנה משמעות בדחיית סיפוקים, כשהילד מבחין שאיננו מקבל את האוכל מייד כשהוא פוצה את פיו, זהו דבר שמטמיע בו את ההבנה כי אביו ואימו קיימים מחוץ למעגל הסיפוק המיידי שלו.
קבלת מרות היא תכונה שנכונה בשלב מאוחר יותר, באזור גיל שנתיים. בגיל זה הילד כבר אקטיבי יותר, הוא רוצה ומסוגל לעשות דברים מסוימים, מסוכנים או לא נכונים. וכך, רק בשלב זה ישנו מקום לקבלת מרות אצל הילד. מניעת הילד מדברים מסוימים שהוא חפץ לעשות, אינה 'דחיית סיפוקים' אלא 'קבלת מרות'.
קבלת מרות היא תכונת יסוד שאי אפשר להתחיל במלאכת החינוך בלעדיה. מרות מתחילה מלשמוע בקול ההורים ובקולו של הקב"ה, אך המושג נכון גם כן למושג המרות במובן שמשמעו להישמע לחוקים ולכללים גם אם הם חוקים אזרחיים.
מרות מטילים בחכמה
הסבא מקלם היה אומר כי חינוך הוא חכמה גדולה. את מלאכת החינוך עלינו לעשות בחכמה תוך כדי תכנון ואומדן נכון של הילד. לחינוך יש מטרה, וראוי שיתנהל מתוך מהלך מושכל על מנת להוביל את הילד להוציא את כוחותיו אל הפועל.
חכמה זו אמורה להתבטא בדרישה מושכלת ומותאמת למידותיו של הילד. דרישה של המקסימום האידיאלי תוך ידיעה שהילד אינו מסוגל להפנים ולהכיל את מלוא הדרישה – זה כלל אינו חינוך.
אנושי או אידאולוגי-דתי
אף אדם אינו מעוניין שהילד שלו יתנהג באופן רובוטי, כלומר: יעשה מה שאומרים לו בלי שום תחושת התנגדות ומחשבה עצמאית. אך באותה מידה אנו מעוניינים בהחלט שהילד יקבל מרות.
זהו לא רצון אגואיסטי שהילד ישמע בקולנו, אלא אנו מזהים תכונה זו כיכולת לתפקד באופן נכון בתוך חברה. ילד צריך להפנים שלא כל מה שהוא רוצה יכול להתממש, הוא כפוף לגורמים נוספים בעלי סמכות, מההורים והקב"ה – ועד לכללי חברה אחרים.
חשוב שנבין כי החשיבות של קבלת מרות היא בבחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה'. החינוך למרות אינו נובע בתחילתו מחיוב של מצווה וכדומה, אלא מצורך וחשיבות אנושיים.
זו תפיסה חשובה מאד, משום שאם נתפוס את המרות כעניין דתי בלבד, מרחב התמרון שלנו יהיה צר עד בכלל לא קיים. אך לעומת זאת, כשהתפיסה שלנו נובעת מהצורך והעניין האנושיים, יש בנו יכולת תמרון וחיישנים נכונים כלפי הדבר.
מכיוון שחינוך ככלל ומרות בפרט אלו דברים המצריכים חכמה ושיקול דעת על האופן והמינון הנכונים, חשוב שהתפיסה בהם תהיה של 'דרך ארץ קדמה לתורה'. המלאכה היא לשמור על הרצונות האישיים של הילד באופן בריא ומכבד, לצד החשיבות בקבלת המרות וההבנה כי הוא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו.
יתרה מכך, עלינו להקפיד שהדרישות שלנו מהילד יהיו באופן שיוכל לעמוד בהם מצד כוחותיו, כמו כן חשוב שהדרישות לא יסתרו את הסביבה בה הילד גדל. אם נאמר לילד להיות שונה מהחברים ומהסביבה באופן משמעותי, חשוב שנבין כי זהו דבר שילד אינו מסוגל לעמוד בו.
פחד או מחמאה
מהי המוטיבציה בקבלת מרות על ידי הילד, הפחד מההורה או הציפייה לקבל ממנו הערכה או מחמאה? זוהי שאלה שמלווה כל הורה במסע החינוך שהוא עובר ומעביר את ילדיו, וזו אכן שאלה מורכבת.
אך עלינו לדעת כי רכיב הפחד מההורה הוא דבר קיים וראוי שיהיה כחלק מהיחס עם הילד. בדבר זה עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולהבין כי רכיב הפחד והמורא מההורה הוא יסוד חשוב בנפש. כמובן, מי שמטבעו דבריו מטילים אימה ביותר, צריך להיזהר ביחס לילדים שלא להפריז בכך.
ישנם דברים רבים שנכנסים לתוך המקום של 'דרך ארץ קדמה לתורה'. למשל, ילד שמכה ילד אחר או ילד שלוקח משהו לילד אחר. אלו דברים שכבר מגיל קטן מאד עלינו להבהיר לילד את הגבולות בהם, ולעזור לו להרגיש מה חווה הצד השני שהוא מכאיב לו. זוהי ממש דרך ארץ הקודמת לתורה, והחינוך לכך מתחיל בגיל צעיר מאד עם תחילת הרצונות האישיים של הילד.
גם בדברים אלו נזדקק לשיקול דעת רב ולמינון נכון עד כמה נכון לתת לילדים לריב ולהכות, ומתי לעצור ולא לאפשר. כאמור, המתח הוא בין הרצונות וההתנסויות הבריאות של הילדים – לבין קבלת המרות והגבולות שעל הילד לקבל ולציית להם.