פעמים רבות נבחין כי על אף שאנו לומדים הרבה מאוד תורה, אנו לא נבנים מכך באופן משמעותי. היינו מצפים ששעות לימוד רבות כל כך תבנינה את האדם באופן מסוים.
הסיבה לכך היא היעדר לקיחת אחריות על ידי האדם. אם האדם היה מקבל אחריות על לימודו, היה נבנה בו משהו בהתאם להשקעה שהשקיע בכך.
אם אדם היה לומד הלכה מתוך תחושת אחריות, הוא היה פוסק. כשאין אחריות שמתקפת את הדברים ונותנת להם מקום, הם מתפוגגים ונאבדים.
יראת שמים זהו מושג שמלווה אותנו בכל חלקי החיים, יש לה משמעויות שונות במקומות שונים בחיים, אך יש לה בסיס שהוא יסוד לכל החיים.
נעמוד על הבסיס שיראת שמים מהווה לכל חיים רוחניים שהם.
ימי שלושת השבועות הם ימי חורבן בית המקדש. מטבע הדברים ישנו עיסוק רחב בסיבת החורבן, שהיא כידוע שנאת חינם, כדברי חז"ל שגילו לנו את סיבת החורבן כדי שאנו בכל דור נתחזק ונתקן את ההתנהגות הרעה שהביאה לחורבן בית המקדש.
אך חובה עלינו להבחין כי עיסוק בסיבת החורבן לבדו אינו אבלות על החורבן. בתשעה באב אנו לא יושבים על הארץ ומתאבלים על שנאת חינם, אנו מתאבלים על חורבן הבית, על כך שאין מקום לקדושה לשרות בישראל.
משום כך בימים אלו עלינו לחשוב על המושג עצמו של 'בית' – מהו בית מקדש – מקום להשראת השכינה.
בית המקדש היה מקום שבו נתגלו הקדושה וכל המעלות העליונות. כשנחרב, שוב אין מקום לכל המעלות הללו להתקיים אצלנו ולהתגלות. הן צריכות בית.
בעבודת ה', האדם צריך להעמיד מקום לרוחניות. זוהי מחשבה שצריכה להיחשב על ידינו בזמן חורבן – על הצורך לייצר מקום לרוחניות בעולם.
יראת שמים נקראת אוצר, כמו שאומר ה'נפש החיים'. זהו המקום בו מתגלית הקדושה. יראת שמים היא המקום שהאדם צריך להכין כדי שתחול שם קדושה.
באיזה אופן יראת שמים מהווה מקום למעלות האדם, ומה החיסרון בהיעדר אותו מקום?
דבר יסודי מאד בעבודת ה' הוא אחריות. על האדם לקחת אחריות על כל מעגלי החיים שלו, רק כך הרוחניות תבנה אותו.
פעמים רבות נבחין כי על אף שאנו לומדים הרבה מאוד תורה, אנו לא נבנים מכך באופן משמעותי. היינו מצפים ששעות לימוד רבות כל כך תבנינה את האדם באופן מסוים.
הסיבה לכך היא היעדר לקיחת אחריות על ידי האדם. אם האדם היה מקבל אחריות על לימודו, היה נבנה בו משהו בהתאם להשקעה שהשקיע בכך.
אם אדם היה לומד הלכה מתוך תחושת אחריות, הוא היה פוסק. כשאין אחריות שמתקפת את הדברים ונותנת להם מקום, הם מתפוגגים ונאבדים.
אחריות כמובן אינה הפקרות ועצמאות מוגזמת. אחריות יכולה להתבטא בשאלות נכונות ובתחושה שהדברים תלויים בי.
כמשל, נחשוב על חינוך ילדים – אם הקב"ה נתן לאדם ילדים, אות הוא כי הוא האמין ביכולותיו לחנך ולגדל אותם. אך אם האדם לא ייקח אחריות אלא יתלה את החינוך באחרים – או שיחפש הנחיה על כל צעד ושעל מבלי לפתח כלים והבנה עצמאית – לא יהיה בכוחו לחנך אותם. הוא חייב לקחת על עצמו את האחריות כדי להשכיל ולהבין כיצד לגדלם.
אנו לא מספיק מתייחסים לחובה זו של בניית אחריות, כך בפועל אנו מחריבים שוב ושוב את המקום הזה. מבלי לתקן את הגוף והנפש וכל המידות הרעות – לא יוכל להיבנות כלום.
אם האדם אינו לוקח אחריות על חייו הקב"ה אינו נוכח איתו.
נחדד יותר, יראת שמים ואחריות מהוות מקום לרוחניות, לא רק במישור הפסיכולוגי בו האחריות מעניקה מוטיבציה לחיים, אלא הרבה יותר מכך: האחריות מספקת גישה רעיונית לכל החיים.
האחריות 'אומרת' שדבר מה צריך להתגלות בחיים, שהם אינם 'סתם'. כשמדובר בלימוד תורה ההתגלות היא רצון הבורא. במצוות מתגלית הקדושה – "בכל דרכיך דעהו".
בלי אחריות, מה שמתגלה בחיים אלו רק הרצונות שלי.
יראת שמים אינה רק הדרך לחיות את החיים באופן נכון, היא מגלה על כל רצון החיים של האדם.
ההבנה שמשמעות חייו של יהודי היא לגלות את ה' בעולם, משותפת לכל יהודי ויהודי, גם הרחוק יותר. כך, לא נמצא יהודי – גם שאינו שומר מצוות – שכאשר ימות לו קרוב, לא יחפש מישהו שיאמר עליו קדיש. זוהי הבנה מוטבעת בנפש – האדם כאן כדי לגלות את רצון הבורא ולקדש שמו.
גישה שמנכיחה את הרצונות והתאוות של האדם גורמת לכך שאין מקום לקב"ה בעולם, אלא רק לאדם ולרצונותיו.
כך אפשר לראות ב'נפש החיים' שכל דבריו נסובים סביב התורה והמצוות, כשהוא מדבר על חורבן הבית הוא תולה אותו במידות רעות ובתאוות האדם. זהו המקום היחיד בו הוא מזכיר את המידות הרעות ומדבר עליהן.
הסיבה לכך היא שהדבר הסותר את מקומו של הקב"ה בעולם – באדם, אלו המידות הרעות ותאוות החיים.
נדמיין לעצמנו אדם שאוכל דבר מה. לפעמים הוא אוכל בעל חי, כשהוא חלק משרשרת מזון ענקית שהתקיימה מספר שנים רק כדי שבעל חי זה יהיה מאכל בפי האדם, משום שכל מטרת מעשה ה' היא לגלות את טובו בעולם. אך האדם שאינו לוקח אחריות, ואינו רואה בזה מעשה ה' וטוב ה', אלא אוכל בסתמיות בלי מחשבה יתרה, כביכול הוריד לטמיון עשייה של הקב"ה במשך שנים.
יראת שמים במובן של אחריות על החיים צריכה להיות יסוד בסיס בחייו של כל יהודי.
כשהבנה זו אינה קיימת, זהו חורבן הבית שלנו, היעדר המקום שיש לכל רוחניות לשכון בתוכנו.
אדם שמתעסק רק בסיבת החורבן ולא בחורבן עצמו. דומה לגנב ששב בתשובה וכל עיסוקו הוא בחמדנותו שהביאה אותו לגנוב, בעוד את הגניבות עצמן הוא אינו חושב להשיב.
סיבת החורבן חשובה, אך החורבן עצמו הוא מה שחסר בפועל ואליו אנו צריכים לתת את ליבנו.
אך יש בכך גם תקווה, כי כשנעשה מקום בתוכנו על ידי יראת שמים וקבלת אחריות על חיינו, לא משנה מה גודל המקום שנצליח ליצור, אף אם הוא קטן, ביכולתו להכיל את כל הרוחניות.
כמו שאמר ר' ירוחם – 'אני ראיתי את כל מגילת רות כתובה על קליפת ביצה, כך במקום קטן אצל האדם יכולה רוחניות גדולה לשכון'.