חינוך לצייתנות

חינוך לצייתנות בגיל צעיר

ערך הצייתנות מלווה את המרחב החינוכי ככלל ביחס לילדים, אך הוא ממשיך ללוות אותנו במשך כל החיים בהיותנו מחויבים לעשיית מצוות ולקיום דברי הקב"ה.

נתבונן בדבר זה דרך דוגמה אחרת של חינוך לעזרה בבית.

כשאנו מבקשים מילד לקחת חלק בתפעול הבית ולהושיט יד לעזרה, למה אנו מחנכים אותו? האם המטרה שהבית יהיה נקי יותר או מסודר? כנראה שלא זו מטרת החינוך, משום שלצורך כך ניתן לקחת עזרה בשכר והילד לא אמור לשמש ככוח עזר זול וחינמי.

חינוך לנשיאה בעול 

בחינוך אנו מבקשים ללמד את הילד משהו, ולא להשיג מטרה קונקרטית כלשהי. לחינוך לעזרה בבית יש ערך בכך שהילד מבין שכשהוא רואה מישהו עם עול לדבר מה, הוא נרתם ולוקח חלק לשאת איתו בעולו. בחינוך לעזרה בבית הילד רואה את העולם של ההורים בתפעול הבית, והוא רוצה לקחת חלק ולשאת איתם בעול זה.

כשזו מטרת החינוך, צריך לחשוב כיצד ניתן לעשות את הדבר באופן אפקטיבי. כיצד הילד יקבל את התחושה שהשני אינו עובדה בחיים, אלא נדרשת ממנו נשיאה בעול.

ר' ישראל לימד אותנו כלל גדול ביחס לכבוד: רק כשהאדם יחווה בעצמו את עונג הכבוד שניתן לו על ידי אחרים, הוא עצמו יוכל להעניק כבוד לאחרים. כך גם בכל הדברים הגשמיים – על האדם להיות 'דעתו מעורבת עם הבריות', משום שאם הוא לא יחווה את התחושה באותו עניין, הוא גם לא יוכל להעניק אותה לאדם אחר. וכמו שכתב הרע"ב: "מי שלא חס על עצמו איך יחוס על אחרים". 

וכך בחינוך לעזרה ולנשיאה בעול, אם הילד לא יחווה בעצמו שמישהו רואה אותו ועוזר לו, הוא לא יוכל להעניק מעצמו ולעזור למישהו אחר. 

אם כן, כשאנו מחנכים לעזרה בבית עלינו לשים לב לכך שישנה תשתית ראויה אצל הילד על מנת שיוכל להפנים את הנשיאה בעול. אנו צריכים לדייק עם עצמנו מהי מטרת בקשת העזרה ולמה אנו מעוניינים לחנך את הילד.

כשהילד קטן מדי הוא לא חווה את הטיפול בו כעזרה. וזו אכן לא 'עזרה' אלא 'טיפול' בילד. ילד צריך להיות עם אישיות מסוימת ורצונות משלו כדי שיתאפשר לעזור לו ולשאת עימו בעול והוא עצמו יחווה את הדבר כך. לפעמים באופן אבסורדי, דווקא אם אנחנו נסייע ונעזור לילד במטלותיו יהיה בכך מעשה חינוך לעזרה, לא משום שזו תהיה דוגמא אישית אלא משום שכך הוא יחווה את החוויה שמישהו עוזר ומסייע לו.

דבר זה מעורר מחשבה ביחס לחינוך לצייתנות, בייחוד כשנתבונן בדברי רש"י שכותב על דברי הגמרא (שבת ל"א א') המספרת על נוכרי שבא להלל וביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, אמר לו הלל: "'דעלך סני לחברך לא תעביד' זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור". אומר רש"י: "דעלך סני לחברך לא תעביד – רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך". 

דברי רש"י אלו הם יסוד חשוב ביותר, לא רק כדברי הלל – שכל התורה היא פירוש ל'מה דעלך סאני לחברך לא תעביד', אלא כל מושג הצייתנות מושתת על החוויה האישית שמישהו מציית לדבריי, בדומה ממש לדברי ר' ישראל.

אם כך, כשאנו ניגשים לחינוך לצייתנות עלינו להיזהר שהדרישה מהילד לא תהיה מילוי הרצון שלנו, אלא נדרש שהילד יהיה מספיק בוגר על מנת שתהיה לו כבר חוויה שמישהו מציית לו, שמישהו שומע בקולו באופן כלשהו.

חוויה זו יכולה להיות בגיל בוגר יותר. אם כן, כיצד ניתן לחנך לצייתנות גם בגיל צעיר, קודם שהילד עצמו חווה את התחושה והיה בסיטואציה דומה?

לשם כך עלינו להבין כי ישנה צייתנות שבנויה באופן אחר.

הטבע לא מוותר

אחר חטא העגל עם ישראל הפסידו את מעלתם. בעקבות כך אמר להם הקב"ה כי הוא עצמו לא יעלה בקרבם אלא ישלח מלאך 'אשר שמי בקרבו', אך הוא הוסיף והזהיר אותם כי מלאך זה "לא יישא לפשעכם". 

כשנתרגם את הדברים – הקב"ה שולח מלאך המתפקד כמו הטבע, הוא מסייע להם בדרכיהם אך אצלו לא ייתכנו ויתורים, כמו הטבע שאין אצלו ויתורים. כשהאדם יעשה משהו שמצד הטבע תהיה למעשהו תוצאה הרסנית, אין לטבע ויתורים. כללי הטבע הם עובדה!

זהו אופן נוסף שיש בצייתנות ואליו ניתן לחנך גם ילד קטן. ישנה עובדתיות בחיים. אם תעשה כך יקרה כך ולהיפך. עלינו לייצר נסיבות מסוימות גם אם הן באופן מלאכותי, על מנת לייצר מערכת שבה לדברים מסוימים יהיו תוצאות מסוימות. זהו ציות שמתפקד כמו מנגנון. 

הדבר דומה לחוקים בשונה ממשפטים, החוקים נתפסים כחוקים מציאותיים ועובדתיים. כך מסבירים הקדמונים. 

החוק אומר – כך העולם עובד, אלו לא דיבורים וציוויים, אלא הוראת הכללים והמנגנון של העולם הרוחני.

צייתנות וביקורת  

בנושא צייתנות ככלל צריך לדייק, כי חינוך יהודי הוא לא להיות צייתן ככלב. המטרה אינה לעשות את מה שנאמר בלי שום מחשבה וביקורת. יהודי שואל ואף חולק על דברי רבו תוך שהוא מכבדו. 

וכך מספר ר' יעקב קמינצקי כי עד סוף ימיו היה לו בליבו על רב שהיה לו בצעירותו, שעשה לו עוול והתנהג עימו שלא כראוי. אומנם צריך לכבד את הרב, אך הרב אינו תמיד צודק.

לפעמים ישנו עיוות בדבר זה. מעשה שהיה בילד יתום שבהגיעו לגיל בר מצווה אימו שלחה לכבוד הנחת התפילין מאפים ומגדנות על מנת לחלק לחברים ולרבנים בחיידר. מכיוון שהכמות הייתה עצומה נשארה בידיו כמות נכבדה של עוגות, גם לאחר שכולם התכבדו ואכלו. 

לרוע מזלו הילד אכל בהיחבא תוך כדי השיעור, כשהרבה ראה את מעשיו הוא העניש אותו לאכול את כל הכמות העצומה של העוגות שנשארו בפני כל הכיתה וכך היה ללעג ולצחוק. 

זהו ללא ספק מעשה אכזרי שלא ייעשה מצידו של הרבה. אך כשאנשים בחוץ נשאלו מדוע הילדים האחרים לא קמו והתקוממו ועצרו את ההשפלה שעבר חברם, ענו שזה לא בא בחשבון, 'הרבה תמיד צודק'.

מחשבה זו היא עיוות המושג צייתנות, משום שתשובה דומה ענו הנאצים (להבדיל) כשבאו לשפוט אותם על מעשיהם. הם אמרו 'אלו היו ההוראות, אנחנו רק ביצענו'.

יהודי צריך להפעיל ביקורת וגם לחלוק ולהתקומם כשהוא רואה עוול. צייתנות היא משהו אחר ועמוק יותר.