בטחון עצמי – שיעור חמישי

כהקדמה לשיעור (ולזה שאחריו) ברצוני להעלות שתי נקודות.

בלימוד המוסר אנשים נמנעים מלקבל או לחדש חידושים

א. כידוע הסוגיות העוסקות בעבודת ה' אינם זוכות לקבל מהלומדים יחס של סוגיה. לא מתייגעים בהם בעיון, לא טורחים להעמיד בבהירות בהבנת הדברים, וממילא גם לא רגילים לחדש בהם.[1] ולא עוד אלא, בעוד שבלימוד הגמרא איננו מפחדים לשמוע ולקבל חידושים, ואנו מבינים שבלי לחדש אי אפשר ללמוד. בעניינים אלו – שלא הורגלנו בעיון בהם – אנשים מפחדים לקבל חידושים.

על המחנך לפעול מתוך הבנת עולמו של החניך ומקומו

ב. כשאנו עוסקים בחינוך, עלינו להקפיד לפעול מתוך ראייה שכלית וקרה, ועל פיה לקבוע את סדרי העדיפויות בחינוך, ואת הנקודות להתמקדות ולעבודה. ואל לנו לפעול מתוך עולמינו הרגשי, כי בצורה זו אנו עלולים לאבד תלמידים שאינם מתחברים או שייכים לצורת ההתייחסות שלנו לסוגיות שעליהם אנו רוצים לחנך.

כלפי מה הדברים אמורים?

ברצוני להציג כעת כלל המשמש יסוד בחינוך, ייתכן כי דברי לא יתיישבו היטב על הלב של רבים מכם, אבל לדעתי זהו כלל יסודי ביותר, ואם לא נשכיל לקבל אותו לא נוכל לחנך בכלל.

על מנת להתגבר על ההתנגדות הראשונית אציג את הנקודה ביחס לדוגמא הרחוקה מאיתנו מעט.

מהו הקו האדום שנציב לבחור 'מתמודד'

כולנו מכירים את התופעה העצובה שמכונה 'נשירה', התמודדות זו מעלה לפני העסקים בה שאלות רבות, לדוגמא: איך עלינו להתמודד עם בחור שאיבד את הטעם בחלק אחד מחלקי העבודה – בתפילה למשל. כל בר דעת מבין שאם נציג לבחור כזה קו אדום שאומר: "עליך להתפלל שלוש תפילות ביום – ואם לא אין לנו על מה לעבוד ביחד" נאבד את הבחור מיד.

ועם זאת ברור שצריך להיות קו אדום כל שהוא, שמשמעותו: שהדברים הנמצאים מתחת לקו מוכרחים להיעשות, ובשום פנים איננו יכולים לוותר עליהם. ואם לא כן משמעות הדבר שאפילו הקומות הבסיסיות ביותר בקומתו הרוחנית של אותו בחור אינם יציבות, ועל יסודות רעועים לא ניתן יהיה לבנות דבר.

אולם עלינו לשים לב שלאותו 'קו אדום' ישנה משמעות כפולה: וכשם שמשמעותו שהדברים שמתחת לאותו קו מוכרחים להיעשות, כך משמעות הדבר שמה שלמעלה ממנו אינו בגדר מוכרח. אלא שעלינו לחנך שאמנם הדבר אינו מוכרח – אבל הוא חשוב. ואסור בשום פנים לתת את התחושה שיש דברים בתורה שאינם חשובים, אלא עלינו להבחין בין חשוב למוכרח. ובשום פנים איננו מוותרים על רצוננו להשתפר ולהיבנות, ולעלות את הקו האדום שלנו למעלה.

כל אדם צריך שיהיה לו קו אדום המבחין בין מוכרח – לחשוב

ולמעשה אחת הטעויות שמשפיעות הכי הרבה על היכולת לחנך זהו חוסר ההבחנה בין מוכרח לחשוב, שבלעדיה לא נשאר לאדם מרחב לחנך את עצמו, כי הוא נמצא תמיד מתחת למינימום, שהרי אין מי שלא מועד לפעמים. וכך בלתי אפשרי לבנות ביטחון עצמי.

אני שרטטתי לילדי בבית קו אדום ברור, אבל לכל אחד מהם היה קו משלו, כזה שמתאים לאישיותו. וכשהם חצו אותו – כי אנו נותנים קו כזה שהאדם עלול לחצות אותו, אחרת הקו אינו רלוונטי אליו – הם שמעו ממני תוכחה שהלכה איתם לכל החיים, וממנה למדו שאת הקו הזה לא עוברים. אבל לא כל העבודה נכנסת מתחת לקו האדום.

שאלתי פעם את אחד מבני שעוסק גם בענייני מוסר מה היה המבט שלו על החינוך אצלינו בבית בהיבט הזה של קו אדום, ענה לי בני: בבית ידענו שכל מה שיש לך מגיע מהמשגיח, ואם כן היה צפוי שהדבר המוכרח יהיה מוסר אבל זה לא היה כך, ידענו כולנו שמוסר זה חשוב, הכי חשוב – אבל לא מוכרח  בכלל.

עלינו לזכור שאם איננו מבחינים בין חשוב למוכרח, אנו עלולים גם לאבד את החניך שכך איננו מבינים אותו, וגם לאבד את האפשרות לחנך כיון שאין כל מקום להתמודדות, אלא על האדם לעשות הכל.

אבל במציאות שיש בה קו אדום ולא הכל מוכרח, אזי יש לאדם גם התמודדות, וגם מקום לעלייה נוספת שתלויה ברצונו ובבחירתו בהתאם למעלתו והשגותיו.

הכרתי אדם יר"ש שגידל חמישה ילדים, ודרכו בחינוך הייתה להקפיד שהכל בגדר מוכרח, ולילדיו היה הדבר קשה מאוד, ועם השנים ילדיו כולם הגיעו לדרגות שונות של יציאה החוצה מהדרך.

מאידך הכרתי אדם אחר שרצה לחנך את תלמידיו שלא להישבר מנפילות, ולכן העמיד בחינוכו קו אדום, והבחין בו בין מוכרח לשאינו מוכרח. אלא שטעה ולא הקפיד לחנך שגם מה שאינו מוכרח הוא מאוד חשוב. וגם הוא, דרך חינוכו גרמה לכך שעם הזמן רבים מתלמידיו החלו להתנדנד, שכן מה שאינו חשוב אין כל סיבה להתאמץ לקיימו, וכשמפסיקים לקיים חלק מהתורה באופן רשמי, יוצאים החוצה לגמרי.

מהו מוכרח ומהו חשוב

נרחיב מעט להסביר מה המובן של ההבחנה "לא מוכרח אבל חשוב". אנו לא רגילים לחשוב בצורה כזו עד שאצלנו חשוב זה דבר שבא והולך עם הרגש, אבל דבר שייך לאמת הוא כולו 'מוכרח'.

יסוד הדברים מבואר בדברי ר' ישראל במכתב ז'. בדבריו שם ר' ישראל מבקש להציע בפני האדם דרך לאדם להתמודד מפני ייאושו מההצלחה בעבודת ה' "בראותו כי התאווה גדולה לפניו". וזאת על ידי לקיחת משל מהנהגת בני אדם בענייני שמירת גופם ממחלה וכדו', שבעניינים אלו גם אדם הסובל ל"ע ממחלה קשה שלא נמצא לה מרפא, ייעשה כל מאמץ להקל ככל שאפשר את כאביו וסבלו. אומר ר' ישראל גם בענייני עבודה על האדם לעבוד כך, עליו להתמקד בדברי הקלים לעשייה: בעבירות שקל יותר להישמר מהם, ובמצוות שקל יותר לקיימם, הכל לפי גודל העונש וקלות העשייה, כמו שאמרו חז"ל במנחות: "גדול עונשו של לבן יותר משל תכלת". "ומ"מ – מוסיף שם ר' ישראל – מהתשוקה והחיפוש לקיים המצות בשלימותם, ולהישמר מהעבירות לגמרי אל יניח ידו".

בראשית העבודה – על האדם להתמקד במה שקל לו לעשות

נתבונן ונראה כי כוונת דבריו איננה לומר לאדם: 'תהיה ראלי, תתמקד במה שאתה יכול להשיג ותניח את מה שלמעלה מכוחותיך' שהרי ר' ישראל אומר שהמעשה הוא 'קל' משמעות הדבר היא שאם האדם יתאמץ הוא יוכל לעשות יותר, אלא ר' ישראל אומר לו: לא, תתמקד במה שקל לך! ולא תעשה רק מה שאתה יכול, אפי' שאם זה קל כנראה שאני יכול להתאמץ ולעשות דברים קשים יותר.

את דבריו אלה לומד ר' ישראל מהפסוק: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה", כלומר: שעל האדם לפעול במילי דשמיא באותו אופן שהוא עמל להשיג את ענייניו במילי דעלמא.

קבלת עול אין משמעותה כפייה עצמית

הרבה אנשים שמעו כל חייהם שהמשמעות של קבלת עול זה להיות מוכרח, והתרגלו לגשת לעבודה בצורה של כפייה עצמית, כביכול הצורה העיקרית של העבודה היא כפיית הר כגיגית. ומתוך כך אין בעיניהם כל מקום לאבחנה בין דברים שקשה לקיימם לאלה שיותר קל. מלמדנו ר' ישראל שעל האדם לפעול (גם) מתוך רצון לרומם את עצמו, ולעבוד מתוך רצון ותשוקה. וע"כ עליו לשרטט קו אדום שמתאים למדרגתו, בין הדבר המוכרח שהוא מדרגתו, לבין הדבר החשוב שהוא המקום שאליו הוא שואף להגיע.

מוסיף ר' ישראל ואומר שדברי אלה אין משמעותם פריקת עול, כיוון שהאדם נשאר אם התשוקה והחיפוש. כלומר: אם הדבר אינו מוכרח אין הכוונה שהוא הפקר, ואדרבא הוא מבקש דרכים להשתפר גם בעניינים אלו, אבל זה לא מגיע לדרגת מוכרח.

והאמת היא שכולנו עושים את מה שר' ישראל אומר, אבל אנחנו מתייחסים לזה כאל כישלון, כאל דבר שאין לו באמת מקום על פי תורה ועל פי שכל, ולכן אנחנו שבורים מזה, אנחנו מסוגלים לקבל את זה לגבי בחורים בסיכון, אבל לגבי הילדים שלנו וכ"ש לגבי עצמינו איננו מסוגלים לקבל זאת בשום פנים, ולכן אנחנו מיואשים.

אבל עלינו להבין שזוהי דרך החיפוש בעבודה, כמאמר הכתוב "אם תבקשנה ככסף וכו" ובדרך זו האדם מפתח ביטחון עצמי בעבודה מגדל את עצמו באמת לעלות מעלה מעלה בהר ה'.

[1] הרמח"ל כתב כעין זה בהקדמתו למסילת ישרים, שאנשים אינם רגילים לעיין בסוגיות מוסריות. אלא שהרמח"ל עוסק בעיון בהיבט המעשי של הדברים, ואני מתייחס כאן להיבט העיוני, כסוגיה בתלמוד.