בטחון עצמי – שיעור שלישי

ביטחון עצמי ג

 

ההתמודדות עם נפילות היא חלק בלתי נפרד מהמהלך של עבודה

 

האם יש הבדל בין החוטא ששב לבין זה שטרם למד לירא את ה' כראוי

נפתח את השיעור בהשלמת כמה נקודות בסוגיה של תורה ותשובה שעסקנו בה בשיעורים הקודמים.

למדנו שבוע שעבר שאמנם נאמר בתורה לא בשמיים היא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, אבל עלינו לשים לב גם לנאמר במתן תורה "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם" שכאמור לא בא רק לתאר את מתן תורה אלא לתאר את תוכן הדברים ואיכותם, כלומר שהם כאלה שמקורם מן השמים, מאותו מקום מרומם ועליון על בני האדם.

וא"כ מצירוף שני פסוקים אלו נלמד שזה שלבני האדם ישנה שייכות לתורה משמעותו של דבר היא: שבני האדם יכולים להתחבר לדבר שגדול מהם, אבל עליהם לדעת כי הדבר ביסודו גדול ורם מאוד, ועל האדם לטפס כל חייו על מנת לעלות בהר ה', ומטבעו של טיפוס במהלך הדרך ישנם נפילות וקשיים.

לדברים האלו קיבלתי תגובות רבות, ורבות מהם ביקשו להבדיל בין ההתמודדות של האדם בעלייתו מדרגה לדרגה לרומם ולתקן את עצמו, כיון שאיננו נולד שלם. לבין האדם שמעד ונפל מאותה מדרגה שכביכול כבר אחז בה.

אבל באמת זה אינו, נבאר:

המעידות נעוצות בקושי לעלות בהר ה'

הגמרא במסכת עבודה זרה[1] דורשת את הפסוק "אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאוד" ושואלת: אשרי איש ולא אשרי אשה? א"ר עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. ר' יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש.

כלומר לר' עמרם נדרש הפסוק כך: אשרי מי שחוזר בתשובה על חטאיו והוא עדיין בכוחו – ויצרו עודנו בוער בקרבו. ולר' יהושע בן לוי נדרש הפסוק כמו שפירש רש"י: אשרי מי שממהר להכיר את בוראו והוא עדיין בחור. וא"כ לר' יהושע בן לוי הפסוק אינו עוסק בחטא, אלא כל אדם מיסודו רחוק הוא ועליו לעמול על עצמו ולהתקרב.

ומעתה כיון שלימדונו רבותינו שאין להטיל מחלוקת בדברי הגדה, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.  למדים אנו שהן האדם שחטא והן זה שטרם תיקן את דרכיו, שניהם נמצאים באותו המקום, ואין כל הבדל בין ההתמודדות של האדם עם נפילותיו, לבין מאמציו לעלות ולהתקרב לבורא עולם בתחילה, אלא סיבת ריחוקם זהה והיא: הקושי לעלות בהר ה'.

עיקר רצון התורה הוא בעמל, בחתירה המתמדת לעלות

נקודה נוספת הנוגעת לסוגיה הרחבה של ביטחון עצמי, ולנקודה הספציפית שאנו עסוקים בה:

רבים נוטים לחשוב שתכלית העבודה היא להגיע ליעד מסוים, כלומר: עלינו להיות שלמים בבין אדם לחברו, שלימים בידיעת התורה וכדו'. אבל באמת עיקר רצון התורה הוא בעמלינו, בחתירה המתמדת לעלות. וכמו שכתב המסילת ישרים על חיי האדם בעולם הזה "נמצאת המלחמה ערוכה לנגדו פנים ואחור" כלומר צורת החיים של האדם העמל בעבודת ה' היא מלחמה תמידית. דברים אלו לא נאמרו לקטני דעת, אלא זה הדבר שפירשוהו חז"ל אשרי איש ירא את ה', כלומר מאושר הוא השב בתשובה ועודו איש, כאושרו של הממהר לעבוד את בוראו ועודנו איש.

הרצון במשרה תורנית נובע מהרצון להשפיע

נחזור עתה לסוגיה של ביטחון עצמי, ונפנה לנקודה נוספת שמשפיעה רבות על הערך העצמי של רבים מבני התורה, והיא ההשתוקקות למשרה תורנית (שטעלע), ובמיוחד המשמעות הניתנת לאי קבלת משרה.

ובכן, הערך העיקרי של קבלת תפקיד, הוא היכולת לתת ולהשפיע. ובאמת כל אדם רוצה להביא תועלת כזו (במיוחד זה שיש לו מה לתת), שכן באופן טבעי אדם מעריך את עצמו ביחס לזולת, וכמו שאמרו: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

הפרשנות השגויה לאי קבלת משרה תורנית

בהתאם לכך, מי שלא זכה לקבל תפקיד מפרש זאת כביטוי לכך שאינו ראוי להשפיע, אבל באמת מחשבה זו שגויה, וכשנתבונן בה ניווכח שהינה תוצאה ישירה של הנקודות שדיברנו בהם למעלה בשיעורים הקודמים, מה שכנינו 'אשליית השלימות'. והיא התפיסה שבעבודה, אם האדם אינו שלם – הוא נכשל, וזאת מאחר וכביכול 'השלימות היא בהישג יד' ומטרת האדם היא להגיע אליה, ונשכחו דברי המסילת ישרים "נמצאת המלחמה ערוכה לנגדו פנים ואחור" המלמדנו כי חיי האדם הינם מהלך שלם של התמודדות.

גם מי שאין לו שטעלע יכול להשפיע

על בסיס עיוות זה השתרשה התפיסה שרק רק בעל מעמד ראוי להשפיע, כיון שמגמתנו היא הצלחה, וממילא מי שלא זכה לה אינו ראוי לכוון אליה. ומחשבה זו היא אחד הגורמים הראשיים לחולשת הדעת וחוסר הביטחון אצל רבים מאיתנו.

ר' איצלע כותב בהקדמה לנפש החיים שאביו ר' חיים היה מרבה להוכיחו ולומר לו: מדוע אינך עוסק בהבאת תועלת לאחרים? "שכן האדם לא נברא אלא להועיל לאחריני", ברור לכל שאין כוונתו שכל אחד צריך "שטאלע" או תפקיד בעזר מציון, אלא הכוונה היא שמהלך ההתפתחות האישי והעבודה של האדם צריכה להיות במגמה של הבאת תועלת לאחרים כחלק מהעבודה הפרטית שלו. ואכן לאדם תמיד יש היכן להשפיע, בקרב חבריו, משפחתו, סביבתו. אבל אנו שבויים במחשבה שרק השפעה של בעל מעמד הינה משמעותית, כי הרי רק מי שהגיע ליעד הצליח.

זהו גם משמעותו של הסיפור על האלטער מקלם שאמר לו ר' ישראל שעליו לתת תועלת לאחרים, והסבא הצטדק וענה: ראשית עלי לסיים לעבוד על עצמי, אמר לו ר' ישראל לא! דווקא כל זמן שלא השלמת את עבודתך דווקא אז אתה יכול להביא תועלת לאחרים.

כשלמדתי את דברי ר' ישראל אלו עם המשגיח ז"ל הוא הסביר: שאחרי שאדם גומר לעבוד על עצמו המרחק בינו לתלמידיו גדול מדי. כשהייתי צעיר הבנתי את הדברים כמשל למרחק פיזי, שממרחק גדול קשה להשפיע. אבל באמת ר' ישראל מלמדינו שהאדם אינו משפיע מהמקום שאליו הוא כבר טיפס והגיע, אלא דווקא מתוך העמל והמאמץ להגיע אליו, וזה כל אחד יכול.

ר' שלמה זלמן אוירבך אמר שהסיבה שהוא מכנה את ר' איסר זלמן מורי ורבי הוא בגלל שאיתו הוא למד להתמודד ולפלס דרך בסוגיה. ר' איסר זלמן לא היה מרצה להם את השטיקלעך תורה שלו, אלא מחפש יחד איתם את הדרך לפתרון הסוגייה.

ועלינו להבין התועלת הכי גדולה איננה מתוך עמדה גבוהה הרחוקה מהתלמיד אלא דווקא ממקום קרוב לזה שבו הוא נמצא ומתמודד על מנת לגדול.

מהו שימוש תלמידי חכמים

נשאלת השאלה איך אדם רשאי לקחת אחריות ולהשפיע אם אינו שלם הרי עלול להיות שהוא טועה ומטעה? התשובה היא על ידי שימוש תלמידי חכמים.

נתבונן מעט במושג שימוש תלמידי חכמים,

שימוש חכמים אין פירושו לשאול את פיהם כל דבר ולעשות רק על פי הוראתם, שכן דרך זו משמעותה להשליך את כל האחריות הלאה למישהו אחר, ובוודאי שאין תכלית שימוש זה לחמוק מלשאת בעול האחריות, אלא שימוש חכמים היינו ללמוד בכוח המחשבה וההתבוננות שלך בדרכיהם של חכמים – איך עליך לפעול מעצמך.

אני הייתי שואל ומתייעץ עם רבים מרבותינו עם הרב שך זצ"ל עם הרב שטיינמן זצ"ל עם ר' משה סאלוויצ'יק ושלושתם הצביעו על אותה דרך שבה רציתי לפעול, זה אינו אומר שפעם הבאה לא אטעה בוודאי שאני עלול לכך, אלא אני רואה שאני בכיוון.

כל תחומי העבודה דורשים מאיתנו לקחת את האחריות על עצמינו

מורגל אצל רבים בבואם להתייעץ ולשאול להתאמץ ולהגיע הכי למעלה לקצה השפיץ, אבל זו טעות הנובעת מאותה סיבה: מהרצון ללכת על בטוח בלי צורך לקחת אחריות. אבל באמת כל תחום של עבודה בחיים הוא לימוד והתבוננות המובילים ללקיחת אחריות, ולקיחת אחריות משמעותה שיש לי כאן אפשרות לטעות.

עלינו להבין לגדול פירושו לעמול, ולעמול פירושו להתמודד ולהכריע מתוך ההבנה וההשגות שלנו, וזאת בלי לשכוח לעשות כל העת שימוש תלמידי חכמים לוודא שאנו בדרך הנכונה אבל לא לברוח מאחריות. דבר זה נכון בעבודת ה'. בהתמודדות עם שאלות אישיות בחיים, שבהם ברור לכולם שנתינת האחריות לאחר פירושה בריחה, וכך איננו יכולים לגדול. ודבר זה נכון גם בלימוד תורה וגם בהכרעה מעשית בענייני הלכה, שגם שם הצורה הנכונה של קיום התורה היא ללכת למי שיכול ללמד אותנו לא רק איך לנהוג נכון אלא גם איך עלינו ללמוד את הסוגייה כראוי ולהוציא ממנה את ההכרעה הנכונה למעשה, אבל אצלנו רווח המנהג ללכת הכי למעלה בכל שאלה הגם שכך איננו יכולים להקשיב וללמוד.[2]

ועל הכל חופפת אותה טעות יסודית והיא התפיסה של עבודת ה' כמטלה להגיע לשלימות, כביכול בפנינו שני אפשרויות: הצלחה מלאה או כישלון. אבל עלינו להבין את העבודה כמהלך של התמודדות, שבה טעויות ונפילות הם חלק בלתי נפרד ממהלך הדברים, וכמו שלימדנו הגר"א שברכת הרוצה  בתשובה מתייחסת לתורה, ואדרבא הבריחה מאפשרות של טעות משמעותה בריחה מהתמודדות והפסד כל מהלך העבודה.

 

 

[1] י"ט א

[2] באותו ענין, גם בענייני רפואה רווחת אצל רבים התנהגות דומה, לבקש רק את ההכי הכי בכיר.. אבל הרבה פעמים דווקא הבכיר אינו מוכן לקחת אחריות ולהיכנס בעובי הקורה, וגם אין לו את הקשב הדרוש לעניין.