התבוננות בחסרונותינו
בשיעור הקודם ביקשנו לסלול דרך שתאפשר לנו להתבונן ביושר בחסרונות שבנו מבלי לפגום בהערכתנו העצמית. כעת ניכנס יותר לסוגיה וננסה להציע דבר שיכול לתת מענה לבעיה, אולם עלינו להבין, איננו מחפשים כעת פתרונות לחסרונותינו, אלא דרך שתכשיר אותנו להיות מסוגלים להתבונן ישירות על עצמינו, על הריחוק שלנו מהבורא עולם, וזאת עוד לפני שאנו מבקשים דרך לצאת מזה.
תשובה היא חלק מהדרך העולה בית ה'
ובכן, עניין זה מושרש עמוק בתורה, הגר"א מבאר שברכת "הרוצה בתשובה" שבשמונה עשרה מתייחסת לתורה. לכאורה תשובה מתייחסת למצב שאדם סטה מדרך התורה, ומה לה לתורה ולדרך התשובה? למדים אנו מכאן: שההתמודדות עם כישלון איננה דרך אחרת המיועדת למי שכשל וסטה מדרך המלך, אלא אדרבא זהו חלק בלתי נפרד מקיום התורה, ובלי לדעת להתמודד עם זה אדם אינו יכול לזכות לתורה.
אמנם ודאי הוא שהתורה דורשת שנקיימה במלואה וללא פשרות, ובכל זאת עלינו להכיר ולקבל את היותנו חסרים, ואת ההתמודדות התמידית המלווה את עבודתנו.
נקדים ונאמר: הדברים שנאמר כעת נשמעים בהקשבה ראשונה ההיפך מההיגיון, ויקשה עליכם לקבלם, קושי הנובע מהרגלי המחשבה שלנו בסוגיה, אבל כשנתבונן בדברים שוב ניווכח: שאכן כך הדברים בנויים.
עבודה מוסרית נעשית יחד עם העיון בפנימיות התורה
יודעים אנו כי אנשים גדולים שהיו מפורסמים בעבודה עצמית, עבודתם תמיד הייתה שלובה בלימוד פנימיות התורה. כך נהגו ר' ירוחם, הסבא מקלם, הסבא מסלבודקא, הרב דסלר ועוד מרבותינו, כולם עסקו לצד העבודה בפנימיות התורה, מדוע?
נראה כי הסיבה לכך היא: שעבודה עצמית כוללת בתוכה מודעות שהדבר שאנו עסוקים בו בעבודת ה' גבוה וגדול מאתנו מאוד. אין הכוונה שאכן הדבר גדול אבל גם אנו שייכים אליו, הוא בשמים וגם אנו בשמים. אלא אנו נמצאים בארץ – ומתעסקים בדבר שנשגב מאתנו. כפי שנאמר במתן תורה – "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם", נתבונן: כי הפסוק אינו בא לציין את המקום שממנו דיבר הקב"ה, אלא את איכותו המיוחדת של הדיבור, "שמים"- מלשון "שם" בלשון רבים. כלומר: שמדבר אלינו ממקום גבוה וככל שנעלה יותר ונחשוב – "הנה תכף אנו מגיעים לשמים", אנו מגלים שהשמים תמיד נשארים שם רחוק מאתנו. לכך הלשון – שמים הוא מלשון "שם" בלשון רבים, דהיינו לעולם הוא נשאר שם. משום שהתורה תמיד תישאר גבוה מאתנו!
דבר זה הוא היסוד לבניית הביטחון העצמי שלנו בענייני עבודה, שכן אנו בבסיסינו איננו שלימים, אדרבא מבקשים מאתנו לעסוק בדבר גדול ורם מאתנו, ולכן אם לא הצלחנו לעמוד תכף במשימה אין זה אומר שאנחנו כישלון, אלא הצפייה מעמינו היא שנתאמץ, שנפעל.
עבודת ה' אינה שלימה על ידי דקדוק הלכה לבד
מורגלים אנו שעיקר עבודת ה' היא דקדוק הלכה ומעבר לכך אין כלום. ואמנם ההלכה היא העיקר אבל איננה כל התמונה, אלא התמונה המלאה של קיום המצוות כוללת – מלבד קיום ההלכה – את מהות המצווה ופנימיותה. בדומה ליחס בין מוח האדם לגופו, שאף אחד מהם אינו שלם כשלעצמו, אלא שניהם יחד משלימים זה את זה.
וחלק זה בעבודה כמעט ואינו מעסיק אותנו! כמובן שאין לזלזל בחומרות, ואכן העיקר הוא קיום ההלכה, אך אנו עושים מצוות בלא רוממות כלל! אין לנו מימד שמעלינו.
ההתמקדות בהלכה בלבד יוצרת אשליה של קלות בהשגת שלימות העבודה
ולמעשה בכך שאנו תופסים את המצוות רק בפן של קיום ההלכה נוצרת אצלנו תחושה שקיום המצוות בתחום שליטתנו המלאה, אנו יכולים להכריע, אנו יכולים לקבוע. אבל עלינו לדעת כי זו אינה התמונה הכוללת, ובאמת קיום המצוות מגיע ממקום רחוק וגדול מאיתנו, מקום שתמיד נשאר מעלינו. ולכן התמודדות שלנו בעבודת ה' אינה קלה, שכן איננה רק במישור הקיום המעשי של ההלכה, אלא יש בה דרישה מהאדם להתרומם מעלה, והמאמץ זה אף פעם לא נפסק.
בכל מצווה שאנו עושים: תפילין, ציצית וכו', הדברים נוגעים לעולמות שהרבה מעבר, הרמב"ן בבראשית מבאר שהעולם נברא בעבור הפרשת חלה. איך אפשר להבין זאת, מפרישים חלה מכניסים בשקית או שורפים וזהו, בשביל זה נברא העולם? התשובה היא שכנראה אנו לא יודעים את המשמעות של הדבר שאנו נוגעים בו.
יש האומרים "הדברים האלה מתאימים למשגיחים ולמי שאינו יודע ללמוד, אך לאלה הבקיאים בהלכה זה לא נוגע". לחושבים כך נאמר בפסוק: "אמר רשע אין רם" אין רוממות!
גם בלימוד תורה אנו לומדים מתוך תפיסה שהכול בתפיסה שלנו, שהרי היא "תורה דיליה". כאילו שאנו בעל הבתים על התורה. אנו לא תופסים שהתורה היא מעלינו. כתוב שבמתן תורה השכינה לא ירדה למטה מעשרה, ומשה רבינו לא עלה למעלה מעשרה, אלא – אישתרבובי אישתרבב ליה כסא עד עשרה, ומשה היה מאחז פני כיסא. ולכאו' מה עשה? מי שלמד אי פעם מסכת "שבת" או "עירובין" מבין שאם הוא תפס, הוא כבר לא נמצא למטה מעשרה. אלא משה רק פתח את ידיו ונגע בכיסא שמעליו. כך לומדים תורה! באופן שהתורה מעלינו ואנו רק נוגעים בו מלמטה.
כך גם צריכים להתייחס לתפילה- הנפש החיים בשער ב' מביא לשונות נוראיים- אדם צריך לחשוב שבכל תיבה שמוציא מגופו נפשו יוצאת מהגוף לגמרי, ונדבקת באותה תיבה ועולה למעלה. עוד אומר הנפש החיים שקודם התפילה צריכים לומר "ה' שפתי תפתח" מדוע? משום שמרוב עבודת התפילה אפשר להגיע למצב שאינו יכול לפתוח את פיו. אצלנו המקסימום של תפילה זה להבין שמה שחסר לנו תלוי בבורא עולם, אמנם להאמין בכך זהו דבר גדול, אך אין זאת עניינה המלא של התפילה, האם בהתייחסות זו אפשר להבין שהנפש יוצאת מהגוף? האם כך מגעים לכך שאין אפשרות לפתוח את הפה?
תחושת הכישלון נובעת מהאשליה כביכול השלימות בהשיג יד
על רקע הדברים האלו נוכל להבין כי הסיבה לתחושת הכישלון ולחוסר היכולת להתמודד היא 'אשליית השלמות' כביכול השלימות בעבודת ה' היא בהישג יד ואין כל מקום לקבל כל כישלון שהוא.
בהתאם לכך אנו מחונכים להיות 'פרפקט', כביכול איננו שווים אלא א"כ אנו שלימים, וע"כ לא יתכן שנכיר בחסרוננו ועוד נודה בהם בפני אחרים הרי בזה אנו הופכים לכישלון.
אפשר לומר אדרבא ההיגיון הבריא אומר את ההיפך – "אם זה מעלי ותמיד נתקשה להגיע זה מייאש". אבל כשנתבונן ניווכח כי הדבר מייאש רק כשחושבים שהתורה צריכה להיות בכיס שלנו! יש לנו בעיה שורשית שאנו לא מוכנים לקבל שיש דבר שהוא מעלינו! מדוע זה אמור לייאש? אנו מצווים ועושים והקב"ה מעוניין שנתעסק בכך אף שזה מעלינו. אנו יכולים לעלות, אך בסופו תמיד זה נשאר באופן של – "מן השמיים דיברתי עמכם".
הפער בין זה שנכשל לזה שלא, אינו בין אדם שלם לאדם חסר ומקולקל
נקודה נוספת, בהסתכלות זו אדם שעבר עבירה חלילה ואדם שלא נכשל שניהם מתעסקים בדבר שגדול מהם, וממילא ההבדל ביניהם פחות תהומי מאשר הסתכלות שלפיה האדם המתוקן מושלם והחוטא חסר. ומעתה אל לנו לחשוב שכל אלו סביבנו הגבוהים מאיתנו בשלבי הסולם העולה בית ה', אלו שלא נכשלו כמונו, הם כביכול 'שלימים' ואנו לעומתם נכשלים וחסרים, משום שאצל כולם השלמות רחוקה ואיננה קרובה אף פעם, גם אצל מי שיותר מתוקן.
וודאי שיש בתורה ובעבודה, פנים אחרות ג"כ, ויש מאמרי חז"ל ופסוקים שמדברים דברים אחרים. אך זהו הזווית והדרך לעבוד על ביטחון עצמי.
