תורה לשמה על פי נפש החיים

תורה לשמה מול מצווה לשמה

מעלת לימוד התורה היא הנושא הנידון באריכות בספר "נפש החיים", כשחלק מדיון זה עוסק במהות 'לימוד לשמה' בתורה. 

ידועים דברי ר' חיים מוולוז'ין כי 'לשמה' בלימוד תורה מתקיים על ידי כוונת הלומד – להבין ולהשכיל, בניגוד למחשבה הפשוטה כי התנאי ל'לשמה' הוא דבקות, טהרה ונקיות.

ואכן, יש האומרים כי שיטתו של ר' חיים היא דעת יחיד בעניין זה. אך יש לשים לב כי הוא עצמו אומר שכולם אמורים להסכים איתו – גם רש"י כמו הרא"ש, ואין מי שיחלוק על כך. כלומר: הדברים היו כל כך ברורים לו, עד שאמר כי אי אפשר ללמוד אחרת את משמעות ה'לשמה' בתורה.

לדבריו, שונה משמעות ה'לשמה' בתורה משאר מצוות. בכל המצוות, 'לשמה' הוא דבר השייך לדבקות בה', ומנגד, בתורה ה'לשמה' הוא להבין ולהשכיל בתורה עצמה.

מדוע אכן שונה התורה מכל המצוות?

'לשמה' הוא דבר השייך לעבודה של האדם. תמיד ישנו הבדל בין עצם קיום המצווה ל'עבודה' שיש בה. הקיום עצמו עומד כתביעה חיצונית – לעשות את המעשה, לעומת זאת עבודת האדם במצווה נמצאת ב'דעת' האדם. העבודה משקפת את המשמעות שיש בעשייה של האדם הספציפי, במעשה הספציפי: מה המעשה מקרין החוצה ומוציא לפועל מתוך דעתו של האדם.

הטוב והרע שבמעשים

אלו גם דבריו של ה"מסילת ישרים", שכאשר מדבר על מידת הזהירות אומר כי על האדם לברר לעצמו 'מהו הטוב האמתי שידבק בו האדם ומהו הרע'. 

ה'מסילת ישרים' לא אומר את המתבקש לכאורה – 'הטוב הוא קיום המצוות כולן והרע הוא העבירות', אלא הטוב והרע נשארים פתוחים לחיפושו של האדם.

הסיבה היא כי דבריו נסובים על קומת העבודה של האדם. זו קומה שבאה לאחר שהאדם כבר מקיים את כל השו"ע ונזהר מעברות. בנקודה זו מתחילה עבודת האדם, שהיא המשמעות המשתקפת ממעשיו. לכך הוא צריך לברר לעצמו מהו הטוב האמתי ומהו הרע, והם דברים סובייקטיביים לאדם, לדעת האם מעשיו משקפים טוב או רע.

לכך, הדימוי של ה'מסילת ישרים' הוא אדם הנמצא בגן המבוכה ואינו יודע איזו דרך מובילה למקום הנכון. 

מקיים ההלכה אינו נתון בגן המבוכה, הרי קיימות עבורו הוראות מפורטות לכל מקרה ומעשה. אך העובד, הנמצא בקומה שמעל המעשים, נמצא בגן המבוכה, שם אין הוראות מעשיות.

ישנם אנשים גדולים שיודעים מהו הטוב הכללי בחייהם, יש שיודעים באופן חלקי על שנה, שבוע או יום. אך אדם צריך לפחות להבין מה הטוב המשתקף מהמעשה הספציפי שלפניו.

בשבת ובמועדים ישנה כוונה כללית, אך היא כוונה שהאדם הרגיל אינו יודע לעמוד עליה ולהחזיק אותה בדעתו. אצלו המועדים הם נקודות בתוך מרחב השבת או המועד, ולכן עליו לדעת לפחות את הביטוי המקומי של אותן נקודות.

זהירות היא מלשון "גם עבדך נזהר בהם" שהוא לשון 'זוהר'. 

אין הפירוש שהאדם זוהר מחמת הקדושה שחלה עליו בעקבות המצוות. אלא המעשים מזהירים את הדעת שבו על ידי העשייה. כל עשייה משקפת את הדעת והפנימיות של האדם.

במובן זה, כוונה של 'לשמה' או 'לא לשמה' בלימוד תורה משקפת את המשמעות שבמעשה הלימוד. לימוד 'שלא לשמה' יכול לבטא עמדה חברתית מסוימת, מעשה חסד 'שלא לשמה' יכול לבטא פחד מתגובת הזולת. אלו הצדדים שאינם טובים כפי שיכולים להשתקף ממעשה האדם. באותו האופן, לימוד 'לשמה' משקף דברים טובים ועמדה נכונה באדם הלומד.

כוונה במצוות ובתורה

ישנו הבדל חשוב בין הכוונה במצוות לבין הכוונה בלימוד תורה.

וכך מבאר ה'נפש החיים' בשער ד': "עשיית המצווה ודאי שצריכה להיות למצווה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו. כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים".

הרקע העומד מאחורי המצוות הוא שיתפאר שם ה' בעולם. זהו המסר האמור להשתקף מתוך המעשה של המצוות. הביטוי צריך להיות 'לכבוד ה". 

זהו 'לשמה' במצוות – דבקות ומחשבה טהורה לשם ה', המחשבה הנקייה והזכה היא התנאי לקילוס עילאה. כמו מתנה שהערך שלה עולה אצל המקבל אם הנותן אכן חשב עליו באמת. מחשבה החודרת לתוך המעשה.

ה'נפש החיים' מדייק בדבריו אלו כי הדבקות היא לא ה'לשמה', אלא המעשה הנעשה בדבקות הוא ה'לשמה'. 

רצון וחכמה

לפי זה יתבארו דבריו ב'לשמה' שבתורה – 

ישנם שני יסודות בבריאה – רצון וחכמה. שניהם עומדים כיסוד העולם. וכך מתרגם ה'תרגום יהונתן' את הפסוק "בראשית ברא אלוקים" – חכמה. זהו הדבר העומד בתשתית. 

גם 'רצון' שהוא תחילת הכול, וגם 'חכמה'.

כל המצוות הן גילוי של רצון ה', גם בלי שיש מהלך והבנה בתוך הדברים. הבורא יכול לצוות כל דבר, גם בלי שהדברים יקבלו הבנה בדעתו של האדם, ואכן חוקים הם מעין זה – 'חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר'.

'הרצון' הוא הרקע לכל המצוות, וכשהקיום שלהן נעשה מתוך היענות – זהו קילוסו.  

'החכמה' היא התורה. 'תורה' מלשון מורה אנשים בדרך. "נובלות חכמה של מעלה – תורה".

מצוות הן רצונו, תורה היא חכמה. 

חכמה היא גילוי ולא קילוס. החכמה מבארת מהלך, תהליך, המהות שלה הוא גילוי. 

אם כן, הדבר ברור ש'לשמה' בתורה הוא להבין ולהשכיל, הרי זוהי מהותה – גילוי. וכשהרקע של הלימוד הוא גילוי – להבין ולהשכיל זו בדיוק מהות התורה.

לכך אומר ה'נפש החיים' כי זהו דבר שאי אפשר לחלוק עליו. הבנה זו במהות העבודה, מכריחה את החלוקה האמורה בין 'לשמה במצוות' ל'לשמה בלימוד תורה'.

ה'לשמה' ו'לא לשמה' תלויים במה שמתגלה מתוך מעשה האדם – דברים אנושיים או אלוקיים.

התורה מעניקה ללומד

סביב הפיוט "מלאכי רחמים הכניסו רחמינו" וכו' ישנן דעות האם ניתן לאומרו. דעת ר' חיים מוולוז'ין ב"כתר ראש" שלא לאומרו, מחמת שאי אפשר לבקש טובה מהמלאכים. הקב"ה הוא היחיד ממנו ניתן לבקש ורק הוא בכוחו ליתן. מחמת כך כתב ר' חיים בחריפות שלא לאומרו.

לעומת זאת בשער ד' ב'נפש החיים', הוא כותב על התורה – "שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש."

נשאלת השאלה – מדוע כאן ר' חיים מתייחס לתורה ככזו אשר בכוחה להעניק שכר ללומדיה, כשהוא שולל כל יחס שאינו פנייה ישירה לקב"ה?

אך לאמור, שהתורה היא חוכמתו של הקב"ה – זו מהותה. בלימוד התורה אנו מגלים את חוכמתו.

כך, הנתינה של התורה מתפרשת לא כשכר חיצוני, אין זו תמורה לקיום רצונו. אלא העיסוק וגילוי החכמה מושכים חכמה נוספת מהמעיין, כ'משיכת מעיין' המכשירה את כל המים לטהרה.

לומד התורה מתעסק עם הפתח של החכמה, אך מאחרי הפתח ישנה חכמה גדולה ועצומה. כך – "שיש לאל ידה" לא מתפרש כרשות נפרדת היכולה לתת, אלא כך היא תכונת הגילוי.

וכמו בלימוד סוגיה, לפעמים פרט קטן פותח הבנה למרחבים עצומים.

לשמה – הוא הדבר שמתבטא במעשה הלימוד – האם הוא מגלה חכמה או תכונות אנושיות כמו כבוד וכדו'. 

הלימוד מגלה את חכמת הבורא, וכך ה'לשמה' הוא 'להבין ולהשכיל'.