לב בתורה

תורה כמרכז החיים

בלימוד התורה אנו מקווים כי היא תכנס אלינו ללב – 'רחמנא ליבא בעי'. מרכז חיי האדם הוא בלב. באותו אופן אנו רוצים שמרכז חיי התורה יתקיימו בלב.

מהו לב במובן זה, וכיצד הדברים משפיעים על אופן הלימוד והמחשבה אודותיו?

לב הוא מקום משכן השכל, כפי שכתוב – "חכמת לב". שלמה אמר – "ליבי ראה הרבה חכמה". לב אינו הרגשה, הוא משכן השכל.

מקום הלב הוא באמצע. המשמעות של הדברים כי הלב הוא מרכז חיי האדם. גם מחשבה יכולה להיות מרכז חיי האדם, ועל כן הלב כולל בתוכו גם את המחשבה, ההבנה ותפיסת הדעת, ובלבד שישמשו כמרכז החיים.

ההבדל בין מוח ללב הוא שהמוח מקומו למעלה בעוד הלב במרכז. בלב ישנן מחשבות אך כאמור, הן מרכזיות בחיים. לעומת זאת, המחשבות במוח הן ברורות, אמיתיות, אובייקטיביות. הן בקומה העליונה שבאדם ולא במרכז שלו.

עלינו לברר לעצמנו היכן הוא המעבר בין הקומה העליונה – המוח, למרכז – הלב.

לעיתים קרובות אנו לומדים תורה עם הרבה מוח ומעט מאד לב. התורה אינה נכנסת לליבנו ואינה מחייה אותנו. היא אובייקטיבית, ניתנת לציטוט, בכוחה להיאמר לאחרים ואף לשכנע אותם, אך היא לא שוכנת בלב. תורה השוכנת בלב נראית אחרת – היא רק של האדם הלומד אותה – היא החיים עצמם. היא שונה אצל הלומד מהאופן שבו היא נחווית אצל אדם אחר, היא מאד סובייקטיבית וכך היא פחות ניתנת לשיתוף, לפחות לא בצורה ברורה כל כך ורהוטה.

תורת חיים

התכונה של גוף חי ואפילו צומח בניגוד לדומם, היא חילוף החומרים שבו. הגוף מכניס מזון מבחוץ ומוציא החוצה את מה שכבר אינו צריך, את מה שהוא אשפה בעבורו. 

כך נראים החיים – התזונה נכנסת מבחוץ, הגוף מעביר אותה בירור, מוציא את הישן ואת מה שלא טוב לו, ונשאר עם מה שמזין ויכול להיטמע בתוכו, וחוזר חלילה. אלו חיים בהגדרתם.

כך צריכים להיראות חיים בתורה. התזונה נכנסת מבחוץ, והגוף – התורה, מברר את הדברים כשחלקם לא נשארים בפנים כאמת אלא נפלטים החוצה. אך הם חלק מהתהליך – מהצמיחה.  

ישנם שני נושאים בתורה. החלק הנוגע לעבודת ה' זהו התחום של המעשה, המידות והעמדת החיים הפרקטיים. ויש את החלק המופשט יותר בתורה.

כיצד ניגש לחלק הנוגע למעשה דרך לימוד המוסר, באופן שהלימוד יהיה תורת חיים?

מחשבות והיגדים נטמעים בחיים לא דרך שטיפת מוח וחזרה בלתי פוסקת. הם לא יהפכו את המחשבות לחלק מהחיים.

סוגיה הנוגעת לחיים אמורה להילמד דרך ניסיון חיים עשיר של הלומד. דרך דברים דומים שהוא פגש בהם בחייו. 

הספר מלמד משהו, וראשית, צריך להבין היטב מה הוא אומר. אחרי שהנושא ברור דיו האדם צריך להתבונן על חייו ולמצוא בהם את המקומות הדומים, את ההתנסויות שלו באותו נושא, ולברר עם עצמו כיצד הוא חש כלפיהם, מה הוא חושב עליהם. 

כשהאדם מעמיד את החוויה שלו באותו נושא ואת המחשבה שלו אודותיו מול מה שנאמר בתורה – הוא יגלה פער, הוא יבחין כי חוויה פשוטה שלו בנושא מסוים מתגלה כגבוהה ומורכבת בתורה, או שהוא יגלה שוני ואף סתירה ביניהם. 

כך, כשהוא משווה את התורה לחייו, דברי התורה נטמעים בתוכו דרך עניין אישי שנוגע אליו ומדבר לחיים שלו באופן פרטני וסובייקטיבי.

ה'שערי תשובה' אומר שעל האדם לחשוב כי "רע ומר עוזבו את ה'". 

אך כשאדם מתבונן על עצמו הוא יכול להבחין שאצלו החטא דווקא מתוק ולא מר. הפער הזה יכול להביא אותו למחשבה ולהתבוננות על תחושת המתיקות שלו בחטא מול דבר התורה על כך שהחטא מר. 

אלו הם חילופי החומרים – ההתבוננות במתיקות החטא אינה הדבר "האמיתי", אך זוהי הדרך דרכה נכנסת תזונה לגוף החי ומתבררת אצלו, כשלאחר מכן הגוף יפלוט אותה כפסולת, לאחר שהמתיקות של החטא תשתנה למרירות על ידי ההתבוננות והעבודה.

בלי עבודה זו האמת שהחטא הוא 'רע ומר' יהיה רק במוח אך לא בלב. וזו העבודה שלנו להכניס אותו ללב, להפוך אותו למרכז החיים.

על האדם למצוא דוגמאות מוחשיות מחייו, ולהבחין  כיצד סיטואציות מסוימות הופכות דבר ממתוק למר. כך הוא יוכל לעשות עבודה בחייו הרוחניים.

הרבה מהאמת שאנו מחזיקים בה וחושבים כמוה, היא בצורת סיסמאות, היגדים הניתנים לציטוט בהיר וברור. האמת נמצאת בספרים ואנו אכן יודעים היכן וכיצד למצוא אותם, אך היא לא שוכנת בלב. כדי שהיא תשכון בלב היא צריכה לעבור תהליך של חיים – חילוף חומרים.

בלימוד סוגיות עיוניות עלינו להיזהר שלא לקבל סברה סתם כך, מתוך אמון לספר, אלא נקשה ממקומות אחרים, נביא ראיות לכאן ולשם. 

כך גם בלימוד מוסר. לא נוכל לקבל את הדברים רק מתוך אמון, עלינו לעמת אותם, ולא ממקורות אחרים אלא מתוך החיים שלנו, החוויות וניסיון החיים שעברנו.

אומנם בגיל צעיר לימוד המוסר לא יהיה אפקטיבי באותו האופן, מכיוון שהלומד הצעיר עדיין לא עבר הרבה בחייו, באופן שיכול להביא ניסיון עשיר לתוך הלימוד, ומשכך הלימוד פחות יחכים אותו באופן משמעותי.

לעיתים אולי אנו פוחדים להתבונן בחיינו, שמא יש בהם דברים שלא היינו רוצים לראות ולדעת. אך חשוב להבין כי התבוננות כזו הנעשית באומץ ובכנות היא הפתח והדרך לעבודה משמעותית.

ה'ילקוט שמעוני' בפרשת שופטים אומר – "בכל הרגשה והרגשה נתן הקב"ה תורה, מה לעשות ומה לא לעשות". בכל דבר בחיים ראוי להתבונן מהי האמת בתוכנו, ואחר כך מה אומרת על כך התורה.

עד כה הדברים היו אמורים על לימוד מוסר וענייני עבודת ה' בעולם המעשה. אך הדברים אמורים גם בלימוד סוגיות מופשטות.

גם בלימוד זה ישנה מערכת חיים של חילוף חומרים. גם לימוד האמת חייב לעבור דרך כניסה של תזונה מבחוץ לתוך האדם כשהבירור נעשה בתוכו, חלקו יוצא כפסולת וחלקו המזוקק נבלע בגוף.

וכך מדריך ר' ישראל במכתב כ"ט את לומד התורה – "הפלפול הוא יסוד גדול וחזק לבקשת האמת… השכל העמוק והישר… החוב וההכרח להרחיבו, לחדדו ולהישירו, אשר כמעט בלתי אפשר ע"י בחינת האמת המוגבל מכל צד… באופן שילך על דרך הנאה והיפה מאירת עיניים."

דבריו של ר' ישראל הם כי השכל הישר והאמיתי לא נבנה על ידי דברים "אמיתיים", כי אם על ידי פלפול והליכה אחר הנאה והיפה. 

ר' ישראל מעודד בדבריו את הלומד לחשוב בצורה משוחררת, בלא לשים את האמת מול העיניים.. זו לדבריו הצעידה לעבר האמת. הדרך עוברת על ידי מחשבה משוחררת אשר יכולה לפנות לכיוונים שונים ולאפשרויות אחרות, ראוי לאדם שילך אחר מה שיפה ונאה בעיניו גם כשהדברים אינם "אמיתיים".

זו הדרך, התזונה נכנסת מבחוץ לגוף הלומד, בתוכו הדברים עוברים בירור כשחלק מהם נדחה והחלק האחר מוטמע בגוף ובתורה.

אנו, כלומדי תורה, רוצים להביא רעיון מוגמר ומלוטש. מוצר סופי ובלתי משתנה. אך הדרך הנכונה היא לומר רעיונות גם כשהם לא מלוטשים ואולי בוסריים. עלינו 'לחשוב' את התורה תוך כך שאנו יודעים שהמחשבות והרעיונות ישתנו תוך כדי לימוד והתעסקות איתם.

כך כותב ר' ישראל בתחילת מכתב כ"ט, אשר כידוע הוא הקדמה ל"תבונות", שם, לראשונה הוא כתב משהו המיועד לציבור הרחב בניגוד למכתבים אחרים אותם ייעד לתלמידיו. 

וכך כתב שם –  "אדברה ברעיונות מקשקשות בלי סדרים את אשר נוקרה אצלי מכבר, ועל יד הביקורת החזקה אסמוך לדבר דברי בטח כי אם שגיתי הביקורת תישר דרכי".

מראש מקדים ר' ישראל שהרעיונות שהוא עומד להציג לציבור הרחב הם לא גמורים ולא מלוטשים מספיק, והוא שם מבטחו בביקורת שתגיע על דבריו, שתיישר ותלבן את הדברים. 

בדבריו אלו הניח ר' ישראל הדרכה כיצד צריך להביע רעיונות ומחשבות בתורה – לא גמורים ובלתי מלוטשים. כי כזו היא העבודה, בדרך ישנן  טעויות רבות ודברים שבסופו של תהליך לא יישארו כפי שהם.

 

בשולי הדברים נניח שאלה למחשבה – 

על הפסוק: "אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיך", אומר רש"י: "כל קדשיו בידך" – נפשות הצדיקים גנוזות איתו כעניין שנאמר והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. 

"והם תכו לרגלו" – והם ראויים לכך, שהרי תוכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגליך בסיני. תוכו לשון פעלו התווכו לתוך מרגלותיך.

כלומר, במתן תורה עם ישראל זכו בחיים – להיות בצרור החיים, על ידי שהכניסו את עצמם לתחתית ההר – תוכו לרגליך. 

ואם כדברינו – החיים הם האופן החופשי והמשוחרר של המחשבה, הם התזונה הנכנסת לאדם בצורה לא גמורה ומלוטשת, מנגד המושג צרור מבטא את הקשר ואת האגידה למשהו אחר – את הכבילות. 

אם כן, כיצד שני המושגים – 'צרור החיים' – מסתדרים יחד?