לימוד התורה שונה משאר חכמות

מעשה היה שהזדמן ר' ירוחם לשהות במקום שהיה בצמוד לאוניברסיטה. בשהותו הוא שאל כיצד  ייתכן שאצל אומות העולם, גם בהיותם שטופים במידות רעות ותאוות העולם, אין הדבר מזיק להם, ובכוחם ללמוד ולהשכיל בחוכמותיהם – ואילו אצלנו, בעם ישראל, אדם השטוף בתאוות העולם נפשו נשחתת, ובבואו ללמוד – התורה תהיה סגורה בפניו כשאין לו אפשרות ללמוד ולהשכיל?!

כך אנו מכירים גם את התיאור המפורסם על אריסטו – על שחיתות נפשו מול חוכמתו הגדולה. אך לא רק הוא, גם בהיסטוריה הלא רחוקה, כמו במאה השנים האחרונות, היו  פיזיקאים ומתמטיקאים ועוד חכמים רבים במקצועות שונים שחכמתם הייתה מפורסמת ועצומה, כשלצד זה הם חיו חיים מאד מושחתים וטמאים בהפקרות גדולה, וכסדום ועמורה היו.

בעם ישראל, לעומת זאת, לא תימצא תופעה דומה. כל מי שגדול בתורה יהיה קדוש וטהור. לא נמצא תורה באדם עם נפש מושחתת וטמאה.     

ננסה לעמוד על ההבדל ומה הוא מלמד אותנו על לימוד תורה.

נוכל  לפטור את העניין באמירה שכך היא קדושת התורה, שאינה שוכנת באדם שטוף תאוות חומריות, וכי היא אינה דרה במקום טמא. אך ננסה להבין את ההבדל גם באופן ריאלי ושכלי.

ידועים דברי הגאון וכך מביא גם ה"פאת השולחן" בהקדמתו – שחכמת הנגינה שוכנת על יד חכמת התורה. 

אלו דברים מפליאים. שהרי חכמת התורה יכולה להיתפס על ידי האדם ברגע אחד, כמו שכותב ר' חיים מוולוז'ין על רבו הגאון מווילנה, כי ברגע אחד נגלו בפניו אלף ומאתיים פירושים על פסוק אחד, כשאחד מהם הוא שיחת דקלים. חכמת התורה היא מעלה שכלית עליונה, כזו שהתגלות שלה לאדם אינה מוגבלת בתהליכים חומריים ובזמן יצירה.

לעומתה, מוזיקה היא חכמה שפועלת מתוך העולם. אי אפשר לשמוע יצירה מוזיקלית ארוכה ברגע אחד, התהליכיות של המוזיקה חייבת להיבנות כמשך של זמן.

אם כן מה הקרבה ביניהן ומה הדמיון?

כשנבחין מהו המרכיב המשמעותי במוזיקה נבין. 

הרכיב שקובע את איכות המוזיקה ואת התוכן שלה הוא גורם ההפתעה והחידוש שיש לאדם המאזין. מוזיקה צפויה תשעמם את השומע, האדם לא ימצא בה כל תוכן. רק כשהמהלך המוזיקלי יפתיע אותו – כשהוא 'ילך' בדרך אחרת ממה שציפה – זו תהיה מוזיקה טובה ובעלת תוכן. הווי אומר:  התוכן הוא גורם ההפתעה והחידוש שישנם לאדם המאזין. 

בלימוד תורה מתרחש מהלך דומה, האדם חושב מחשבות ודעות בנושא מסוים, וכשהוא לומד, הוא מוצא מחשבה אחרת מתוך הספר – מחשבה מפתיעה. הפער הזה בינו לבין התורה הוא התוכן עצמו שישנו בתורה. 

עמל התורה אינו "פתרון בעיות" – לגלות סתירה או בעיה ולפתור אותן. עמל התורה הוא לעמוד על הפער שיש ביני ובין התורה ולהחכים דרכו.

כח המחשבה בלימוד תורה הוא לגשש באזור הנלמד, להבין את ההשלכות של הדברים, את התוצאות, ולחשוב על הדברים עצמם.

חכמה שמרכז החשיבה שלה הוא באופן שבו מתחקים  אחר בעיות ומחפשים  להן פתרונות, זו חכמת הגויים. 

בכך נבדלת צורת לימוד תורה מלימוד שאר חכמות.

נקודה זו תבהיר לנו את ההבדל בין הגוי שטוף התאווה, שבכוחו עדיין ללמוד ולהחכים, לבין יהודי הלומד תורה שנפשו צריכה להיות טהורה ונקייה כדי שיצליח להגות בתורה.

תאוות העולם מחדירות  באדם ציפיות ומחשבות מסוימות, ובאופן זה האדם לא יכול להעמיד את עצמו מול הספר הנלמד ולהחכים מהפער העולה. 

התורה היא לא חומר לימודי שאותו צריך קודם כל ללמוד ואז להגות בו. ההגות בתורה היא חלק מהלימוד הראשוני. ההשוואה בין המחשבה שלי למה שעולה מהספר הוא עיקר הלימוד בתורה.

מסופר על הגאון מווילנה שאומנם ידיעת כל התורה כולה הייתה חשובה לו עד מאד, ובכל אופן הוא סבר שידיעת התורה צריכה להיות ברמת התוכן והעניינים ולא כזיכרון של מילה במילה. כי כאמור, התורה אינה חומר אינפורמטיבי שאותו צריך להפנים, אלא המחשבה של הלומד היא חלק אינהרנטי ממנה עצמה.

לימוד כפתרון בעיות יכול להתקיים באופן מיטבי גם כשהלב והגוף שטופים בתאוות העולם. וכך הוא אצל הגויים. אך אצל היהודי לא תיתכן אפשרות דומה, הוא צריך לב מכוון לתורה.

זהו הדבר הייחודי שיש בלימוד תורה.

מוזיקאים, לעומת זאת, אומנם מביאים את נפשם ועולמם לתוך המוזיקה, אך אין להם את התורה מנגד ש'תיישר' ותשנה אותם.

לימוד תורה בלב שטוף תאווה הוא כמו להיזכר בניגון תוך כדי ניגון אחר. זה בלתי אפשרי. כי כל הנפש נמצאת ומכוונת למקום מסוים. כך התורה – לב המלא בתאוות לא יכול 'להיזכר' במשהו אחר – בתורה.

זו הסיבה שעולם המוזיקה קרוב לתורה, אך בכל אופן שונה ממנו באופן מעשי.

אנו צריכים להפנים ולפעול כך שעיקר הלימוד ייעשה באופן של השוואה בין המחשבה שלי למה שעולה ומשתנה בתורה. מכך נצמח.