אנו, בלימוד התורה, מתעמתים עם הנלמד, מתווכחים, לא מסכימים, נושאים ונותנים בקול ובתקיפות על כל דבר ודבר. זוהי הדרך בה אנו לומדים מלכתחילה. הלימוד בעולם הכללי הוא שונה, המטרה היא לקלוט את הידע ולהפנים אותו. אין התעמתות אתו, וכך הלימוד נעשה בשקט ובחרישיות. זהו ההבדל בין סקרנות להתעניינות – לומד התורה מתעניין במה שלומד, וכך מוצא עניין להתעמת ולהישאר בתחום הנושא. אך בלימודי חול, הסקרנות היא המניע, הלומד רק רוצה לקלוט את האינפורמציה ולעבור הלאה לנושא הבא.
לימוד תורה ושאר חכמות
בתי המדרש שלנו מתייחדים בכך שהם מלאים בהמולה וקול לומדים, הדי המשא ומתן שביניהם נשמעים למרחוק. זר הנכנס לאולמות הלימוד שלנו יופתע ואפילו ייבהל, במיוחד אם רגיל הוא לאולמות הלימוד בספריות או במוסדות להשכלה גבוהה. שם הלימוד יהיה חרישי ובעיקר יעשה דרך העיניים ובשקט.
כמובן שאל לנו לזלזל בצורת לימוד זו של שאר חכמות, שהרי הרופא שנלך אליו לטיפול רכש את השכלתו במקום זה ובאופן לימוד דומה.
אך מדוע הדבר כך, ומה הבדל זה מספר לנו?
אנו, בלימוד התורה, מתעמתים עם הנלמד, מתווכחים, לא מסכימים, נושאים ונותנים בקול ובתקיפות על כל דבר ודבר. זוהי הדרך בה אנו לומדים מלכתחילה.
הלימוד בעולם הכללי הוא שונה, המטרה היא לקלוט את הידע ולהפנים אותו. אין התעמתות אתו, וכך הלימוד נעשה בשקט ובחרישיות.
זהו ההבדל בין סקרנות להתעניינות –
לומד התורה מתעניין במה שלומד, וכך מוצא עניין להתעמת ולהישאר בתחום הנושא. אך בלימודי חול, הסקרנות היא המניע, הלומד רק רוצה לקלוט את האינפורמציה ולעבור הלאה לנושא הבא.
ההתעמתות של הלומד מול החומר מקשרת את האדם למידע. הוא מושקע בה והיא נעשית לחלק מחייו – הוא לומד כדי להישאר.
זו המשמעות של "עמל התורה" – אותה התעמתות והעניין האישי שהלומד מפתח ביחס למה שהוא לומד.
הסקרנות, משמעותה לקלוט מידע ולהמשיך לדבר המסקרן הבא. כך היא בנויה מלכתחילה – לספק ולהמשיך.
אומנם, לא בכל מצב הלומד מסוגל להתעמת עם הדברים, ואכן אנו נצרכים להרחיב את הכלים יותר ויותר.
אך המינימום של עמל התורה הוא ההתעמתות של הלומד עם החומר הלימודי. ללמוד באופן של קליטת אינפורמציה זהו לא הלימוד הנדרש בתורה.
הגמרא אומרת על הפסוק "חרב על הבדים" – כי מי שעוסק בתורה לבד חייב מיתה. מסביר המהרש"א מדוע הדבר חמור כל כך – משום שגויים דרכם ללמוד ביחידות, בשונה מישראל שלומדים בחבורה. ואם כן, הלומד יחידי לומד באופן שבו הגוי לומד, וגוי שלמד תורה חייב מיתה.
יש בדברים אלו עניין עקרוני, זהו לא עניין טכני האם ללמוד לבד או בחבורה. הלימוד בחבורה מביא את האדם לעימות עם הדברים דרך המשא ומתן. זו הסיבה שחבורה חשובה כל כך.
ואם כך, ההתעמתות היא הדבר החשוב, בין אם האדם לומד בחבורה ובין אם הוא לומד לבדו. העיקר שלא ילמד באופן של קליטת אינפורמציה, אלא יהא מעורב באופן אישי בלימוד.
לחשוב כתגובה לכתוב
לימוד באופן כזה חייב שיעשה תמיד מול חומר קיים – שינהל משא ומתן עם תוס', עם ראשונים, עם הגמרא. לימוד כזה תמיד יפתיע ויחכים אותנו בתוך התורה. בלימוד כזה התוס' תמיד יחדש ויפתיע אותנו בטיעון שלא חשבנו עליו או בדימוי חדש, ואנו אכן מוזמנים להגיב עליו וכן הלאה. זהו עמל התורה.
נשים לב, לעיתים הלומד עסוק תוך כדי הלימוד רק בהרהורים ובמחשבות בינו לבין עצמו, זהו ביטול תורה. אין זה עמל התורה הנצרך. העבודה היא באופן של תגובה לדברים.
עמל תורה – עמל מלאכה
אופן זה של התעמתות עם היגד של הגמרא או של תוס' זהו ממש כעמל מלאכה.
הגמרא בסנהדרין אומרת שהאדם לעמל יולד, ועדיין היה מקום להסתפק האם לעמל מלאכה או תורה – אין זאת כי עמל זהו הבסיס של האדם.
כשהאדם מתעמת עם החומר עליו הוא עובד, כשהוא בונה בעץ או באבנים. חומרים אלו מהווים 'קונטרה' למאמץ ולעבודה שלו, וכך עבודה זו מקדשת את בעליה שבאותו זמן שקוע רק בה.
באופן דומה עלינו לקיים את עמל התורה. להתעמת ולהתמודד מול חומר שנותן לנו 'קונטרה', תגובה נגדית, כך הריכוז יהיה בעיסוק עצמו בתורה.
נשים לב, עמל אינו מאמץ שלא להירדם. גם אצל הפועל, עמלו אינו המאמץ לעבוד ולא להירדם, אלא המאמץ נעשה מול החומרים עליהם הוא עובד.
עמל פירושו להתגבר על הבעיות שהעבודה מזמנת. כך הדברים נראים בעבודת כפיים, וכך הם גם בתורה.
אומנם הלימוד בתלמוד צריך להיות שזור מכל הספרים ודברי חז"ל, כפי שלימד ר' ישראל במכתב י"ח. אך אפשר לקחת ספר שנכתב על הנושא והוא יהווה כעין עולם קטן שבו יתקיים אופן כזה של לימוד בתוך מרחב הלימוד.
התורה מלמדת אותנו משהו
מה מיוחד בנתינת התורה?
הקב"ה ברא את העולם בחכמה רבה. אך העולם עומד כעובדה, הרוצה ללמוד ממנו יבוא וילמד. העולם חסר כוונה ללמד אי מי מהברואים דבר מה. הלימוד מהעולם נעשה ביוזמת האדם. ואכן, העולם יכול להתפרש באופנים שונים, הוא יכול ללמד אמונה כמו שיכול ללמד אפיקורסות.
בנתינת התורה על ידי הקב"ה יש משהו אחר. הבורא רוצה ללמד אותנו משהו על ידי לימוד התורה. יש לו מסר המיועד עבורנו.
וכמו שאומרים בברכת קריאת שמע – "ודבריו חיים וקיימים" – התורה עצמה היא חיים. החיות בה היא הרצון ללמד את הלומד משהו.
העולם, גם אם יש בו חכמה, אין בו חיים, אין בו רצון ללמד את האדם משהו.
התורה אינה חידות
עלינו להיזהר מלראות את התורה כאתגר אינטלקטואלי, כאופנים שונים של חידות אינטלקטואליות שהאדם אוהב לחדד בהן את שכלו.
חידות אינן באות ללמד את האדם משהו. חידות הן מניפולציה שעל האדם לפתור אותה ולעלות על המוקש שטמנו לו. אין בהן מסר.
בתורה, לעומת זאת, יש מסר של ממש. יש לה משהו לומר לנו, וכך עלינו להתייחס אליה וללמוד אותה.
זוהי תופעה שאנו יכולים למצוא גם כשלומדים ספרים כמו "דעת תבונות" וכדו'. לעיתים הלומד יכול למצוא את סיפוקו בספר רק על ידי השוואה לשאר כתבי המחבר ולחכמים נוספים הדנים בנושא זה.
אך לימוד באופן זה מפספס את ההקשבה לדברי המחבר כבא ללמד את הקורא – בספר הזה. ולא כמשווה וכעושה עבודה מחקרית על כל כתביו וספריו.
אסור לנו להתייחס לספרים כאל 'כתב חידה' שעלינו לפצח, גם לא כמשהו לערוך על גביו מופעים של גאונות וחידוד.
המחבר בא ללמד אותנו משהו, וזהו האופן בו אנו נדרשים לקרוא את הספר – כמכתב המיועד עבורנו. זו קריאה שונה. באופן זה פחות נתעמת, פחות נשווה את הספר לאחרים, ויותר נקשיב לדברים אותם הוא מנסה לומר.
ה'חזון איש' כתב לר' אליעזר פלצ'ינסקי – 'חכמי התורה מסרו לנו את השכל וגילו לנו מה שרצו לומר לנו, אבל דבריך לא כתובים בשום מקום, גם אם החשבון הוא גאוני'. דברי התורה אינם פתרון כתב חידה גאוני ככל שיהיה, הם צריכים להופיע כמסר של הכותב.
בלימוד גמרא אכן קשה יותר לראות את התמונה השלמה ולהבין במהירות מה התלמוד בא לומר לנו, מכיוון שהמסכתות הן רבות וארוכות כשכולן קשורות לכולן. אך אנו יכולים ללמוד באופן כזה ספרים דוגמת "דרך ה'", "נפש החיים" וכדו'. בספרים אלו המערכת קצרה יותר וקל לעמוד בה על דברי המחבר ולהבין מה רצה לומר לנו.
לעיתים, ללומד אין סבלנות אפילו לקרוא את כל דברי המחבר עד תומם כדי לנסות ולעמוד על כוונתו. כך הוא מאבד את היכולת להתעמת אתו ולהחכים מהתהליך.
דוגמא לדבר נמצא בספר "דעת תבונות" – הרמח"ל מניח עיקרון ראשון בסיבת הבריאה – ש'דרך הטוב להיטיב', לאחר מכן הוא כותב על התוכנית האלוקית לגילוי הייחוד של הקב"ה, וכך ישנן שתי סיבות לבריאה. אך אלו כמובן שני דברים שונים.
המפרש אכן עומד על כך ושואל מדוע צריך את שניהם, ומכוח זה בונה הסברים הנשענים על ספרים אחרים של הרמח"ל.
אך הלומד את הספר בלא לעצור יבחין כי בסימן מ"ג – מ"ד, הרמח"ל עצמו שואל מדוע נצרכת הסיבה השנייה ומה לא מספק בראשונה.
כשהלומד נתקל בקושייה בתוך דברי המחבר, טוב לו אם ישים מבטחו ואמונו במחבר ויאזין לדברים אותם ניסה לומר לו, בלי להיעצר ולחפש פתרונות במקומות אחרים, אלא ימשיך לקרוא מתוך אמון – 'הוא אומר לך משהו'.
הרמח"ל לא כתב את הספר רק עבור מי שמכיר את כל ספריו ויודע לערוך קישורים והשוואות ביניהם. הוא כתב את הספר עבור מי שקורא את הספר הספציפי הזה.
אם לא נתייחס לספר ככזה שבא ללמד אותנו משהו, הספר ייהפך לאתגר חידות. ומכאן הדרך לשעמום קצרה.
עשה לך רב
גם כשאדם מקבל מרב, ממי שמלמד אותו פנים מול פנים, לעיתים הדברים מתקיימים באופן שאין הרב בא ללמד משהו, אלא הוא אומר את מה שאומר, והרוצה לעלות ולשמוע, יעלה וישמע.
אופן כזה מייצר יחס שטחי לדברי הרב, כך חסרה ההתעמתות המחכימה שאמורה להיעשות מול דברי הרב.
לעיתים, לספר מעשה רב הוא מעשה חסר משמעות כשלא נתייחס אליו כמי שבכוחו לומר לנו משהו. לעיתים, העובדות כשלעצמן, בלא ההקשר, הטון והמעמד, הן חסרות משמעות לחלוטין.
רק אם היחס לרב יהיה כמי שבא ללמד אותנו דבר מה, רק כך גם הסיפור יוכל ללמד אותנו – באמצעות ההתעמתות הפנימית שלנו מולו.
ההתעמתות הפנימית והאישית עם הדברים מפחיתה מהסקרנות המשתלטת על האדם. יש לו עניין אישי במה שהוא עושה, הדברים בחוץ אינם מושכים אותו. כאן הוא ביתו.
זו הסיבה שאדם גדול ונער צעיר שניהם לומדים את אותו החומר, וכל אחד שומע בו דברים שונים. ההתעמתות של כל אחד מהם עם הכתוב שונה, ומכאן, גם החכמה שעולה מהלימוד שונה מאדם לאדם.
"דבריו חיים וקיימים".