כשנשאל ר' יחזקאל לווינשטיין איזה ספר מוסר ראוי ללמוד, ענה כי חומש רש"י הוא הספר הטוב ביותר. אצלנו לימוד זה אינו יוצר מאומה. הסיבה היא כי אנו לא רגילים בלימוד כזה, ומשום כך הוא גם לא יוצר אצלנו את התהודה הנדרשת. ר' ישראל מספר על רבו ר' זונדל שכך למד את כל התורה כולה – 'כשלא מצא את מה שחיפש בשו"ע ובשאר ספרים, היה מצייר לפניו את סיפור המעשה כמו שבא לפניו'.
לימוד חומש – הפתח לאמונה
צורת לימוד החומש נשתכחה באירופה, כך אמר ר' ירוחם, וזו הסיבה שקיים שיעור לימוד חומש בישיבת מיר.
אכן, אנו מבחינים שגם בקרב הלומדים ישנו לעיתים פער גדול בין לימוד הסוגיות בגמרא לבין לימוד החומש. בעוד לימוד סוגיות נעשה ברמה גבוהה, רמת לימוד החומש נמוכה ואפילו ילדותית.
ננסה לעמוד על שורש העניין, להבין מדוע הדבר כך, ומהם הכלים שנדרשים לנו כדי ללמוד חומש באופן נאות.
הרמב"ן, בפתיחה לתורה, מלמד אותנו מהי הייחודיות שיש בלימוד החומש. אומנם בחומש ישנן גם פרשיות הנוגעות להלכה כמו פרשת משפטים, אך דברי הרמב"ן נסובים סביב סיפורי התורה.
וכך הוא כותב – 'כי הסיפורים הם מורים אנשים בדרך בעניין האמונה'.
כלומר: האדם יכול לקנות את אמונתו רק על ידי סיפורים. האמונה לא תירכש על ידי עיון מעמיק.
אומנם, ברור שכפי שלימוד תורה ומצוות נעשה על ידי השכל, גם לימוד של סיפורי התורה נעשה על ידי השכל. ובכל אופן שונה יגיעת השכל בלימוד סוגיות – מיגיעה הנדרשת בלימוד הסיפורים.
בנוגע לסיפורי החומש נדרשת יגיעה, כזו שתייצר הזדהות אצל הלומד, שהדברים אכן ידברו אליו. בלא זה לא תהיה אמונה – כי לא שייכת אמונה שאין בה הזדהות עם הדברים.
במובן זה אפשר לומר כי אי אפשר לחייב על האמונה. על המצוות לעומת זאת שייך לחייב – הן אינן מצריכות הזדהות.
לימוד ההלכות והמצוות ייצור אצל הלומד בהירות לגבי החיוב שלו והאופן בו הוא חייב. לימוד סיפורי החומש ייצור אמונה, מתוך הלימוד עצמו.
סיפור שאינו 'נוגע' הוא סיפור גרוע. משום כך חובה על הסיפור לייצר הזדהות.
וכך כותב ר' חיים מוולוז'ין ב"כתר ראש": לימוד הנ"ך צריך להיעשות עם פירוש רש"י, מצודות דוד, מצודות ציון, ופירוש הרד"ק. אומנם גם אלו אינם מעכבים ובלבד שלא לדרוש אחר פירושים שונים, שזה בכלל מאמר חז"ל – "מנעו בניכם מן ההיגיון".
ההיגיון הוא מחשבה מעמיקה בנושא. אך כזו שאינה מייצרת הזדהות עם הדברים. זו אומנם מחשבה עמוקה ומתוחכמת, אך דווקא משום כך היא אינה יוצרת הזדהות. ריבוי ידע ואינפורמציה גם הוא אינו יוצר הזדהות. משום כך עלינו לדעת כיצד ראוי ללמוד.
אומנם, ברור שהלימוד מתבצע בכלי החשיבה, אך באופן שחשיבה זו תייצר לאדם הזדהות עם הדברים. הזדהות, בראש ולא ברגש, אחרת אין זה לימוד.
לימוד החומש באופן זה בונה את קומת האדם. כשנשאל ר' יחזקאל לווינשטיין איזה ספר מוסר ראוי ללמוד, ענה כי חומש רש"י הוא הספר הטוב ביותר.
אצלנו לימוד זה אינו יוצר מאומה. הסיבה היא כי אנו לא רגילים בלימוד כזה, ומשום כך הוא גם לא יוצר אצלנו את התהודה הנדרשת.
ר' ישראל מספר על רבו ר' זונדל שכך למד את כל התורה כולה – 'כשלא מצא את מה שחיפש בשו"ע ובשאר ספרים, היה מצייר לפניו את סיפור המעשה כמו שבא לפניו'.
ר' זונדל היה עושה כך בכל התורה כולה – היה מצייר בפניו את סיפור המעשה כאילו בא לפניו. אולם אנו, שלא רגילים בכך, דיינו אם נעשה כך בלימוד החומש.
הציור הוא המפתח להזדהות עם הדברים, ויש לזכור כי זהו דבר שדורש עבודה ולימוד, שמטרתם לצייר את הסיפור באופן נכון ולא בצורה שטחית כפי שהדברים נקראים בתחילה.
זהו קודש הקודשים של התורה – היכולת לצייר את המקרה. אנו רואים את הציור רק כהמחשה, בעוד הציור הוא ממש האופן שיגרום לנו לחשוב על הדברים בצורה שונה.
ניקח לדוגמא את הניסיון של אברהם אבינו.
אנו מדמים לעצמנו ניסיון כפי שאנו חווים ניסיון – קושי לקום מוקדם לקריאת שמע או כל עצלות שמפריעה לקיום מצוות.
לעומת זאת, ניסיון אברהם אבינו היה שונה בתכלית. הניסיון היה על האמונה עצמה, משום ששתי הנבואות הותירו אותו בספק ובחוסר ידיעה בנוגע לאמונה עצמה ולרצונו של הקב"ה. זהו לא קושי של האנושי מול המצווה האלוקית, אלא קושי שהוא חוסר בהירות במצווה האלוקית עצמה.
אצל אברהם אבינו, הניסיון היה שלא רק שאין הקב"ה לצידו, אלא הקב"ה הנגלה אליו בעקידה היה ממש כנגד הקב"ה הנגלה אליו קודם לכן. משום שאת הקב"ה הוא הכיר דרך מידת החסד וכך הוא אכן פרסם את שמו בעולם. ופתאום הקב"ה מבקש ממנו משהו הפוך בתכלית!
זהו ניסיון אחר לגמרי מהמוכר לנו.
זוהי תחילת הציור, אך העבודה אינה מסתיימת בכך. לאחר שהאדם מבין מהו הניסיון של אברהם, עליו להעביר אותו למישור חייו שלו. הרי המטרה אינה רק ללמוד על אברהם, אלא לשנות ולהשפיע על עצמנו.
כעת, דווקא במקומות עמוקים, כאלה הנוגעים בחיים שלנו, עלינו לחפש מקורות שיאפשרו לנו לקרוא ולתרגם את הדברים אלינו כראוי.
אברהם אבינו חייב להישאר גדול גם כשאנו ננסה לתרגם את הניסיון שלו לחיינו. עליו אומרים 'אלוקי אברהם'.
וכך הגמרא אומרת במסכת סנהדרין: על אברהם כתוב 'אלוקי אברהם' משום שהוא עמד בניסיון, וכך גם 'אלוקי יצחק' ו'אלוקי יעקב'.
דוד המלך, שביקש שגם עליו יקרא ה' 'אלוקי דוד', נענה בסירוב. הסיבה היא שאברהם, יצחק ויעקב, עמדו בניסיון, בשונה ממנו. וכשביקש גם הוא ניסיון, ניסה אותו הקב"ה בבת שבע, ונכשל.
אצלנו אין ניסיון כזה שהוא ערעור על האמונה עצמה מתוכה. אצלנו הניסיון הוא פיתויי היצר הרע מול דברי ה'. משום כך עלינו לחקור וללמוד מהו הניסיון שלנו ומה אנו למדים מאברהם אבינו.
ואיך ללמוד? לא מעצמנו אלא מתוך מקורות. רק כך התורה תבנה אותנו. זוהי יגיעת הלימוד.
כך, פעם אחת עלינו להתייגע על הציור הנכון, ובפעם השנייה – על התרגום הנכון לתוך החיים שלנו.
בתוך דברי הרמב"ן על עניין הניסיונות, הוא אומר – 'הניסיונות באו כדי לתת שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב'.
כשנעמיק בדבריו נבחין כי שכר מעשה טוב אינו יכול להיות שכר על הצייתנות. שאם כן אין הוא דומה לשכר לב טוב. ובמה מעמיקה הצייתנות את הלב הטוב?
מדבריו של הרמב"ן נלמד כי מעשה טוב הוא העמקה של הלב הטוב. וכפי שלב טוב פירושו להיות טוב באופן מהותי, כך מעשה טוב משמעו להעמיק את ה'להיות טוב יותר'.
וכך, בניסיון, גילה אברהם את ה'אברהם האמיתי יותר'. כך על שמו נקרא – 'אלוקי אברהם'.
זהו דבר ואופן לימוד שלשם כך עלינו ללמוד רמב"ן, לא נוכל להבין את הדברים משכלנו.
זו הסיבה שר' יחזקאל ראה בלימוד חומש עם רש"י את הדבר שבונה את האדם יותר מכל.
כמו שאומר הרמב"ן – 'מורה אנשים בדרך'. בעניין האמונה – ישנה 'דרך' במה שהקב"ה רוצה מאיתנו.
אלו דברים שבעצמותם ייתכן שהם פשוטים, אך לעיתים אנו לא שמים לב לשלבים שיש בלימוד זה.
כך נבנה את עצמנו באופן נכון לחיי אמונה, וכך נשפיע אף על הדורות הבאים.