יראת שמים באזורי הרשות – בין הזמנים

בדרך כלל יראת שמים נתפסת אצלנו כשייכת לעולם רוחני מוצהר, לחובות שאנו מקיימים כמו לימוד תורה ועשיית מצוות. 

אך מה קורה באזורים של רשות, כמו זמן של 'בין הזמנים' בו האדם מתערב עם העולם, הולך לנוח, לטייל, לא נמצא במקומות בהם ישנם כללים והוראות בכל צעד ושעל. באיזה אופן יראת שמים מתבטאת במקומות אלו, הרי אין 'מעשי מצוות' שצריך לקיים?

הדברים אף נכונים לכל אינטראקציה שאינה בהכרח מסגרת של לימוד או עשייה רוחנית אחרת, כמו פגישת צוות עם אנשים אחרים ושאר מקומות אותם נוכל להגדיר כ'דבר הרשות'.

באופן מפתיע נגלה שדווקא במקומות אלו מידות רעות כמו תחרות, קנאה, כבוד ופריקת עול, עלולות להופיע שם ביתר שאת.

גם כשהמטרה היא לשם שמים לא יימלט מכך האדם, ולפעמים דווקא מטרה שהיא לשם שמים יכולה להביא בכנפיה הקשחת עמדות וביטוי המידות הרעות בעצימות גבוהה, כי הרי היא 'לשם שמים'.

מדוע הדברים מתנהלים כך, מדוע במקומות של רשות יכולות להתגלות אצל האדם מידותיו הרעות?

ההסבר הוא כי מה שחסר במקומות אלו היא יראת שמים. ונבאר – 

הסיבה לכך שהאגו של האדם מתגלה ומנהל את חייו, מגיעה מהתחושה שהעולם שלו, שמדובר בחצרו הפרטית ומשכך הוא עושה בה כבשלו כאשר מי שמפריע לו מסומן כאויב. זוהי ההגדרה לכל המידות הרעות – התחושה שהמקום והעולם הם מקומו הפרטי של האדם.

כך בעלי השררות הנלחמים כדי לקבל תפקיד ושררה – תחושתם היא שהעולם שלהם, הם שולטים בו ועושים בו כבשלהם, מכאן גם הלהיטות לנהל את אותו עולם. הרי אם לא היו מרגישים כך, מדוע יילחמו לנהל הכל?

לדאבוננו, אנו יכולים לפגוש אנשי חינוך שזו התודעה שלהם, הם מייעדים מראש את התלמיד למקום מסוים, כשלאורך שנים לא יהרהרו בכך שוב. הם עושים בתלמידיהם כבשלהם.

זו התחושה שתיתכן אצל הלומדים בימי בין הזמנים, כאשר הם יוצאים לעולם הגדול ונמצאים בו בהימצאות של רשות – מטיילים, נופשים וכדו'. התחושה שלהם בזמן כזה שהם עושים בשלהם. שהעולם הוא מקום להתנהל בו ולעשות בו כבחצרם.

אך זוהי תחושה שהיא היפך יראת שמים. 

היסוד ליראת שמים הוא להבין שהעולם אינו שלי, הוא גדול יותר. יש בו אחרות שהיא לא אני, יש בו רוממות, עשירות. 

כשהאדם יביט כך על העולם, הוא יבחין בדברים חיוביים מתוך המגע שלו עם העולם. הוא לא יראה רק את השלילי הקרוב אליו באופן טבעי. 

כל פגישה בין שני אנשים בכוחה להרחיב לאדם את מקומו הצר, לראות את הדברים שמעבר, להתפעל מהעולם הגדול ממנו. חשוב להבין כי כשהאחר לא מתגלה – גם הקב"ה לא מתגלה.

בימי בין הזמנים, בהם האדם יוצא מחוץ לכותלי בית המדרש ומסתובב בעולם, על המנח שלו להיות: התפעלות מהגודל, מהיופי, מכל האחרות שיש לעולם שהיא חוץ ממנו. 

זוהי המשמעות של יראת שמים – אני לא המרכז, ואני מסתובב בעולם שאינו רק שלי. הוא גדול ממני, מרומם ורחב.