אם האדם יעבוד רק בצורה של מניעת האכילה או עיכוב האכילה על ידי קצב איטי, הוא יתנגש ביצר עצמו. היצר רוצה לרוץ ולהתקדם כטבעו של יצר, כשהאדם כנגדו, עוצר ומונע. אך באופן בו האדם מחפש את החוויה הרוחנית שיכולה להשתלב בתוך תנועת היצר, הוא לא פוגש התנגדות ובכוחו להצליח.
על האדם למצוא בכל נושא את המעשים שדרכם רעיון הקדושה יכול להתבטא, ולהיזהר ממעשים בהם הוא פוגש רק את עצמו.
יראת שמים בזמן אכילה
העבודה המשמעותית ביראת שמים, היא באופן בו רצון ה' עומד כנגד הרצון שלי, כשבכל אופן אני מצליח לתת מקום לרצון ה' בתוך רצון החיים. שונה הוא האופן בו אני מכבה את רצון החיים אל מול רצון ה', שם החיים והרצון עצמם אינם מקבלים משמעות של קדושה.
כדי להבין היטב את צורת העבודה זו, ניקח לדוגמא את תאוות האכילה.
הפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך"… מדבר על יראת שמים. עליו דורשים חז"ל "אל תקרי מה אלא מאה" – צריך אדם לברך בכל יום מאה ברכות. נשים לב כי בפסוק המורה על יראת ה', דווקא בו דרשו חז"ל את חיוב מאה הברכות.
חז"ל מלמדים אותנו עניין יסודי – הבניין של היראה והאמונה נבנה מלבנים קטנים – ממעשים קטנים. מאה ברכות – ברכה נוספת, עוד הכרה.
בנושא כוונה בתפילה, הלבנה הקטנה יכולה להיות ההבנה ששטף התפילה בנוי מיחידות של שתי מילים לכל היותר, כך תיתכן כוונה ויתאפשר פירוש נכון של התפילה. מה שעומד בעוכריה הוא הקצב המהיר של המילים, אך כשנחלק אותה לקצב של שתי מילים כל התפילה תשתנה. המהירות אינה מאפשרת לעבודת ה' להתפתח.
כך גם לגבי תאוות האכילה –
באופן רגיל אדם מוצא את הקדושה בברכה ראשונה ובברכה אחרונה. אך בשעת האכילה עצמה הוא נותר עם רצונותיו בלבד.
איך אפשר להכניס את עבודת ה' לתוך האכילה עצמה?
ראשית, האדם צריך לקבוע בדעתו את הרעיון הנרצה, בשפה פשוטה ובמילים עממיות, עוד קודם המילים הגבוהות והרעיונות הגדולים, כאלו שידברו באותה שפה של התאווה.
אם האדם יאמר לעצמו שהוא רוצה לטעום את טוב ה', גם כשמדובר בכמיהה רוחנית השפה היא שפת הגוף–התאווה. השימוש הוא במילה "לטעום".
גם כאן על האדם לשמור על המעשה הקטן והמינון הנכון בהם ניתן להכניס את מחשבת הקדושה, אם יפסע פסיעות גדולות מדי, לא יהיה בכוח המעשה הגשמי להחזיק את הרצון הרוחני.
מהירות החיים היא הפתח דרכו נכנסות כל תאוות העולם, בקצב מהיר אין לאדם יכולת לשלוט בעצמו. לכך נצרכת המתינות והעבודה המדודה והמדויקת לאדם.
האדם בונה את חייו על פי רצון של מישהו אחר – רצון ה'. הקצב והמינון חייבים להישמר בשביל שהחיים יוכלו להכיל את רצון ה' שנכנס מבחוץ.
העבודה אינה בכלים שכליים, בהם לא תיתכן עבודה. תאווה היא חוויה, ועל כן העבודה עליה צריכה להיות במחשבה חווייתית, לכך נצרך הקצב הנכון.
צורת עבודה זו מצריכה בירור של החוויה הרוחנית האפשרית בתוך מעשה גשמי. כשהיא תחרוג מיכולת הקיבול שלה האדם ימצא את עצמו מתבוסס בתוך התאווה עצמה.
צורת עבודה זו שבה האדם מתחבר לאותה שפה ומנסה לטעום את טוב ה' באוכל, חיונית לעבודה משמעותית.
אם האדם יעבוד רק בצורה של מניעת האכילה או עיכוב האכילה על ידי קצב איטי, הוא יתנגש ביצר עצמו. היצר רוצה לרוץ ולהתקדם כטבעו של יצר, כשהאדם כנגדו, עוצר ומונע. אך באופן בו האדם מחפש את החוויה הרוחנית שיכולה להשתלב בתוך תנועת היצר, הוא לא פוגש התנגדות ובכוחו להצליח.
על האדם למצוא בכל נושא את המעשים שדרכם רעיון הקדושה יכול להתבטא, ולהיזהר ממעשים בהם הוא פוגש רק את עצמו.