הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים

נושא עיקרי בעבודת ה' הוא 'יראת שמים', זהו יסוד והתחלה לכל עבודה שהיא. אולי זו גם הסיבה שישנו קושי ואתגר לעמוד על שורשו.

ה'מסילת ישרים' כותב בהקדמה: "'הן יראת ה' היא חכמה'… הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה, וודאי שאין נקרא חכמה מה שאין בו עיון. אך האמת היא, כי עיון גדול צריך על כל הדברים האלה לדעת אותם באמת ולא על צד הדמיון והסברה הכוזבת, כל שכן לקנות אותם ולהשיגם":

יראת ה' היא חכמה – היא לבדה חכמה, כדי להשיג חכמה צריך עיון והשכל, לא זו בלבד שצריך לעיין כדי לדעת אותה, אלא גם לקנות אותה ולהשיגה צריך האדם לעיון וחכמה.

בשביל להגיע ליראת שמים אנו צריכים להעמיד את הסוגייה באופן נכון – אז תבין יראת ה'.

התורה בפרשת עקב אומרת כך: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ".

'מה ה' אלוקיך שואל מעמך' הוא הפתח לכל עולם עבודת ה'. לעמוד עם השאלה – 'מה ה' שואל מעמך', כשתשובת הפסוק הוא – 'כי אם ליראה' – ההתחלה של כל עבודת הוא 'יראת ה".

רש"י אומר על פסוק זה – 'רבותינו דרשו מכאן: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. כלומר, יראת שמים היא הדבר היחיד שבידי האדם, ולכך הוא מתבקש על ידי הקב"ה.

תוס' במסכת כתובות מפרשים שהכל בידי שמים, ממש. כל מאורע וכל עניין שיש לאדם הכל נעשה בידי שמים ואין לאדם שום שליטה על כך.

ננסה להבין את דברי חז"ל בהקשר של הפסוק אליו רש"י מסמיך את דבריהם –

דברי חז"ל שרק יראת שמים ביד האדם צריכים להתיישב עם המשך הפסוק שמפרט – "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ". 

גם כשיש בפסוק דרישה – ללכת בכל דרכיו, לאהבה אותו, לשמור את מצוות ה', בכל זאת חז"ל אומרים הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. זו אמירה שמצריכה התבוננות.

ה'בית הלוי' תמה על איסור "לא תחמוד", מה שייך לצוות על דבר שבלב? ההסבר, לדבריו, נעוץ ביסוד יראת שמים. יראה מסלקת את כל התאוות והרצונות שיש לאדם, כמו אדם שהולך על קרח ופתאום מועד ומחליק, כל מה שרוצה וחושק בו באותו הזמן – נעלם באותו הרגע. זהו כוחו של הפחד. באותו אופן איסור "לא תחמוד", כשהציווי מעורר יראת שמים, הלב מתרוקן מהחמדה מחמת הציווי והיראה.

דברי ה'בית הלוי' מוקשים על רקע הפסוק, כי בפסוקים ישנם ציוויים נוספים חוץ מיראה ומניעת התאווה, כמו ללכת בדרכיו ולאהבה אותו, אהבת ה' לא תצמח מפחד. 

גם לרמב"ם, כשמדבר על הדרך לאהוב את ה', יש דרך אקטיבית בה האדם צריך לפסוע כדי לרכוש את האהבה – להתבונן במעשי ה' ובדרכיו, כך הוא מתמלא באהבת ה'. הפחד לא מביא לאהבה.

אך כשנתעמק בדברי ה'בית הלוי' נבין ש'הכל בידי שמים' בהקשר שלו, הוא לא כמשמעות התוספות שהנושא הוא קורות האדם כמו פרנסה, בריאות וכדו'. ה'בית הלוי' לומד את המשך הפסוק – 'ולאהבה אותו' שגם הוא בידי שמים.

איזו משמעות יש לאהבה בידי שמים, ובמיוחד אחר שהרמב"ם פירט כיצד היא הדרך לאהבתו?

נתבונן, מדוע לא אמרו חז"ל – 'הכל בידי שמים חוץ מכוח הבחירה'? הרי הבחירה היא המאבחן היסודי ביותר של האדם, אם כן מדוע לא העמידו את כוחו על הבחירה?

התשובה לכך טמונה בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה: "ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו… אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה".

יכולת האדם לבחור את דרכו היא מהדברים שהשכל אומר, לכך התורה אינה צריכה לומר שהוא ביד האדם. זה פשוט. לכך – הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

אך זוהי נקודה שעלינו להבין, מה המשמעות של 'בידי שמים' כשישנה בחירה לאדם על כל מעשיו, בחירת האדם שהיא כמובן בידו, כשמנגד יש את 'הכל בידי שמים'.

ניקח את דברי הרמב"ם בהדרכתו להגיע לאהבת ה': "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול".

מעשה האדם הוא ההתבוננות במעשי ה', כשהתוצאה הנפעלת היא אהבת ה', תוצאה זו היא 'בידי שמים' כשמעשה ההתבוננות הוא בידי האדם. לצפות שהכל יגיע מהשמים זו פגיעה בצורת האדם שמושתתת על יכולת הבחירה. בלי בחירה, מעלות לא ייחשבו כלום, הן תהיינה כמו המשמעות שיש לצניעות שקיימת בחתול. זה טבע. אין בכך את קומת האדם.

אלו גם דברי ה'בעל התניא' שאומר על אהבת ה' שזו מתנה, זו הרגשה, אין ביכולת האדם לייצר אותה. האדם מצווה רק על המעשים, על ההתבוננות, ומאליה תבוא האהבה.

אלו דברים נכונים כלפי כל המעלות שהאדם מצווה עליהן, כמו אהבת ה', אך יראת ה' שונה בזה. 

יראת ה' זו תחושה שעל האדם להעמיד בתוכו באופן אקטיבי, היא לא טבע, שעל ידי מעשים היא תופיע מאליה בידי שמים. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים – היא עצמה ביד האדם.

במובן הזה, יראה קודמת לאהבה, רק כשישנה יראה בלב האדם, מעשים כמו התבוננות בדרכי ה' יביאו לאהבת ה'. התבוננות אינה עניין טכני, היא צריכה לבוא ללב שמוכשר לכך על ידי יראה. ממחשבות על הבריאה אפשר להגיע למקומות אחרים בתכלית, כאלו שאין להן שייכות לעבודת ה' ואולי אף היפך ממנה. במובן זה, יראת ה' זהו הבסיס לכל דבר שהוא, כזה שייתכן רק ביד האדם עצמו להעמיד ולקבוע בליבו.

דבר זה כותב הרמח"ל בהקדמה ל'מסילת ישרים': "אם לא נסתכלנו ולא עייננו מה היא היראה האמיתית ומה ענפיה, איך נקנה אותה? ואיך נמלט מן ההבל העולמי המשכח אותה מלבנו?! הלא תשכח ותלך, אע"פ שידענו חובתה!"

היראה זקוקה לעיון כדי לקבוע אותה בליבנו, היראה שוברת את תאוות העולם.

אהבת ה', לעומת זאת, ממשיך הרמח"ל שם: "האהבה, כמו כן, אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכוח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה, איך נמצאה בנו?"

אהבה נקבעת על ידי מעשים. כמו שאומר הרמב"ם – על ידי התבוננות. כך תגיע אהבה ללב האדם.

יראה נקבעת על ידי עיון ולימוד – 'חוץ מיראת שמים', על האדם מוטל לקבוע בליבו יראה ופחד. שונה היא אהבה המגיעה לאדם על ידי מעשים מוקדמים כשהיא עצמה 'בידי שמים' – באה מעצמה.

זהו האתגר הגדול בסוגית יראת שמים – העיון המעמיק, זה שבכוחו לקבוע יחס כזה בלב האדם.