רחבות הנפש הנדרשת ממחנך
נשוב ונעסוק בדרכים לקניית כלים בסיסיים בחינוך.
אין כח ביד אדם אחד לספק צרכי רבים
ר' ישראל (אור ישראל מכתב ב) כותב, כי אין בכוחו של אדם אחד לספק את כלל הצרכים של ציבור גדול, מאחר ואין לו די כוחות נפש לכך, ובמידה ויהיה אחראי על ציבור שלם, הוא יביא לכך שחלק מהם יגיעו למצב של סכנה רוחנית!.
דבריו מתבססים על כך, שבסוגיות חינוכיות האדם חושב שהוא יודע מה עליו לעשות, ולא מוכן להודות בכך שבדרך כלל הוא לא יודע מה עליו לעשות, וכפי שכתב הגרי"ס עצמו (מכתב ל בהג"ה), ובהם יתפאר כל אנוש לאמר, 'אנכי הרואה ולי נגלו תעלומות חכמה', דהיינו, כל אדם חושב שהוא יודע מה הוא צריך לעשות, ותולה את תוצאות חינוכו בכך שאין לו את האפשרות לפעול על פי הבנתו.
ומלמדינו הגרי"ס שהאמת היא שונה, ואם אדם יחנך רק מכוח הראיה שלו יתכן שהוא יזיק בזה לחניך, שהרי לא בכל מקום ישנה אפשרות ל'עבודת צוות' כפי שהיה ראוי שיהיה, דהיינו שכל אחד יתחנך מאנשים עם כוחות דומים לשלו, וכפי שהציע הגרי"ס שם, ולכן המציאות היא, שהצורך של חניך בישיבה או בבית הוא צורך הרבה יותר גדול ממה שהמחנך מספק לו בפועל, שכן המחנך נותן לו רק חלק צר כפי האישיות שלו עצמו, ואף אם למחנך ישנה אישיות 'רחבה', עדיין יתכן שרחבותו אינה נמצאת במקום שרוחב נפשו של החניך נמצאת, ולא תמיד המחנך יכול להיות בטוח שיש לו באופן טבעי את אותו הצורך שמתאים לחניך.
לפעמים אף יש צורך מסוים לחניך שאין יכולת מצד המחנך לספק לו, וכאשר המחנך נפגש בצורך של החניך במקום שכוחות נפשו אינם מתאימים לכך, זו בעיה, שהלא לחניך יש את מלוא הזכות לקבל חינוך המתאים עבורו, אך המחנך רואה שהוא לא כל כך בנוי לזה.
כאשר אנחנו מעתיקים את החינוך המוסדי לבית, אנחנו מעצימים את הקושי, מאחר וחינוך מוסדי ביסודו מתעלם מהפרט והצורך האישי של החניך ובאופן כזה אי אפשר לספק לחניך את הצרכים שלו.
לכך הגרי"ס מתאר את הבעיה הזאת כ'סכנת נפשות', שכן זהו ענין מסוכן!, כי בהמשך החיים רואה המחנך שמתפתחים אצל החניך דברים שהם תוצאה ישירה מכך שהיה 'עיוור' כלפי צרכים מסוימים שלו, והוא לא הצליח לראות את הצורך שלו בנושאים הללו, וכל זה הוא משום שהמחנך עצמו לא היה שייך לזה, ועל כן ברור איפה שצריך לדאוג לצרכיו של החניך, ועלינו לדעת איך משיגים את זה.
התרחבות של אדם מעבר למידות המצומצמת שלו
העבודה הראשונית המוטלת על אדם, להרחיב את עצמו גם למקומות שאינו רגיל אליהם, ואף שבדרך כלל קשה לנו להגיע לשם, אין למחנך כל ברירה כי אם לנסות להתרחב שוב ושוב גם למקומות שהוא לא חזק בהם, שהרי כל חניך נמצא במקום אחר וצרכיו אחרים ובלי ההתרחבות של המחנך הוא לא יוכל לספק את צרכיו של החניך, ולכן צריך להיות מוכן להתרחב.
נוכל להתבונן על עולם הנישואין כדוגמא לדבר, שהלא מטרת הנישואין היא לחנך את האדם שהוא יכול לפעול בצורה מסוימת למרות שהוא חושב שזה לא תואם לכוחות שלו, זה קורה לאחר שאשתו מעמידה לפניו התנהגות אחרת ושונה, ואפילו לעיתים אינה נכונה בעיניו, [זהו המקום שיש לאדם עבודה שהיא איננה 'עבודה עצמית' סתמית, אלא עבודה אמיתית, שהרי כל אדם חפץ בקשר טוב וחזק עם אשתו, ולכן הוא עובד על ענין זה ברצינות], אם האדם חווה את הנישואין כהזדמנות לרכך ולהרחיב את ההתנהגות שלו גם למקומות שאינם מקומות טבעיים וחזקים אצלו, ופועל גם בצורה שהיא לא נכונה בעיניו, הוא נעשה יותר רחב מהאמת המצומצמת שלו, ובזה הוא מבין שכל ההנחות המוקדמות שלו הם כתוצאה מאישיותו וכוחות נפשו.
כאשר אדם משכיל ועובד על כך, הוא הופך להיות גם מחנך רחב יותר, וזה מה שנותן לו כלים לצרכים של הילדים שלו בעתיד, לכך אל לנו למעט בגודל ההזדמנות הזו שיש בנישואין.
בימינו ענין זה מאתגר יותר מתמיד, מפני שהיום ילדים מבקשים את הצרכים שלהם בצורה ברורה ללא בושה, ומאחר שזה נהיה יותר גרוע ותובעני, יש יותר צורך במילוי הצרכים, [ופשוט שאין כוונתי בזה שיש לספק את כל הצרכים, אמנם עלינו להיות מסוגלים להשתייך לזה].
בטחון עצמי ככלי להתרחבות
מרכיב יסודי ביכולת של מחנך להתרחב הוא 'ביטחון עצמי', שהרי רק אם הוא יעשה ניסיונות וידרוש מעצמו לעשות דברים שהוא חושב שאינו מסוגל, רק אז יתגלה לו שהוא דווקא כן יכול, ובאמת כך זה במציאות, בדברים רבים אדם חושב שהם לא 'החוזק' שלו, ולבסוף מגלה שהוא דווקא כן יכול, ולזה נדרש אומץ ובטחון עצמי אמיתי, לבדוק לנסות ולחוות דברים שהם בעצם לא שייכים אליו, ואדם שלא לוקח סיכון נשאר בדיוק כפי שהיה, אך אם המחנך אינו מנסה הרי זה מגיע לידי סכנת נפשות כלפי החינוך של השני וכפי שנתבאר.
כמענה לבעיה המדוברת רצה הגרי"ס שתיעשה עבודת צוות, כך שכל אחד יטפל בנושא אחר, אמנם לפעמים אין אפשרות וישנו מחנך יחיד, ומאחר שאי אפשר להתעלם מהצרכים של החניך, הרי שבמצב כזה הבעיה היא של המחנך, ועליו מוטל להתרחב באישיות שלו ולקחת אומץ לעשות דברים שהם לא הצד החזק שלו, ומי שלא בטוח שיצליח ובכל זאת מוכן לקחת סיכון שגם אם יכשל ויטעה יוכל להמשיך, זהו מחנך שיש לו ביטחון עצמי, אך מי שבטוח שכאשר הוא ינסה הוא יצליח, זהו לא ביטחון עצמי אלא גאווה.
נטייתו של האדם לא לנסות להשקיע במקומות לא מוכרים, לפעמים בגלל תחרות ולפעמים בגלל חינוך שקיבלו, ולכן משקיע רק איפה שבטוח יצליח, אולם מי שמתנהג כך סוגר את הדלת בעד האפשרות שלו להתרחב יותר ממה שהוא כעת, ורק אדם שכן מנסה תמיד תהיה לו התקדמות גם אם לא יצליח בסוף.
זהו הדבר שצריכים לחזק כאשר עוסקים בחינוך, והוא המשך לעניין הקודם שדברנו, שהאדם צריך לחשוב על עצמו ב'עין טובה' ובעין של חכמה, שכן עתה התווספה קומה נוספת, המלמדת שגם אם אדם מכיר את עצמו וחושב שיש דברים שהוא לא חזק בהם, ולכן אינו משקיע בהם, בכל זאת הוא מוכרח לנסות, ואחר שמנסים לעיתים מתגלים כוחות שלא ידעו על קיומם! .
לכך כל אדם חייב לנסות ולקחת סיכון ולהרחיב את עצמו יותר ממה שנוח לו, מכיון שרק כך יוכל לחנך עם רחבות שלא הייתה לו קודם, וענין זה הוא שאלה של סכנת נפשות בילדים!.
וזו קריאה לכך שכל מחנך צריך לעבוד תמיד על עצמו להתרחב יותר ממה שהוא, וזו עבודה שלעולם אינה מסתיימת, כי תמיד ישנם עוד ועוד אנשים שצריך לחנך, ובכל פעם המחנך מגלה עניינים שונים וחדשים שהוא לא מכיר, ומחנך שעובד על כך יוכל לגדול בעצמו כל חייו, אך מחנך שאינו גודל ומתרחב כל העת, חוטא בחינוכו.
