סמכות מעמידה מרכז לחיים

סמכות מעמידה 'מרכז' לחיים

בוועד הקודם עמדנו על נקודה יסודית שסמכות היא אינה צייתנות, אלא יצירת דבר מרכזי בחיים שאיתו מתמודדים, ומי שאין לו נקודה מרכזית בחיים אינו יכול לבנות את עצמו בצורה יסודית ולהתקדם, דבר זה הוא מיסודות הנפש ולכן הצורך גדול שהבית ישמש כסמכות, דהיינו מקום מרכזי לילדים ולמשפחה.

זו עבודה שלימה המוטלת על האדם, ומכיוון שהיא מתחילה מחינוך האדם כלפי עצמו, עלינו להרחיב את המושג של סמכותיות האדם כלפי עצמו, וכאשר יבנה אצל אדם ביחס לעצמו בנין כזה, הרי שזה ישפיע אף על ילדיו.

סמכות בבית היא שיש נקודה מרכזית רגועה שלא זזה

העבודה של סמכות בבית היא להביא לידי כך שהמשפחה תהיה בנויה סביב מרכז איתן, ולכן צריך לדאוג שהמרכז לא יזוז בכל מצב שהוא, שכן אם המרכז זז, הרי שגם כל מה שסביבו לא יכול להתקיים, ומעתה מי שיש לו בביתו בעיה מסוימת העלולה לתפוס מקום מרכזי (מעבר לסמכות), הרי שיש לו עבודה מעשית לדאוג שהמרכז יישאר תמיד 'רגוע', והבעיות יהיו רק סביב, משום שמאד לא 'בריא' לשים את הבעיה והקושי במרכז החיים[1].

אכן היום בחיים עצמם (בגידול הילדים וכדומה), ישנם הרבה יותר קשיים טכניים, ולכן עלינו לדאוג שבבית יהיה מרכז רגוע שלא תלוי במצב או בזמן, וזהו העומק של סמכות פשוטה, ועבודה זאת מחייבת גישה נכונה לסמכות, מכיוון שאם אדם ניגש לסמכות 'כצייתנות', הדבר יגרום לכל התנהלות הבית להיות לא רגועה, שהרי ילד בוודאי אינו מציית כל הזמן, ולכן לצייתנות יש מאפיין של חוסר רגיעה, אך סמכות אמיתית צריכה להיות רגועה[2].

ומאחר והחיים משתנים כל הזמן, הדבר מקשה על האדם למצוא נקודה מרכזית, אמנם עם כל זה על האדם לנסות ולמצוא נקודה מרכזית ולהחזיק בה כל העת, ומי שגדל בלי זה הדבר יכול להשפיע על נפשו לכל ימי חייו, מחמת שאין לו בית אחיזה.

עוד עלינו לדעת, שהיכולת לתת סמכות בהצבת נקודה מרכזית בחיים, יכולה להיות בהרבה אופנים, ואפילו מי שגדל בלי אבא ואמא כלל, או אף בסיבות קיצוניות אחרות, בכל זאת שום מצב לא הופך את הדבר לבלתי אפשרי, אלא תמיד אפשר למצוא מרכז יציב בחיים שהוא לא זז.

בנית המרכז כתנאי לגדילת האדם, וב' אופנים לגדילה

עתה עלינו להיכנס לעצם הסוגיא מדוע אדם שיש לו נקודה מרכזית אשר סביבה הוא מסתובב וחי, יכול לגדול ולהיות אדם גדול בצורה פנימית מאד, וכיצד הדבר פועל.

והאמת שזו סוגיא גדולה המתחילה בזה שצריך לדעת כי ישנם שני סוגים של 'גדלות' אצל בני אדם, הראשון יותר דומה לגדלות של 'בנין', דהיינו, בניית קומה על גבי קומה, על שלבסוף נבנה בנין גדול, וענין גדלות זו, היא מה שאדם יכול לחיות ב'בית' וב'עליה' בכל עת, והוא מה שכתוב (סוכה מה, ב), 'ראיתי בני עליה והם מועטים', דהיינו שבני עליה הם אלו שיש להם גם בית למטה שהוא הקומה הפשוטה, ומעליו יש עוד קומה ועוד קומה וכו', ואדם גדול הוא דווקא מי שיש לו כמה קומות בחיים שלו, ויכול בכל עת לחיות בכולם, דהיינו שיכול להיות גם אדם פשוט וגם אדם עמוק במקביל.

אולם הסוג השני הוא, גדלות של 'צמיחה', בדומה לעץ גדול שכאשר מתבוננים עליו ניתן לראות בצורת הגזע שהוא גדל מסביב לנקודת מרכז.

אכן צורת גדלותו של בית אינו כצורת גדלותו של עץ, שכן בבית ועליה הקומות אינם בנויות מסביב לנקודת מרכז, אלא כקומה מעל קומה, אך באופן גדילת העץ, צורת הגדילה היא סביב לנקודה מרכזית, ועל ידה הוא מתרחב וגודל שכבה אחר שכבה, והדבר המרכזי הוא מה שמנחה אותו ועל ידי כך נעשה עץ גדול.

כן הדברים לגבי בנין האדם, ישנה גדלות של קומה מעל קומה, וישנה גדלות שהנקודה המרכזית מנחה ומגדלת אותו עוד ועוד על ידי ההתמודדות סביב הנקודה המרכזית.

כיום אנו רואים הרבה אנשים שרוצים לגדול ולצמוח אולם אין להם נקודה מרכזית, משום שצורת הגדילה שלהם היא לא מסביב לנקודה אלא למרחק, כמו קו ארוך, ובפשטות על פניו נראה שאדם כזה מתקדם יותר, מכיון שהוא מתחיל במקום אחד ומגיע למקום אחר, אך האמת היא שאף על פי שהוא רחוק יותר, הגדילה שלו נעשית בצורה קטנה ושטחית, והוא לא בדרך להיות 'אדם גדול', ואף שישנם כל מיני אפשרויות 'להתקדם' בחיים, 'לגדול' אפשר רק בשתי האופנים שנתבארו, דהיינו או ע"י קומה על גבי קומה, באופן כזה שאין זה סתם התקדמות, כי אם זו אכן סתם התקדמת הרי שזה הרבה קומות אבל כולם בבחינת 'קומה ראשונה', אלא בצורה של קומה על קומה, דהיינו עולם פנימי יותר, ועליו עולם פנימי עוד יותר וכן הלאה, ואמנם כולם נבנים על אותו מקום[3], או באופן שצמחו כגדולים, דהיינו שישנה נקודה מרכזית בחיים שמסביבה האדם מסתובב[4].

עלינו לדעת שבלי שיש לאדם נקודה מרכזית הוא נעשה מפוזר וצורת החיים שלו לא בריאה, כיון שנקודת הסמכות בחיים היא שלאדם יש מרכז בחיים שלו, ואכן נקודה זו לא צריכה תמיד להישאר אותה נקודה בכל שלבי החיים, ויכולה להשתנות, אמנם תמיד צריך שתהיה נקודה כזאת שאיתה הוא יתמודד.

ולכן על האדם לדעת שיש כאן עבודה גדולה בעצמו על מנת שיוכל להשפיע גם על ילדיו, ואם לאדם יש דבר מרכזי בחיים שלו, הוא יכול להעביר גם לילדיו את הממד הזה, ולכך מי שבונה בבית סמכות אמיתית ויש לילדים מרכז רגוע, הרי שגם להם יש את הממד הזה בחיים.

סמכות כעוגן רוחני טבעי שיש לאדם כעין אמונה

אכן עבודה זו מתחילה מעבודה לא קלה המוטלת על האדם עצמו, ליצור סמכות בתוך החיים שלו עצמו, שכן היום לרוב האנשים אין נקודה מרכזית לבניין הלימודי והרוחני שלהם, (נקודת המרכז זו אינה צריכה להיות בהכרח 'רב', היא גם יכולה להיות גם ספר וכמו שנבאר).

נקודת המרכז בחיי האדם מתבטאת בכך שכל דבר שיש לו מתייחס אל אותה נקודה ותמיד ימצא קשר בין הנקודה לבין מה שהוא עוסק כעת, הן ביחס לחיים הפשוטים והן ביחס לחיים הרוחניים, ולכן גם ספר שחוזרים עליו פעמים רבות יכול להיות מרכז החיים, וישנם הרבה אנשים שאין להם בתורה נקודה מרכזית שלשם הכול מתקשר, ומחמת כן לא גדלים אלא רק מתרחבים בצורה מאד שטוחה וכמו שנתבאר.

ולכן עלינו להיות סמכותיים ולהעמיד מרכז, על אף שזה נראה כ'צמצום' לעומת הדרך השנייה, מכל מקום זהו האופן היחיד בו האדם יוכל לגדול באמת[5].

הכוח הזה להיות סביב מרכז הוא כוח שקיים בתוך האדם, ולכן הוא דומה מאד לכוח האמונה, כיון שגם אמונה היא עוגן, וביאור הדברים הוא, שאמונה היא לא ב'שכל' אלא בכך שיש לאדם ענין שנמצא עמוק הרבה יותר מהשכל שלו, וכמוה גם כוח הסמכות אין זה כוח בשכל להעמיד נקודת מרכז, אלא מעין 'חוש פנימי' שנעשה מרכז לכלל הדברים אצל האדם[6].

ואכן גם כשהסמכות היא מתוך ספר (כמו שיתבאר להלן), הכוונה בזה היא שהאדם מאמין בספר מעין 'אמונת חכמים', והאמת היא שגם אמונת חכמים בימינו איבדה את המשמעות האמיתית שלה, כיון  שאנשים חושבים שאמונת חכמים זה צייתנות, אמנם הדבר אינו כן כי אם בדברי הלכה, ששם פסק של הרב הוא דבר שצריכים לציית, אמנם אמונת חכמים בעלמא כוונתה היא שדברי הרב עומדים במרכז אך לא 'צייתנות'[7].

עיקרון זה הוא אינו ענין של תפיסה, אלא ממד שלם שיש בכוחו הטבעי של האדם שיש לו בראש באופן תמידי דבר שעומד ומלווה אותו בכל מצב, ואם חסר את הממד הזה לא שייך להגיע כלל לא לאמונה ולא לאמונת חכמים, ובלי נקודת המרכז הזו יכול להיות אדם שיודע תורה, והוא עדיין לא יהיה 'אדם גדול', כי צמיחה אמיתית היא רק סביב למרכז.

ולכן עלינו להחזיר לעצמינו את המרכז בחיים, שנהיה שייכים אליו בכל עת ובכל עניין[8].

כמו כן זו גם הסיבה שאנו רואים היום הרבה בחורים שיש להם קושי עם אמונה, משום שאין להם 'עוגן' בחיים, וכל מה שהם חוו אלו הם רק עניינים 'שכליים' שאפשר ללמוד ולהעמיק בהם, אבל את תחושת ה'עוגן' הם לא חוו מעולם, ולכן עלינו להפעיל את הכוח הזה אצל עצמינו כדי שנוכל לעביר את אותו כח הלאה.

וצריך לדעת שכוח זה הוא לא דבר שצריך 'לחדש ולהמציא' באדם, אלא כל יהודי נולד מאמין, ולכן הכוח הזה נמצא אצל האדם באופן טבעי והוא רק צריך להפעיל אותו ולחזור אליו שוב.

זהו איפה היסוד של הצורך בסמכות, והצורך לזה הוא לא בשביל מדריגה נוספת, אלא צורך של פיקוח נפש וחובה גמורה לאדם, ואם אין לאדם דבר כזה הרי שכל הבנין שלו ושל חינוך ילדיו בבעיה, שכן זהו צורך בסיסי כאמונה וכמו שנתבאר.

העמדת ספר כנקודת מרכז

להשלמת העבודה בזה עלינו לדעת נקודה נוספת והיא, שהסמכות אינה חייבת להיות דווקא רב, אלא גם ספר יוכל להיות נקודת מרכז לגדילת האדם, ולכן מי שרוצה לבנות סמכות רגועה בביתו בתור בן תורה, היות וקשה היום לאנשים לקבל רב, בהחלט אפשר לעבוד לעשות זאת ע"י ספר.

נקודה זו חשובה משום שחלק מהחיסרון שבגינו היום אין לאדם נקודת מרכז, היא משום שאוספים הרבה מאד מידע ומתפשטים לרוחב, אך לא לומדים ספר בגישה שהוא יהיה הסמכות בשבילם על ידי שיבנו את החיים סביב הספר.

ויש הרבה דוגמאות איך אפשר להבנות סביב ספר, כמו ש'אמונה' אפשר לבנות סביב ספר 'דרך ה" או 'דעת תבונות' וכדו', והיסוד הוא לבנות סביב נקודת מרכז, ולא רק לאסוף ידיעות[9], ובאמת היום אנו נמצאים בדור שמעולם לא היה בו כ"כ הרבה ידיעות וידענים גדולים, אמנם אם נתבונן נראה שיש פחות אנשים 'גדולים' ולא גדלים בהתאם לכמות הידיעות, ומזה ניתן ללמוד שלא זו צורת הלימוד שבה גדלים.

ובשביל להבנות מספר יש להבין מה הספר רוצה, ועל ידי לימוד הספר כמה פעמים אפשר להבין את פנימיות ענין הספר, וכל זה בתנאי שהספר מובן ללומד, אך אם הוא ספר קשה ומורכב[10], קשה יותר להעמיק בפנימיות הספר ולהעמיד אותו בתור סמכות[11].

אמנם כאשר הספר מובן צורת הלימוד היא ללמדו שוב ושוב, שכן החזרה עליו וההתמדה (כלשון המס"י) מעמידה את הספר כמרכז החיים, וכל דבר בחיי האדם יתייחס לשם, ותמיד ימצא שם דברים[12].

[1] יש לי חבר שיש לו שמונה ילדים וחמשה מהם אוטיסטים לגמרי ל"ע, והעבודה שלי עם משפחתו הייתה, שיבינו את זה שיש להם משפחה בריאה עם חמשה ילדים חולים, ולא משפחה חולה עם כמה בריאים, והיינו, שהילדים החולים לא יתפסו את כל מרכז הבית, שכן אם הם יהיו המרכז לא תהיה שום יציבות למרכז הבית, וממילא גם לכל הסובב.

[2] אפשר לראות זאת בכך שבאופן טבעי הדמות הסמכותית בבית היא האם, וזה משום שיש לה בצורה טבעית את המקום המרכזי בבית, אך כלפי האב יש יותר 'צייתנות', ואכן חילוק זה מפורש בגמרא קידושין (ל, ב), גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו וכו', וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו וכו', הרי שהסמכות שהיא הכבוד, קיימת יותר כלפי האם, והיראה שהיא הצייתנות, קיימת יותר כלפי האב, וזה שוב מלמד אותנו שסמכות איננה צייתנות אלא מרכזו של הבית.

[3] דהיינו שאותו עולם של מצוות ובין אדם לחבירו, קיים אצלו בצורה פשוטה ובצורה יותר עמוקה וכן הלאה.

[4] ניתן לראות זאת אצל אנשים גדולים שיש להם דבר מרכזי בחיים ומתמודדים איתו מכל צדדיו, וכך הם גדלים כל אחד לפי עניינו, וגם בלימוד אפשר לגדול כך, וכמו שאומרים על ר' יצחק אלחנן זצ"ל, שבנה את עצמו מסביב למסכת ב"מ, ותמיד חזר אליה, וכן בתשובות שלו יש הרבה תשובות על ב"מ, וזו גדלות שכל הזמן צומחת.

אמנם היום מי שמתעסק ומסתובב מסביב לנקודה מרכזית אחת כל הזמן, הציבור חושב שאין לו מה להגיד, ודוגמא לזה היה הגר"י לוינשטין זצ"ל שבנה את עצמו מסביב ליציאת מצרים וכל מה שהיה מדבר היה קשור לשם, ואמנם היו בחורים בפונוביז' שחשבו שהוא לא מחדש דבר, אלא מדבר שוב על אותו הדבר, כך גם היה אצל ר' ירוחם זצ"ל שהיה חורף שלם שהוא דיבר על 'דרך ארץ' [עי' דחו"מ ח"א], והיה בחור שהגיע למיר מטלז וכתב מכתבים לביתו, ושם כתב שלמשגיח לא היה מה לומר לכן דיבר כל החורף אותו דבר, והנה שם הנקודה המרכזית היתה 'דרך ארץ', ורק מי שאינו שומע טוב שמע כביכול שאין לו מה לומר וכאילו בכל החורף נאמרה אותה שיחה, אמנם באמת היא שצריך להיות גאון כדי לדבר על נקודה אחת חורף שלם, ובכל פעם מזוית שונה, זו צורת הצמיחה והבנין האמיתי.

[5] ר' דוד בדיחי שליט"א הראה לי שכתוב ש'אין מרובע בנבראים', והיינו שתמיד צומחים מסביב למרכז.

[6] מה שגורם לאנשים לחשוב שסמכות לא שייך לאמונה, הוא משום שהם מתרגמים 'סמכות' כ'צייתנות' ולא כדבר מרכזי לחיים, והנה באמונה אנו רואים שזהו הכוח היחיד שלא מתפרש למעשה מיידי, שהרי יכול להיות לאדם אמונה בהשגחה פרטית והוא עדיין יעשה עבירה, (וזו הסיבה שאמונה היא הדבר היחיד שמשנה את השם משמו לפני העבודה למעשה (אמונה) לשמו אחר העבודה מתי שהוא נוגע למעשה, (בטחון), וביתר ביאור, במידות אחרות כדוגמת מידת ה'אמת', כאשר יש לו לאדם ניסיון קשה לא להגיד את האמת והוא בכל זאת עומד בנסיון, הרי שבזה הוא קונה את מידת האמת, אמנם שונה מכך אמונה, שכן כאשר ישנו נסיון באמונה להאמין בהשגחה פרטית, והאדם עומד באותו נסיון, הרי שהוא נעשה בעל 'בטחון', וטעם הדבר הוא, משום שהאמונה היא עוגן למעלה מהשכל, ולכן זה לא דבר שהאדם באמת מבין אלא מידה שיש לו בפנימיות).

[7] ניתן לראות כן ברוח חיים לגרח"ו על דברי המשנה (אבות ב, ז) 'מרבה עצה מרבה תבונה', שכתב להקשות מהפתגם 'שאל עצה ועשה כשכלך', שממנו רואים שצריך לעשות כשכל ולא כעצה, ותירץ, שאפשר לשאול עצה את הרב כי יש צדדים שהאדם לא רואה, אמנם גם הרב לא יכול לראות את כל הצדדים הקיימים במציאות של האדם, ולכן בסופו של  דבר האדם צריך להחליט לבד, והנה שהגר"ח מדבר על רב הוא מדבר על הגר"א, ושם וודאי היה אצלו אמונת חכמים, ואעפ"כ כתב שעל האדם לחשוב לבד, מכיון שהאמונה היא שדברי הרב הם במרכז, אך לא ה'צייתנות'.

כמו כן אפשר לראות כך גם בהקדמה השניה לחיי אדם, שכתב שם לאלו שהתקיפו אותו על שלא פסק כהגר"א וכאילו ביזה את כבודו, שבזה שנשא ונתן בדברי הגר"א הרי שיש בזה כבוד גדול לדבריו, ומה שבמסקנת הדברים יצא לו אחרת ולכן פסק לפי דעתו, זה אינו זלזול כלל, וגם כאן אנו רואים שאף שבוודאי היה לחיי אדם אמונת חכמים בהגר"א במדריגה גבוהה מאד, מ"מ פסק אחרת.

[8] אצל המשגיח תמיד היתה השאלה 'מה ר' ירוחם (הרב'ה) היה אומר על דבר כזה', ומסביב לשאלה זו היו כל ההתלבטויות שלו, וזה היה מרכז החיים שלו, וכך גם היה שאחר שבע שנים מאז ששמע שיחה ממנו אמר, שרק עכשיו הוא הבין אותה ותיכף ניגש לכתוב אותה, ושוב אנו רואים שזה היה המרכז שלו ומסביבו סבבו חייו.

[9] אצל המשגיח זצ"ל הספר שהיה מרכז אצלו היה 'ר' ירוחם', וכאשר למדתי עמו ספר 'נפש החיים' הלימוד היה מרומם מאד, ולקראת סוף שער ד' המשגיח שאל אותי מה אני רוצה ללמוד אחר הנפה"ח, וכמובן שלא עניתי לו, אמנם במוחי היו רעיונות לכל מיני ספרים 'גבוהים', אך המשגיח הציע שאולי נלמד ר' ירוחם, וחשבתי שזה יהיה ירידה לעומת הנפש החיים, אמנם האמת היא שזה היה הרבה יותר טוב מהנפש החיים, משום שזה היה מרכז בחיים של המשגיח, וכשלמדתי עם המשגיח את הספרים של ר' ירוחם הרגשתי שאני נמצא 'בישיבת מיר' ובתוך החיים של המשגיח, וכל זה משום שזה היה מרכז החיים שלו, וכך למדנו כל נקודה שהיה אפשר להשיג מר' ירוחם, ולאחר שגמרנו את כל מה שהיה אפשר, למדנו את הסבא מקלם ואת הגרי"ס, ולאחר שסיימנו אותם שוב הציע המשגיח שאולי נלמד עוד פעם ר' ירוחם, וכך למדנו עוד פעם ר' ירוחם שוב ושוב, זה נקרא אדם גדול, שיש לו מרכז ויש לו סמכות, ולנו אין את זה.

[10] (כמו ביאור הגר"א על משלי).

[11] עיקר המטרה היא להעמיק בעצם המילים והדברים הכתובים בספר, ולא 'לשפוט' את הספר והמחבר ולומר שהם כתבו כך מחמת סיבות כאלה וכאלה, משום שיש להבין שהספר הוא לא 'הופעה' התלויה בנסיבות הזמן, וספר שהתקבל בכלל ישראל יש בו מילים תורניות שאפשר להעמיק בהם.

[12] גם לא חייב להיות שיהיה זה רק ספר אחד, אלא בכל תקופה בחיים יכול להיות ספר אחר.