אחד העניינים הקשים בפרשת תולדות הוא ענין הברכות, ובהתבוננות שטחית נראה כי רבקה הכירה היטב את יעקב ועשו, ואילו מעיני יצחק נעלמה ההבנה הזו ולכן חשב שצריך לתת את הברכות לעשו, ובוודאי שהענין אינו כן, ויש בזה הרבה דברים עמוקים, ובע"ה נבאר חלק מן הענין.
ובהקדם הביאור צריך לדעת כי יצחק מסתכל על המציאות בצורה אחרת, בעיניים של מידת הדין ,ואי"ז רק מבט אחר אלא גם הנהגה אחרת, שהנהגתו של יצחק היא כפי מידת הדין.
עומק ההכרה נותן אפשרות גם לשנות את המהלך.
אחד העניינים הקשים בפרשת תולדות הוא ענין הברכות, ובהתבוננות שטחית נראה כי רבקה הכירה היטב את יעקב ועשו, ואילו מעיני יצחק נעלמה ההבנה הזו ולכן חשב שצריך לתת את הברכות לעשו, ובוודאי שהענין אינו כן, ויש בזה הרבה דברים עמוקים, ובע"ה נבאר חלק מן הענין.
ובהקדם הביאור צריך לדעת כי יצחק מסתכל על המציאות בצורה אחרת, בעיניים של מידת הדין ,ואי"ז רק מבט אחר אלא גם הנהגה אחרת, שהנהגתו של יצחק היא כפי מידת הדין.
ההסתכלות של מידת הדין היא מהלך אחר, עמוק וקשה יותר
והנה כאשר מידת הדין לבדה בטהרתה אין העולם יכול להתקיים, וכמאמר חז"ל (בראשית רבה יב, טו) שהקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שהעולם לא יכול להתקיים ושיתף עימה את מידת הרחמים, מידת הדין היא צורה של הסתכלות על העולם, אך היא הסתכלות שאין לנו מהלך בה, אנחנו לא יכולים להבין איך יכול עולם להתקיים רק עם מידת הדין, שהיא מהלך שהוא יותר מדי עמוק, יותר מידי רחוק ותובעני ממה שאנו מסוגלים לתפוס, ולכן שיתף עימה הקב"ה גם את מידת הרחמים.
וזה דבר ברור שיצחק ידע היטב שיעקב אבינו הוא תכלית העולם, ולא היה בזה ויכוח בין יצחק לרבקה אלא שניהם ידעו שיעקב הוא העיקר, ורק שיצחק, במבט של מידת הדין, חשב שיעקב צריך להגיע לתכלית בצורה כזו שעשיו מקבל את הברכות, יעקב צריך לעבוד עם כל הקושי שיש בכך שעשיו חי עם הברכות, כך חושבת מידת הדין על התכלית של יעקב אבינו. אך לרבקה יש הסתכלות אחרת, שהעיקר הוא המציאות, והמציאות היא שכלל ישראל הולך לצאת מיעקב אבינו, ולכן הברכות צריכות ללכת אליו.
והנה בפסוק לאחר שהבין יצחק שברך את יעקב מצינו ביטוי חזק מאד, 'ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד', ופירש רש"י שהוא מלשון תמיה, יצחק לא חשב שהמהלך שלו הוא טעות, אלא היתה לו שאלה על המהלך שלו, תמיהה על המציאות.
אך ביחד עם מה שיצחק נחרד חרדה גדולה הוא אומר 'גם ברוך 'יהיה', ואין הכוונה שהוא מסכים לכך בעל כרחו כיון שהוא לאחר מעשה, אלא שזהו המהלך שצריך להיות, לאחר התמיהה הבין יצחק שבעצם גם המהלך שלו של מידת הדין רוצה אותו דבר כמו המהלך של רבקה, והוא צריך להשתוות אתו, ולא שמידת הדין היא טעות, אלא בעומק גם מצד מידת הדין צריך להיות כך שהברכות הולכות ליעקב, כי הוא התכלית, ועכשיו הבין את יצחק שגם כדי שיהיה קיום באופן שהוא רוצה, במהלך של מידת הדין, צריכה הברכה ללכת ליעקב.
מתוך עומק ההכרה של יצחק מידת הדין יכולה להשתנות ולכלול את מידת הרחמים
בארנו את עומק ההכרה שהיתה אצל אברהם הבינו, כמו שכתב הרמב"ם שהכיר את בוראו, ונתבאר שהכרתו של אברהם היתה הכרה קבועה, שלא משתנית, ולכן היה יכול לומר לקב"ה כשהתפלל על סדום 'חלילה לך' ופירש"י שהפעם השניה היא חלילה לך לעולם הבא. והנקודה של החסד של אברהם היתה שייכת לשורש הבריאה, לאותו רצון של חסד שרוצה בקיום העולם.
ובגמ' ביומא (סט:) איתא לגבי שבחיו של הקב"ה שאנו אומרים בתפילה, שמשה היה אומר האל הגדול הגיבור והנורא, אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו, ולא אמר נורא. אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו, לא אמר גיבור. ובאו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו וכו' וחזרו לומר הגדול הגיבור והנורא.
והנה שבחים אלו הם כנגד אברהם יצחק ויעקב, והגדול הוא כנגד אברהם, מידת החסד, וכמו שפירש רש"י (דברים ג' כ"ד) על הפסוק יגדל נא כח ה' שהוא מידת טובו, וצריך להבין למה לא שאלו איה גדולתו, הרי עומדים במצבים הקשים ביותר שהיו לעם ישראל, וכי רואים כאן את טובתו של הקב"ה, את חסדו, ומדוע לא שאלו איה גדולתו אלא רק איה גבורתו ונוראותיו.
אך לא שאלו כן כי מידת טובו לא יכולה להשתנות, גם אם יש צרות וקשיים מכל מקום רצונו הטוב של הבורא עולם בעצם הבריאה לא משתנה אף פעם, והוא דבר המוכרח תמיד שגדולתו קיימת, כי רצונו הטוב בקיום העולם הוא עומד תמיד והוא שמחזיק ומקיים את העולם.
אך הכרתו של יצחק היתה בעולם עם מידת הדין, והוא הבין שמהלך שלו צריך להיות אחרת, גם מידת הדין צריכה לרצות בטוב, ולכן לאחר מה שחרד חרדה גדולה, שינה את דעתו, ואפשר לומר שאין זה שינוי אלא העמיק את דעתו, ירד לשור רצונו והבין שבסופו של דבר זו אותה התוכנית, אותה הכרה כמו הכרתה של רבקה, שיעקב צריך להתברך.
ורש"י מביא עוד מדברי המדרש שראה גיהנם פתוחה תחתיו, ואין זה עוד פירוש, אלא שני הדברים הם אחד, הפירוש של גיהנם תחתיו היינו במקום שהוא עומד בו, כלומר שיצחק הבין שאם הוא ממשיך עם המהלך באותו אופן שהלך עמו קודם יש בזה גיהנם, ולכן הוא צריך לאחוז למעלה מזה בשורש של מידת הדין, ושם ראה שבשורש של מידת הדין יש אותו רצון להכיר במציאות בדיוק כמו המהלך של רבקה.
וזה עומק הנקודה של הכרה, כביכול נראה שיצחק שינה את דעתו, אך צריך להבין הוא לא שינה את דעתו משום שהיה חלש יותר, שראה שזה טעות. אלא שינה את דעתו באופן כזה שבעצם אין בו שינוי, נשאר בדעתו והעמיק בה עוד, עומק לפנים מעומק, עד שראה שגם מאותו המקום שהוא בא ממנו גם כן צריך להיות כך שהברכות ילכו ליעקב.
ומבואר בחז"ל שיצחק אבינו הוא מציל את ישראל מכל הצרות, וגם לעוה"ב הוא מכניסן, ושורש ההצלה הוא כאן, במה שנכנס יצחק למהלך של טוב בתוך מידת הדין, לבאר ולברר שזהו שורש מידת הדין וגם רצונה הוא במהלך של טוב, וזכה יצחק בעבודתו לכך שמידת הדין תלך ביחד עם כל הרחמים שיש, וזה היה השינוי עכשיו, 'גם ברוך יהיה', שגם המהלך של דין רוצה בקיום של המציאות, וזהו הרצון האמיתי.
ע"י עומק ההכרה אפשר לשנות את המהלך בלי צורך לוותר עליו
וענין זה נוגע לכל אחד כאשר צריך לעבוד עם מישהו אחר, ולפעמים לאדם אחד הכרה מוקדמת של דבר מסוים ולשני יש הכרה אחרת, והוא מצוי בהרבה מקומות שצריכים לפעול ביחד כגון בבית וכדו'. ורגילים לחשוב שצריכים לוותר, אך צריך להבין שהפיתרון של וותרנות הוא פיתרון שטחי, והפתרון הנכון הוא להעמיק במחשבה, להגיע להבנה שגם אם כרגע נראה שהמחשבה כיצד לפעול למעשה היא אחרת, עומק ההכרה והרצון שווה, המטרה היא אותה המטרה. ואותו שורש שבו יצחק אוהב את עשיו הוא שורש מה שרבקה אוהבת את יעקב.
ויש בכך תועלת גדולה בעבודה של הכרת הבורא, בהכרת עבודת הבורא, שכאשר האדם עובד עם מישהו אחר שיש לו הכרה אחרת זה מחייב את האדם להעמיק עוד בהכרה שלו, לראות מה באמת רוצה, ואיך אפשר לעשות ביחד, ואז העבודה ביחד מגדלת את שני האנשים, אך אם אחד מוותר על המהלך שלו הרי הוא נעשה קטן, ומחליט שלא לפעול בענין הזה כפי ההכרה שלו אלא כמו שהשני סבור, ומה טעם יש בדבר להחליף אפשרות אמיתית לגדול ולהעמיק בעבודת ה' במטבע שטחי יותר של ותרנות.
ודבר זה הוא בעצם יסוד מהלך החיים שלנו, שגם מידת הדין עצמה אין רצונה רק דין אלא גם היא מכירה בצורך לראות את המציאות עצמה, וזה הכח של מה ששיתף עימה הקב"ה גם מידת הרחמים, כמו שאמר יצחק לבסוף גם ברוך יהיה, שמידת הדין עצמה ג"כ רוצה את המציאות, וזה יסוד הקיום שלנו ומה שמחזיק אותנו.