פרשת וישב – שלא ללכת אחר רמזיו של היצה"ר
יהודה ותמר – לפיכך לא חשדה
בפסוק "כי כסתה פניה", ופירש רש"י שלא יכול לראותה ולהכירה, ומדרש רבותינו כי כסתה פניה, כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה. אין הכוונה בדברי המדרש שיהודה לא ראה את תמר מעולם כשהיתה בביתו, דא"כ מהו שהוסיף רש"י לפיכך לא חשדה, אלא כוונת רש"י שיהודה הכירה כשהיתה בביתו, והיה יודע בה שהיא צנועה, ולכן לא העלה על דעתו שאשה צנועה כזו היא היושבת כך בפרשת דרכים.
ויש כאן חידוש גדול בדברי רש"י, מבו' בגמ' בע"ז (דף כא ע"ב) דאסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכיר, ואפי' כשהם שטוחים על הקיר שאין בהם צורת בגד כלל, והוא משום שכשהאדם רואה רמז למשהו, הוא נזכר בכל הדבר, ואמרינן בגמ' (כתובות מו.) ונשמרת מכל דבר רע מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, הרהור הוא רק רמז, אבל ע"י הרמז נזכרים בכל הדבר.
אך יהודה לא חשדה, יהודה ראה את הבגדי צבעונין, ידע באיזו אשה מדובר, אך לא חשדה, הראיה לא עשתה בו שום רושם, לא עלה בדעתו כלום, וזו מדרגה גבוהה שגם אחרי שרואים את הרמז לא עולה כלום בזיכרון. ואי"ז רק בגלל שיהודה לא 'הסתכל' על בגדיה אלא רק 'ראה' אותם, אלא שהרמז לא הוסיף לו שום דבר, ולא גרם לו להעלות ע"י הרמז את כל התמונה השלמה.
וזו מדרגה גבוהה שאדם מן השורה לא עומד בה, בדרך כלל מספיק הרמז הדק ביותר, כל דבר שמזכיר כל סוג של תאווה, והאדם כבר רואה את כל הענין פרוש לנגד עיניו, ולאחר שהאדם כבר רואה את הכל, קשה אח"כ לעמוד בניסיון עצמו, וכך היא דרכו של היצר, לגרום לאדם ע"י רמז לצייר לעצמו את הציור השלם של כל הדבר.
ויש אנשים גדולים שיכולים להגיע לדרגה כזו, מדרגה כמו שיהודה הגיע אליה שגם הרמז לא משפיע כלל, וגם בדורות שלנו היו אנשים שהגיעו למדרגה כזו, אך זו לא צריכה להיות התביעה המוסרית שלנו, אדם צריך לעבוד במקום שבו הוא אוחז.
סקרנות היא הרס מעלת האדם – הליכה אחר רמזיו של היצר
ענין זה הוא סוגיה גדולה של עבודה, במצב של היום האדם נחשף כל הזמן לכל הסוגים של היצר הרע הקיימים בעולם, ואין הכוונה ליצר דעריות דוקא אלא גם יצר של כסף או יצר של כבוד וכו', הרבה סוגים של תאוות. ולכל דבר יש הרבה רמזים, שנמצאים כמעט בכל מקום. וכמעט ואין אפשרות היום לעמוד בנושא אחד, אדם רואה רמז לאיזה ענין ומיד נעשה סקרן לדעת בדיוק מהו אותו הדבר,
ויש שחושבים שסקרנות היא מידה טובה, יש בה מעלה שמכוחה האדם מתבונן יותר ברוחניות, ויכול לגדול ולהעמיק יותר. וצריך לדעת שזה לא כך, אלא הסקרנות אוכלת באדם כל חלקה טובה, אדם שמוכרח להתעניין בכל רמז שהעולם מעמיד לפניו – כנגד זה העולם הרוחני שלו הולך וקטן. הרי מה נוגע לאדם אותו רמז שהוא רואה, האם יש לו השפעה, האם זה שייך אליו. מספיק רק רמז דק ועדין של איזה ענין, וכבר האדם הולך לברר אותו עד הסוף.
והאדם צריך לדעת שהוא לא מחויב לבדוק כל דבר שהיצר מציע לו האם הוא באמת מעניין כל כך. וגם כשדבר נראה מעניין ומושך, ונראה לאדם שזה דבר שיהיה מעניין לחשוב עליו, להסתכל עליו או להתעניין בו, אדם צריך להבין שיש בזה הרס, שזה דבר שמקטין אותו ומזיק לו, ועל האדם למצוא לעצמו דרך לעצור את המשך ההתעניינות, לשים מחסום אחרי הרמז ולא להיכנס לאותו הענין.
והתבוננות בלימוד ועבודת ה' אינה סקרנות, היא עסק בדברים שיש בהם תוכן ועומק שמונחים לפני האדם, אך סקרנות היא דבר שטחי, וע"י רמז דק אדם רוצה להתעסק ולחשוב על אותו הענין, במקום להתעסק בדברים בעלי תוכן ומציאות העומדים לפניו.
עוד עומק בדברי ר' ישראל שהאויב הגדול של האדם הוא הדמיון
ונראה כי בדברים אלו יש פן חדש בדבריו של ר' ישראל באיגרת המוסר שהאויב הגדול של האדם הוא הדמיון. כי הדמיון עובד על הנקודה הזו בדיוק, האדם רואה לפניו רק רמז דק אך בדמיונו הוא רואה דבר שלם ונחשק, ומי שמכיר את עצמו יודע היטב שכך היצה"ר עובד, הרמז עצמו הוא כלום, אבל בגלל כח הדמיון הרמז נעשה למציאות גמורה, והאדם מרגיש מוכרח להיכנס לאותה המציאות, לבדוק אותה ולהתעניין בה. ונקודה זו היא תחילת שליטת היצר על האדם, כי אין שום ענין אחר להיכנס על ידי הרמז לתוך הענין כולו.
והדרך להתמודד עם הדמיון, ר' ישראל מעמיד שהעבודה כנגד הדמיון היא ע"י שהאדם יקשיב לשכלו, שיחשוב מה התוצאות של המעשים שהוא הולך לעשות בגלל הדמיון שלו. ור' ישראל מדבר על תוצאות גבוהות, שכר ועונש, גיהנם, אך האדם יכול להתבונן גם על דברים פשוטים יותר, אם רק יקשיב לשכלו הוא יבין היטב איזה הרס יצא לו אם ילך אחר דמיון, הוא יכול ללמוד מניסיון העבר שלו איך ההיסחפות אחר המציאות העומדת בדמיונו משפיעה עליו לרעה והורסת אותו.
ע"י הדמיון משליט את היצר עליו עוד לפני שבאה ההתמודדות
ובדרך כלל לא מבינים את חומרת הבעיה שבסקרנות ובדמיון, אדם לא מבין מה הבעיה להתעניין בעוד דברים, ולדוגמה אדם שיושב ולומד תורה כל היום, ולכאורה אין לו חמדת ממון, והיה צריך לא להתעסק בעניינים אחרים שלא נוגעים אליו, אך הוא מתעניין, אם היה לו כסף במה היה משקיע, מה כדאי לאדם עשיר לעשות היום, ואדם מתעסק ובודק הרבה אפשרויות שלא נוגעות אליו, וחושב שאין בזה דבר רע.
אך צריך לדעת כי הדבר בנפשנו הוא, ויש בזה הרבה נזק, יותר ממה שנראה בהסתכלות שטחית, אדם כזה שמעסיק ומטפח את דמיונו הרי הוא מקדים ומעצים את שליטת היצר עליו עוד לפני שהיצר נמצא אצלו. עדיין אין לו יצר אבל הוא מכין את כל הדרך, ובדוגמה שהבאנו, כשאדם מדמיין מה הוא יעשה ברגע שיהיה לו כסף, הרי הוא הכין את כל הדרך ליצר של חמדת ממון, וכשיהיה נוגע אליו איזה ענין למעשה הרי היצר הזה של חמדת ממון ישלוט עליו לחלוטין, והוא דבר נורא שהאדם מכין את עצמו לשליטה של היצה"ר עוד לפני שבא אליו הניסיון.
דברים אלו הם שורש הקושי שקיים היום להתרכז
והנה היום רווחת התופעה שיש קשיי קשב וריכוז, וכמעט לכל אחד יש איזה קושי להתרכז הרבה זמן בדבר מסוים, וצריך לדעת שחלק גדול מהתופעה הזו נובע מהעניין הזה, אדם לא יכול להיות במקום אחד, עסוק בבנין של דבר אחד, אלא הוא צריך גירויים, משהו מעניין ומסקרן, ולכן כדי למשוך שומעים היום צריך להוסיף בדיחה או דבר צדדי, כי אי אפשר להתרכז באמת.
אך זה לא אמור להיות כך, ההרגל היום הוא ללכת אחרי הסקרנות, אך האדם צריך להכניס לעצמו למודעות שסקרנות הוא דבר שפל, שלא הולכים ונכנסים אחרי כל רמז כי היצה"ר שולט שם, הדמיון שולט שם, והם דברים שאין לאדם שליטה בהם.
וכאשר האדם מתרגל לכך הוא לא רוצה להיכנס לתוך הרמזים שהוא רואה סביבו, הוא מגלה שיש לו הרבה יותר זמן ממה שהוא חשב, זמן שהוא יכול להתעסק בו בדברים אמיתיים שיש להם תוכן. האדם יכול לחיות בעולם אחר, לא דמיוני אלא פנימי יותר, ואדם שילמד להתרכז במה שהוא עושה יכול ללמוד להתעסק ולהתעניין בדברים שקורים בפנים, ויכול להיות מסוגל להיות מרוכז בענין למשך זמן ממושך גם בלי ספר, כאשר הוא שולט בכך שהוא לא יוצא החוצה ע"י כל רמז דק.
