להיות נושא בעול זוהי חובתנו בכל נושא חינוכי שאנו נדרשים אליו.

במה דברים אמורים?

במערכת חינוכית, בין אם היא ביתית ובמיוחד כשהיא מוסדית, תיתכן התנגשות בין התלמיד למוריו. לפעמים מדובר בסיטואציה מורכבת בה התלמיד פעל בניגוד לרצון המורה, המורה הגיב לו באופן שאינו מתקבל על הדעת כלל, וההורה עומד בין הפטיש לסדן – הוא דורש את טובת הילד בעוד המערכת משדרת כי המורה צודק תמיד, וכך ידיו של ההורה כבולות והוא אינו יכול ללחום את מלחמת הילד.

אמנם מדובר בסיטואציה יוצאת דופן, אך מתוכה אנו נדרשים להתבונן בגישה החינוכית ובאופן בו ה'נושא בעול' נוכח במרחב זה.

בחינוך ככלל, ישנן כמה גישות –

1. הגישה הראשונה גורסת כי הילד צריך לעמוד בדרישות המוסד או המורה, ועל כן לא משנה מה הילד רוצה או לא רוצה. זהו היעד ועליו להגיע אליו. וכך, גם אם המורה פעל באופן שלא יעלה על הדעת, אין לתלמיד פתחון פה, כי המורה תמיד צודק בעצם העובדה שהוא מורה והוא מייצג את המערכת המוסדית.

זו גישה שאין צורך להרחיב עד כמה היא שקועה במערכת ובמוסד, ועד כמה המבט שלה לא עובד דרך הילד כלל. להיפך, הילד צריך לעמוד בדרישה שלה.

2. לעומת זאת, יש דרך הפוכה לגמרי, לפיה צריך להכיל את הרצונות וההתנהגות של הילד כשהם במרכז, והמערכת משתנה ומעצבת את עצמה לפי הלך רוחו של הילד. גם דרך זו אינה דרכנו, זהו יחס פסיכולוגי מובהק, אך אינו תורני.
3. ישנה דרך המקיימת את שניהם, מצד אחד המוסד או המורה יודעים היטב מה התלמיד אמור לעשות, וכשהילד יתקשה מסיבות שונות, הם יבינו את הקושי ואת ההתמודדות של הילד – כשהדרך שלהם להתמודד עם הקושי עוברת דרך עידוד, פרסים או מניפולציות שונות של העמדת פנים מבינה ומכילה תוך כדי הטיה לכיוון המטרה אותה סימן המוסד מראש.

זו דרך שאנשים יכולים לקרוא לה 'נשיאה בעול', אך מחשבה זו על נשיאה בעול חוטאת להבנת המושג באופן עמוק.

נשיאה אמיתית בעול

מורה הנושא באמת בעול, כאשר הוא מזהה שהתלמיד נתון בבעיה ואינו מתאים את עצמו לרצוי, מבין כי מבחינת התלמיד הוא ניצב בדרך ללא מוצא. המערכת מסוימת מאוד, והוא אחר.

ה'נשיאה בעול' מבקשת שגם המורה ישהה באותה מצוקה. עליו לחוות את אותו חוסר אונים של בעיה ואובדן דרך של עשיה כפי שהתלמיד חש. המורה חייב לעזוב את התחושה שהפתרון בידיו. בנקודת זמן זו, עליו להתמסר לחוסר האונים. זהו 'נושא בעול' ממש.

לאחר מכן המורה או ההורה יביאו מחשבה תורנית לתוך הסיטואציה, ויחזרו לתלמיד לראות כיצד הדבר עשוי להיות משמעותי עבורו.

כשתחילת היחס לילד הוא דרך הנשיאה בעול של חוסר האונים שלו – של הבעיה במלא עוצמתה – היחס והניסיון לפתור את הדברים לא יתעקשו על הדרך שהותוותה בתחילה, אלא הרעיון התורני שנכנס יבנה מטבע הדברים פתרון מסוים, גם אם הוא שונה מהיעד המקורי.

למשל – כשמלמד מגיב שלא כראוי לבעיה שנוצרת לתלמיד, ההורה לא יכול לזעוק חמס על המלמד בשל העיקרון הדורש לכבד את הרב. מצד שני, המלמד אכן התנהג שלא כראוי. זהו מלכוד.

הדרך הטובה לפתור את העניין היא לומר לתלמיד כי עלינו לכבד את הרב, אך כבוד זה אינו מחייב לעשות את כל מה שהרב רוצה – צריך לכבד את הרב גם כשהוא לא צודק. זהו רעיון תורני שדרכו הילד יכול למצוא את הנתיב להתמודד.

כך, בכל סוגיה חינוכית צריך להתחיל בילד עצמו, בתחושת חוסר האונים של הילד. בהמשך יש להביא מחשבה תורנית לתוך הסיטואציה, ואז לחזור לילד ולראות כיצד סוגיה זו מאירה לילד את חייו ואיך היא מדריכה אותו בדרכו.

נחזור ונדגיש – חשוב לכבד את המלמד בכל מצב, ועדיין אין זה אומר שהוא צודק בכל מה שהוא עושה. עלינו לדאוג לכך שהילד יבין את המורכבות הזו. כך הוא ימצא לעצמו את הדרך הנכונה.

לעומת זאת, מלמד או מוסד שתמיד צודקים, ואצלם תמיד על התלמיד ליישם במדויק את מה שחשבו מלכתחילה לנכון, מייצרים לחץ תמידי שבכוחו להשפיע לרעה על הילדים.

כשהחינוך נעשה על ידי הקשבה אמיתית לילד, הקשבה שגורמת להורה לחוות איתו יחד את הבעיה "חסרת הפתרון", זוהי נשיאה בעול. מאידך, כשהמערכת מביאה את הילד בדרכים שונות למה שהיא רצתה מלכתחילה, זהו מצב שבו לא רואים את הילד.

הדור חלש?

נושא נוסף ומקומם –

רבים אומרים על הדור הזה כי הוא חלש ואין בו את הכוחות שהיו פעם. אך אם נשים לב, בעולם הכללי הצעירים יצירתיים, שקדנים ומאד פוריים. מדוע צעירים אלו טובים בעוד בחורי הישיבות "חלשים"?

הסיבה לחולשה ולחוסר הכוחות הפנימיים שהיינו מצפים מהם לגלות, היא החינוך הלקוי אותו הם קיבלו. כשהחינוך עמל להתאים את הבחור לרעיון של המוסד.

כך, הבחור אינו מוציא את כוחותיו אל הפועל, עליו רק להתאים את עצמו על ידי תמריצים ומניפולציות שונות לדרישות המוסד ולמה שהמוסד חושב כי הוא טוב עבורו. כך לא נבנה חוסן של אדם.

כשיסוד החינוך לא עומד על נשיאה בעול כאמור, החניך גדל בצורה שגויה וחסרה.

עלינו להקשיב לבחור, לראות מה הבעיה שלו, עם מה הוא מתמודד, ממש "לשהות" בבעיה ולחוש אותה. לאחר מכן נוכל לחשוב כיצד הבחור יכול לממש את היכולות והכישורים המיוחדים שלו בתוך התורה. לעיתים יהיה עליו ללמוד מקרא ולא תלמוד, זה יוכל להתאים לאופיו יותר.

על המחנך או ההורה להפנים כי לפעמים רעיון תורני מסוים יכול להתבטא ולהתישם בצורה שונה ממה שתוכנן.

כאמור, הנשיאה בעול היא מפתח לכל עבודה עם ילד, חניך ואפילו עם עצמנו. אנו תמיד אמורים לחוש את המקום של הקושי כעצירה, כשאלה של: 'רבנו, עד כאן?' זו שאלה שאמורה להישאל לא רק בטרגדיות, אלא ממש בכל סיטואציה בחיים.