איך להתמודד עם משימה בלתי אפשרית – העיקר העבודה ולא ההצלחה

החיים מזמנים עבודת ה'

אופן עבודת ה' הוא לפי מה שהחיים מזמנים לפתחנו. ההתרחשויות הקורות סביב האדם הן המדריכות אותו בעבודת ה'. כל הקורה לאדם הוא קריאה לעבודה בשלל נושאים.

עבודת ה' היא דרך חיים ולא משימות אותן צריך להצליח ולרכוש. לעיתים אנו טועים ומדמים את עבודת ה' למשימה כשל בעל מקצוע הנמדד האם עשה או לא, האם פתר את הבעיה או לא.

אבל בעבודת ה' לא צריך להצליח, צריך לעבוד. העבודה עצמה מביאה שינוי בחיי האדם. לעיתים נראה שאין התקדמות ואין תוצאה, אך חשוב לזכור כי שינויים קורים לאט, במיוחד כשהם שינוי בתוך החיים.

כמו בבניית בית שאין בה יעד להצליח, אלא כל המסע המשותף הוא תהליך של גדילה – גם כשלא רואים תוצאות והתקדמות באופן ממשי. על כך אמר ר' ישראל: 'הרישומים נעלמים', אך יש לדעת שהם אכן בונים את האדם.

אין תעודת גמר על עבודה רוחנית בתחום מסוים וכך אין מדד להצלחה. הצלחה וכבישת יעד הם דברים שבטבעם אף חוסמים את האדם מהמשך עבודה – המשימה הושגה וזהו. בעבודה, לעומת זאת, יש משך תמידי.

בנוסף, אדם צריך לעבוד על מה שהחיים מזמנים לפתחו ולא על מה שראה בספרים שחשוב לעבוד. אם החיים לא מזמנים אתגר של סבלנות, לצורך הדוגמא, אין גם טעם לעבוד על מידה זו, גם אם היא נושא חשוב בספרים.

אסור שעבודת ה' תהיה משימות חיצונית ממרקם החיים עצמם.

יחס לעולם

התרגלנו לחשוב כי היחס לעולם לא קיים. הדברים הקיימים באמת הם התורה, המצוות והתפילה.

משום כך אנו לא מקשיבים למה שקורה בעולם, והוא לא מצליח 'לומר' לנו משהו. כשקורה לאדם אסון או צרה הוא מפטיר – 'גם זו לטובה' ומתעלם ממה שקרה. הוא לא מוכן להודות בכך שהקב"ה זימן לפתחו צרה.

כשהקב"ה מכאיב לאדם, הדבר הראשון שאדם זקוק לו הוא המודעות שאכן קרה לו משהו כואב. אך גם היא נדחית על ידי האדם מתוך שכנוע עצמי ושימוש בהיגדים ש'הכל לטובה' וששום רע לא פקד אותו.

הקב"ה בא להעביר לנו מסר דרך מה שקורה בחיינו, אך אנו מתעלמים ואף דוחים את המסר.

כשהתודעה היא ש'העולם לא אומר לנו כלום', לא משנה מה יקרה – הוא לא יאמר לנו כלום.

משימה בלתי אפשרית

המלחמה וכל הזוועות הנלוות אליה, מזמנות לפתחינו את הנושא של היחס לעולם. אי אפשר להתעלם ממה שקורה, הכל חזק מדי ומטלטל מדי.

כל דבר שקורה בעולם מצריך מאיתנו תגובה של עבודה. אבל במקרה זה הדבר בלתי אפשרי מכיוון שאין לנו יחס לעולם. אנו לא רגילים  להפוך את מה שקורה למשמעותי עבורנו, ולגזור מתוכו עבודת ה'.

זהו הקושי שהקב"ה הניח לפתחינו – מצב שאנו לא מורגלים אליו.

אסור לנו להתעלם ממנו בטענה שהוא גדול עבורנו. כמו כן אסור לנו להתמודד עם המשימה באופן רגיל, כמו ללכת להלוויות ולניחומי אבלים. זו תהיה גישה פשטנית מדי.

מעשים מסוג זה לא רק שלא ישיגו את המטרה אלא יספקו לנו רק אשליה ש'הנה, סימנו וי על המשימה'. וזהו. זו לא תהיה עבודה משנה חיים, אלא השתקת המצפון.

אנו צריכים לעמוד מול הסיטואציה שהקב"ה הציב בפנינו – עבודה שהיא לכאורה בלתי אפשרית.

התעלמות גמורה תהיה טיפשות. עלינו  להיות למדנים, להבין שמוטל עלינו להבין את הסוגייה ולפעול במקום שאנו עומדים, ולא בצורה ששאר העולם חווה את התקופה.

'נשיאה בעול עם אחרים' זהו נושא שקיים אצלנו ואיתו אנו צריכים לעבוד ולגדול. הקב"ה רוצה שנתעסק עם מה שקיים אצלנו, אין הוא מבקש שנתעסק בדברים שאינם ביכולתנו.

הסוגייה היא – 'היחס לעולם מסביב'. עליה אנו צריכים לעבוד גם אם באופן פרקטי המעשיות שלה אינה מתכתבת בצורה שבה העולם חווה את השבר. אנו צריכים לעבוד מתוכנו ובמקומנו.

זהו דבר שאנו לא יכולים לפטור באמירה – 'לימוד התורה שלנו עוזר לעולם וכך אנו נושאים בעול'. הדברים אומנם נכונים, ולימוד תורה מועיל ומשפיע על העולם, אך בכך אנו לא עובדים כראוי על 'בין אדם לחברו'.

ידוע מה שסיפר ר' איצלה, בנו של ר' חיים מוולוז'ין, כי אביו גער בו על כך שהוא לא משתתף עם העובר על הציבור, ואמר לו – הרי 'האדם לא נברא אלא להועיל לאחרים'.

גערה זו לא הייתה כמובן על מי שלא למד תורה. ר' איצלה היה גאון עולם ועסק בתורה, ובכל זאת, על אף התועלת שהייתה לעולם מתורתו, הלימוד לא פטר אותו מלהשתתף בעול הציבור.

בנוסף, אנו גם לא יכולים לפטור את עצמנו באמירה שככה אנחנו – לא מתעניינים באחרים אלא רק שקועים בעצמנו. כי הרי האדם מתעניין בדברים רבים סביבו, כמו פוליטיקה ומקרי אסון קיצוניים.

הבעיה היא שאנו מתעסקים במה שקורה מסביב רק מתוך סקרנות, ומתמקדים רק במאורעות סביבנו שמייצרים עניין רב ומרגשים, אך אנו לא מתעסקים בסובב אותנו ובאחר מתוך עבודה.

אומנם האופן בו הסוגייה הונחה לפתחינו הוא דרך מקרי קיצון – המלחמה, שמטבע הדברים מעוררת עניין רב. אך התגובה שלנו לכך צריכה להיעשות כעיסוק בסוגיה של 'התעניינות במה שקורה מסביב' באופן של עבודה, במקומות שהם פחות מעוררי עניין ודרמה, ויותר מקרים של היומיום.

על מקרי המלחמה עצמם אין לנו אפשרות לעבוד כי הם חזקים מדי בשבילנו. והקב"ה הניח לפתחינו את הדברים ומבקש שנעסוק בהם דרך המקומות שאנו נמצאים בהם.

אנו לא צריכים לחפש 'הצלחה' בעבודה זו של נשיאה בעול, אלא פשוט לעבוד על כך באופן מתמדת בסביבה הקרובה והמזומנת לנו.

כמו כן אנו צריכים להיזהר ממשפטים כמו – 'גם זו לטובה' אשר גורמים לנו להתעלם ממה שאכן קרה לנו.

על ר' חנינא בו דוסא מסופר ששם את רגלו על פתח הערוד, וכשבא הערוד להכישו מת הערוד. ועל כך אמרו: אוי לו לאדם שפוגש את הערוד ואוי לערוד שפגש את ר' חנינא.

אנו רגילים לצטט רק את החלק ש'אין הערוד ממית אלא החטא'. אך אנו שוכחים כי אמרו גם – אוי לאדם הפוגש את הערוד. הצרות והדברים הרעים צריכים להישאר ככאלה, ואל לנו להדחיקם ולהפוך אותם לטובה כלאחר יד.