אם נתבונן מה חשים בימים אלו מתכנני ויצרני הכלים האסטרטגים שאיתם מנצחים במלחמה, נבחין מן הסתם שזו לא תיהיה רק תחושת הצלחה וגאוה גרידא, אלא תחושה של 'אישור' מהמציאות בשטח שהפיתוחים שלהם אכן עובדים.
אם נתבונן מה חשים בימים אלו מתכנני ויצרני הכלים האסטרטגים שאיתם מנצחים במלחמה, נבחין מן הסתם שזו לא תיהיה רק תחושת הצלחה וגאוה גרידא, אלא תחושה של 'אישור' מהמציאות בשטח שהפיתוחים שלהם אכן עובדים.
חובת השעה – עבודת ה' על דרך הארת פנים
בימים אלו כלל ישראל כולו שרוי בתוך מערבולת רגשות עזה, מצד אחד זו עת מלחמה מסוכנת ביותר, ואילו בד בבד אנו חווים הארת פנים מזהירה ומיוחדת מאת הבורא ברוך הוא, בהצלחת המערכה והצלת היישוב כנגד תרחישים מבעיתים רחמנא ליצלן. הארה שלא רק אנחנו בלבד מבחינים בה, אלא כל העולם כולו מכיר ומשתהה למולה.
פשוט הוא הדבר כי לא יתכן שהארה זו תמלא אותנו בשאננות ורפיון ידיים כביכול לא נדרש מאיתנו דבר, וכמו שבזמן חרון אף אנו מחויבים להתבונן מה העבודה שלנו בעת כזאת, כך בעת הארת פנים גדולה עלינו להתבונן מהי העבודה הנדרשת בעקבותיה.
דומה הדבר לאב המיטיב עם בנו יתר על המידה הרגילה, עד שהבן שואל את אביו מדוע אתה מיטיב עימי כל כך, מה הציפייה שלך ממני. הטבה כזאת טומנת בחובה תביעת עבודה מסוג שונה: עבודת ה' על דרך הארת פנים. ולכך עלינו להתבונן מהו היחס הנכון להארת פנים שכזו, כיצד לא נראה בה חיוך גרידא ונקבל את המציאות כמות שהיא?
אם נתבונן מה חשים בימים אלו מתכנני ויצרני הכלים האסטרטגים שאיתם מנצחים במלחמה, נבחין מן הסתם שזו לא תיהיה רק תחושת הצלחה וגאוה גרידא, אלא תחושה של 'אישור' מהמציאות בשטח שהפיתוחים שלהם אכן עובדים.
הבדל מהותי ישנו בין תחושת הצלחה לתחושת אישור, ההצלחה מסחררת ונותנת תחושה שאין המשך, כביכול היינו מחוייבים למשהו מסויים וכשהצלחנו למלא את חובתנו שוב אין יותר חובה אלא שאננות. אולם האישור אינו על קיום מחויבות, אלא על כך שאנו עושים משהו חשוב, והאישור רק מעצים ומדרבן אותנו להמשיך ולעשות זאת ברוגע. שכן כשרואים שהפיתוחים עובדים יש אישור לכך שאנחנו בדרך הנכונה, וכעת יש להמשיך ולהתקדם.
כאשר נתרגם את הדברים לעבודת ה' שלנו נבחין שרוב הזמן אנו רגילים לעבוד תחת מסגרות של חובה, אנו מייצרים לעצמנו חובות ונמצאים בלחץ תמידי למלא אחריהם, וברגע שאנו מקיימים אותם אנו חשים תחושת מיצוי וחוסר המשכיות. מה גם שעבודה זו מלווה בלחץ גדול ביננו לבין עצמנו לעמוד באותם יעדים.
למרבה הפליאה, נראה כי הגישה הרווחת היא של עמידה ביעדים. כאשר מחנך בא לחנך את תלמידו, בראש מעייניו עומדת השאלה כיצד להביאו למצבו הוא, וכיצד יבטיח את עמידתו בכל התקנים הנדרשים. הנהוג הוא מתן ציונים, ואלה מונפקים לפי אמת מידה ידועה מראש. המחנך יודע היכן נמצאת ההצלחה, ולשם הוא מכוון את המתחנך. אולם, בגישה זו אובד הממד שבו המציאות מאשרת את האדם. כדי שאדם יקבל אישור מהעולם, יש להבין היכן טמונים כוחותיו המיוחדים, אלו שלעיתים אינם מובנים כלל לזולת, אך הם בעלי חשיבות מכרעת.
לחץ מגיע בעקבות תחושת מחויבות. אולם העבודה הבאה בעקבות אישור אינה באה עם לחץ, אלא מתוך שמחה שמכירים במה שאנו עושים, אישור הוא אינו הסכמה אלא הכרה בכך שאנחנו עושים דבר חשוב.
יש לסגל דרך תגובה זו בחינוך ילדים ותלמידים: לשדר להם את חשיבותם ואת משמעות מעשיהם, ולהימנע מהתמקדות מתמדת בשאלה אם הם עומדים בתקן.
אנו מוצאים זאת בנס חנוכה, שכאשר כלל ישראל מסרו והערו נפשם למות על קיום העבודה כדברי הב"ח (או"ח סימן תר"ע) הבורא עשה להם נס שמצאו פח שמן שהספיק לשבעה ימים, ונס זה היה כמו אישור לעבודתם הגדולה, והוא זה שהביא לכך שזכו להמשיך ולקבוע בשמחה את אותה עבודה לדורות.
זכורני בהיותי נער צעיר בשווייץ, על אף היותי מצטיין במתמטיקה. עם זאת, הזיכרון החזק ביותר שנחרת בי מתקופת לימודי אינו קשור למורה למתמטיקה, אלא דווקא למורה להיסטוריה. במבחן אישי, הציג בפני המורה שאלה מאתגרת במיוחד, שדרשה פרשנות היסטורית מורכבת. השאלה אתגרה אותי מאוד, וכאשר הגשתי את תשובתי, סיפר לי המורה שהראה את השאלה לחבר, אשר תמה: "מדוע אתה מבזבז שאלה חשובה כל כך על בחורים צעירים?". תשובת המורה הייתה: "אינני מבזבז, כי הוא יבין אותה היטב". סיפור זה הותיר בי רושם עז, משום שהמורה כיבד את כישרונותי הייחודיים ולא ציפה ממני רק לעמידה בתקן.
כשהתחיל לצאת לאור הפירוש על ספר אור ישראל ניגשתי למשגיח עם כמה מכתבים להראות לו שיכתוב הסכמה, עמדה שם הרבנית ואמרה 'וודאי שהוא יקבל ממך אישור', האמירה הזאת במחשבה ראשונה מאוד פוגעת, וכי אני מבקש 'אישור'? אני רוצה הסכמה על הספר. אך במחשבה מעמיקה אין דבר נכון מזה שהרי אם המשגיח היה כותב 'הסכמה' פירוש הדבר היה שהוא עובר על הכל ומסכים עם כל דבר, בעוד שברור שהאמת היא שהוא לא בהכרח מסכים עם כל הנכתב בספר, ומשום שנכנסת שם האישיות שלי עם כל הגוונים שבה, והנכון יותר שהוא נותן 'אישור' דהיינו אמירה שהוא בטוח שיש תועלת גדולה מפירוש זה.
בעבודה על דרך הארת פנים נפתחת בפנינו צורת עבודה חדשה שאינה בעקבות חובה ולחץ, אלא בעקבות אישור. לא נוכל לדעת על מה הבורא עולם מחייך לכלל הציבור, על איזה נקודה הוא נותן אישור, אולם כל אחד ביחס לעצמו יכול להתבונן על עבודת ה' שלו ולהבחין איזה דבר הוא חש שיש שם אישור מהבורא, ובאותו הדבר עליו להמשיך ולגדול ביתר שאת מתוך שמחה והארת פנים.
כאשר מבקשים להבין את המסר העולה מ"חיוך" זה של הבורא, על כל אדם לזהות בעצמו מהו הכוח הייחודי שלו, שבו הוא יכול לראות את אותו "חיוך" המאשר את עבודתו. זאת, במקום לראות צורך בהתחזקות כללית בנושאים הלכתיים שונים, שכן התחזקות כזו מהווה חזרה לתפיסת ה"עמידה בתקן".
חבל להמיר את "חיוכו" של הבורא בדבר פחות ערך. מוטב להתבונן בייחודיותו של האדם ולהמשיך לפתחה, ולחוש כי עבודת ה' הפרטית קיבלה אישור. בדיוק כפי שאנשי התעשייה האווירית, אשר קבלת האישור ממריצה את עבודתם, כך יש למצוא את המקום הזה אצל כל אחד ואחת, ובקרב התלמידים. כך ניתן יהיה, ללא לחץ, לקדם באופן משמעותי את עבודת ה'.
הרגש של אדם פרטי שרואה איך הבורא נותן לו סיעתא דשמיא באופן לא צפוי, לא צריך להיות רגש של הצלחה, אלא תחושה של אישור המגבירה את העבודה מכאן והילך. אם האדם לוקח את זה למקום של הצלחה הרי שהוא שוב מעביר את התחושה לתחומי החובות שלו, כאומר: הייתי מחויב ועכשיו הצלחתי. אך כאשר אדם רואה את זה כאישור, הוא בוחן את עצמו ועורך חשבון נפש על צד הטוב, מה הבורא מצא בו, אלו נקודות מיוחדות יש לו שאיתם יוכל להמשיך ולעשות דברים גדולים.
בימים אלו בהם אנו חווים שהבורא מחייך אלינו, עלינו לחשוב כיצד אנו באופן אישי עובדים עם החיוך שלו, כיצד לא ניפול לשאננות וחוסר עבודה, אלא נעבוד ביתר שאת, לא מתוך לחץ אלא מתוך יחס של אישור והארת פנים מהבורא יתברך.
כאשר באים להתפלל מתוך מצב של צרה ודין, יש להיזהר…
אנו במצב מיוחד, מצב בו חלק מעם ישראל עושה דברים…
האדם כלוא בתוך עצמו, הוא חושב את המחשבות הנכונות, החיים…
במהלך המלחמה הקב"ה שמר ושומר עלינו. כן, גם כשנהרגים חיילים…
במערכת חינוכית, בין אם היא ביתית ובמיוחד כשהיא מוסדית, תיתכן…
תלמידי רבי עקיבא לא היו אנשים קטנים, מדובר בגדולי עולם…
היכולת לראות פרטים בעולם סביבנו, בין באנשים ובין בדברים אחרים,…
נשיאה בעול שונה מחסד. כשאדם עושה חסד עם חברו, החיים…
הקב"ה הניח לפתחנו אסון בהיקפים כל כך גדולים שאינם מאפשרים…
עבודת ה' היא דרך חיים ולא משימות אותן צריך להצליח…