ככלל, עלינו לדעת כי המתח שיש בין המציאות בה האדם חי, נסיבות חייו, נטיותיו, כמו גם תחושותיו – לבין הדרישה האולטימטיבית של התורה, הוא הדבר המפרה והמצמיח של האדם.
ככלל, עלינו לדעת כי המתח שיש בין המציאות בה האדם חי, נסיבות חייו, נטיותיו, כמו גם תחושותיו – לבין הדרישה האולטימטיבית של התורה, הוא הדבר המפרה והמצמיח של האדם.
מתח כמפתח לצמיחה רוחנית
פעמים רבות אנו נתקלים במצב בו אנו דורשים מהחניך דרישה אידיאלית, בעוד המציאות מתקיימת בתוכו באופן הפוך לחלוטין. למשל, התורה מבקשת ממנו לברך ולהתפלל בכוונה, אך בפועל התפילה משעממת אותו וחסרת עניין עבורו.
מה עלינו לעשות במקרה זה, ויותר מכך: כיצד עלינו להתייחס לפער זה?
בדרך כלל אנו פועלים באופן של דחיקת החניך מאזור המציאות בו הוא חי ומהתחושות בהן הוא מתבוסס. אנו ננסה לדבר איתו על חשיבות הדברים ואף לגרום לו במגוון צורות לשנות את דרכיו ולפעול כפי המצופה.
הדבר היה נכון אם המטרה שלנו בחינוך הייתה זהה למטרתו של מפעל לייצר מוצרים. אך כמובן שאין הדבר כך, אלא מטרת החינוך היא לייצר יכולות ושינוי פנימי אצל האדם. ועל כן, הדרך לדחוק את הבחור למעשה הנרצה אינה הדרך הנכונה להשפיע עליו באופן מיטבי.
ככלל, עלינו לדעת כי המתח שיש בין המציאות בה האדם חי, נסיבות חייו, נטיותיו, כמו גם תחושותיו – לבין הדרישה האולטימטיבית של התורה, הוא הדבר המפרה והמצמיח של האדם.
נתבונן, הרי אם המציאות הייתה מתאימה לדרישות התורה לא היינו זקוקים לתורה. תחילת המקום של התורה היא בכך שהיא שונה ומבקשת דבר הסותר את המציאות.
אל לנו לנסות להיפטר מהמתח ולברוח ממנו אלא להיפך, עלינו להחזיק בו על ידי שנאצור בתוכנו הן את תחושתנו והן את ההזדהות המוחלטת עם התמונה האידיאלית של קיום המצווה. עם הזמן דבר מה בתוכנו יגדל ויצליח לגבור על המתח.
כאשר אנו מוצאים פתרון מהיר למתח, אנו מדכאים את פוטנציאל הגדילה שלנו לטובת פתרון רגעי. עלינו להפנים כי אנו נמצאים בתוך עולם גשמי בעוד הקב"ה מבקש מאיתנו להתקדם לעולם גבוה יותר.
צמיחה זו חייבת לבוא מבפנים ולא על ידי פתרון חיצוני. עלינו לפעול מבחוץ רק באופן שנגרה ונעורר את החניך לפעול בעצמו מבפנים.
לעיתים אפילו עלינו לשקף לבחור כי אנו מבינים את תחושותיו ומזדהים לגמרי עם המצוקה אל מול הדרישה. ננסה להבין את החניך ולא לדחוק בו.
כשבחור יבוא לדבר איתנו על קושי בתפילה, למשל, אין זה המקום לדבר איתו רק על מעלת התפילה, את זה נשמור לשיחה על הקתדרה. עם הבחור עלינו להזדהות ואף להודות בפניו כי אכן התפילה משעממת את האדם באופן טבעי בעצם העובדה שמילותיה חוזרות על עצמן מדי יום בסדר קבוע. רק לאחר שנאשרר לו את תחושותיו ניתן יהיה להתקדם ולבדוק אולי ישנו מקום בו הוא אוהב את התפילה, מקום בו הוא חש דיבור עם הקב"ה או כל תחושה חיובית אחרת, האם זכורה לו סיטואציה בה הוא התחבר לתפילה, כיצד הוא פועל כשהוא אכן זקוק לעזרת הקב"ה, ועוד. שאלות אלו הן שאלות פותחות פתח בחומת המציאות, ודרכן ניתן יהיה לסלול לו דרך לתפילה.
כך, קודם שנגדיל את הערך של התפילה עלינו להזדהות עם הקושי והשעמום. כשאנו לא עושים כך אלא מתמקדים בהגדלת ערך התפילה על ידי דיבורים מרוממים, אנו עושים זאת מתוך פחד להביט על המציאות ועל המתח שהיא נושאת.
עלינו לזכור כי חינוך טוב עובד יחד עם המציאות ולא כנגדה. מתוך החושך האדם מגלה כיצד ניתן לגדול.
לעיתים החניך מצוי במצב בו הוא מיואש לגמרי, כך אין כמעט דרך לעבוד ולהתרומם.
מדברי הרמב"ן נראה כי ייאוש הוא המדרגה האחרונה במדרגות הטומאה. עלינו לעשות הכל כדי שהחניך לא יגיע למצב זה. הדרך לכך היא להכיר בתחושותיו תוך הבנה כנה למצבו כפי שהוא מתאר. אל לנו לדחות את תחושותיו כלפי החובות שלו לתורה ולמצוות ולהתעלם מהן, מפני שדיבורים אלו נותנים לו תחושה כי הוא לא חשוב וכי אנו חותרים למעשים שיעשה ופחות לפנימיות שלו, מה שיביא אותו לייאוש.
ישנם מצבים בהם אפילו ניתן לשתף את החניך בקשיים אישיים של המחנך, מה שייתן לו תחושה תומכת המחשיבה כראוי את מקומו ותחושתו. אך הכל כמובן תלוי במחנך ובחניך.
כללו של דבר, עלינו להחזיק במתח וחלילה לדחות אותו או להתעלם ממנו לטובת הדרישה האולטימטיבית.